אנחנו רגילים לחשוב שיש לנו חמישה חושים — ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. זה מה שהורינו לימדו אותנו. זה מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו. זה מה שלימדו גם הוריהם של ילדים שחיו לפני אלף או אלפיים שנה, ככל הנראה מאז אריסטו, שהיה הראשון להציג את מפת החושים הזאת לעולם. האם אריסטו טעה? ממש לא, הוא פשוט לא זכה לעדכון גרסה. מאז ימיו חלפו יותר מאלפיים שנה, שבמהלכן נוסף לאנושות ידע רב, אך משום מה במהלך כל השנים האלה אף אחד לא טרח למנות מחדש את מספר החושים המעודכן. עד עכשיו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בספר מדעי שיצא לאור לאחרונה Super Senses - The Science of Your 32 Senses and How to Use Them ("חושי־העל — מדע 32 החושים שלנו ואיך להשתמש בהם", בתרגום חופשי), מספרת המחברת אמי יאנג, עיתונאית מדע אנגלייה עטורת פרסים, סיפור עשיר ומרתק יותר על החושים, מערכות החישה והיכולות שלנו. לפי יאנג, שמתבססת על עשרות מחקרים מדעיים ורובם מ־20 השנים האחרונות, אנחנו יצורים המסוגלים למגוון תחושות גדול בהרבה. אחרי שתתוודעו לשלל החיישנים שיש בתוככי גופכם, רוב הסיכויים שחוש איכון ההד של העטלף או החוש המגנטי של הדבורים ייראו לכם הרבה פחות אקזוטיים.
הספר של יאנג מלמד אותנו שהמציאות הגופנית שלנו רחבה ועשירה יותר, שיש בינינו מצטייני חושים ולקויי חושים, ושהיא יכולה להיות אפילו עוצמתית עוד יותר אם נכיר בכל החושים שלנו, ואולי אפילו נתרגל אותם - כמו שאנחנו לומדים לאמן את השמיעה, לטפח את הטעם או להרכיב משקפיים כדי לראות טוב יותר. נוכל גם לגלות אם ניחנו ביכולת מיוחדת של חוש מסוים, או שאולי יש לנו לקות באחד החושים הלא נודעים ולכן אנחנו צריכים לנסות לתרגל ולחזק אותו.
לפניכם דוגמאות מתוך הספר של כמה מהחושים שאולי לא ידעתם שיש לכם, ושמעכשיו אולי תיתנו להם יותר מקום בחייכם.
מה אנו חשים בעזרתו: היכן נמצאת היד שלנו גם כשהעיניים שלנו עצומות, איך להביא את המזלג לפה (אפילו אם אנחנו עיוורים), איך לעמוד יציב באוטובוס נוסע, לעלות על פסגת הר, להקליד הקלדה עיוורת ואפילו לעמוד על הרצפה באופן מאוזן. ובקצרה: החוש הזה מספק מידע על תנועת איברי הגוף שלנו ומהירותה ומהו היחס ביניהם.
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: בתוך סיבי השריר יש לנו חיישנים הרגישים לגירוי פיזיקלי. החיישנים האלה מאתרים את הרגע שבו השריר מתכווץ, באיזו עוצמה ומתי הוא מפסיק, ומזרימים את המידע (באמצעות עצבים סמוכים) מעלה אל המוח. חיישנים אחרים מוטמעים בתוך המפרקים, הרצועות והגידים שלנו וקולטים תנודות שעליהן הם מאותתים למוח. מערך החיישנים הזה מספק לנו תמונה של היחס בין האיברים שלנו זה כלפי זה במרחב.
המצטיינים והלקויים: אנשים בעלי ליקוי במערכת החישה הזאת אינם מסוגלים לנוע, וגם לא לעמוד או אפילו לשבת. כך לדוגמה, בחור אמריקאי, שנגיף גרם לו לליקוי מעין זה, התנגש באחרים, נחבט בדברים ולא הצליח אפילו לשתות מכוס מים. נדרש לו אימון של שנה כדי ללמוד לעמוד תוך התבססות על חוש הראייה בלבד, ושלוש שנים כדי ללמוד ללכת בלי החוש הזה.
אנשים שנולדו עם המום מסתגלים לחסרונו בקלות ומצליחים ללמוד ללכת ולנוע בעזרת המידע שמספקות להם העיניים, אבל אינם יכולים לעשות שום דבר בעיניים עצומות. מלבד זאת, הם סובלים פעמים רבות מעקמת או מבעיות אחרות בעמוד השדרה מכיוון שבלי מידע על מיקום הגוף בחלל איננו יודעים איך לתחזק המנח שלו.
בעלי ליקוי קל יותר הם כל הקלוצים שבינינו — אלה שהזרת שלהם נתקלת פעמיים בשבוע ברגל השולחן וכוס הקפה נשפכת להם כשהם מגישים אותה לחבר. ומי הם בעלי מערכת החישה העצמית האבסולוטית? שחקני טניס, אתלטים וכל העוסקים בעיסוקים מחייבי קואורדינציה גבוהה יוכלו לקבל 6:6 בחוש המיפוי הזה.
איך לאמן את החוש?
אימונים בעיניים עצומות יובילו לשיפור תפיסת מנח הגוף שלנו בחלל. החוש הזה מושתק כשמגיע מידע סותר מחוש הראייה, וכשמשתיקים את הראייה הוא לוקח את ההגה לידיים. לילדים ולצעירים, מתקני מגרש השעשועים - החל במגלשה, דרך הסולמות ועד לקיר הטיפוס - מספקים תרגול טוב לחוש הזה. עבור המבוגרים, לעומת זאת, טאי צ'י נחשב לאימון טוב של החוש הזה.
מה אנו חשים בעזרתו: מתי אנו ממריאים, מתי המעלית שאנו מצויים בה מתחילה לעלות או לרדת, מתי המושב ברכבת ההרים מתהפך, וגם מתי כדאי שנקיא את נשמתנו בעקבות הפלגה באונייה. ובקצרה: מה זווית הראש שלנו ותנועתו בחלל ואיך עלינו לתקן את המנח שלנו כדי להגיע לשיווי משקל.
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: בתוך גופנו, מאחורי השבלול הקוכליארי באוזן, יש איבר קטן ומיוחד שבו יש תעלות מלאות נוזל ובתוכן תאי שיער קטנים. תאי השיער הייחודיים האלה, שאנחנו חולקים עם יצורים קדומים כמו צדפות, חלזונות ים ותמנונים, "יורים" במקצב משתנה בתגובה לתנועת הנוזל שבתעלות. בכל פעם שהראש נע בזוויות שונות הם מעבירים אותות אחרים למוח, ולא מפסיקים גם כשאנחנו יציבים וראשנו מונח זקוף.
המצטיינים והלקויים: בעלי ליקוי בחוש הווסטיבולרי, שאיתם נמנים הרבה מבני האוכלוסייה המבוגרת כי החוש הזה יורד עם הגיל, נוטים לסחרחורות ולכן גם מועדים יותר לנפילות. לעומתם, אנשים שמדגימים שליטה מרהיבה בחוש הזה הם "הדרווישים המרקדים", מסדר מוסלמי ייחודי בטורקיה. במהלך טקס מסורתי הם סובבים סחור־סחור על רגל אחת סביב עצמם ובמעגל בלי לחוש סחרחורת, לאבד שיווי משקל, שלא לדבר על ליפול - פעילות שהחוש הווסטיבולרי של רובנו לא יתיר לנו.
שליטה לא פחות מרשימה הפגין פיליפ פטיט, אמן ההליכה על החבל הצרפתי, שהשליטה שלו בשיווי המשקל אפשרה לו לפסוע ב־1974 בין הקומות 110 שבין שני מגדלי התאומים כשרק מוט איזון (ועיניים פקוחות) מסייעים לו להימנע מנפילה.
איך לאמן את החוש?
אפשר לאמן את תאי השיער הקטנים בעזרת פילאטיס וטאי צ'י, ובפרט התרגילים שמערבים תנועה של הראש ושיווי משקל. גם אימון על משטחים לא יציבים (כמו בוסו, פיתה פילאטיס ועוד), הליכה על חבל, גלישה על סאפ וסקי יתרמו לשיפור המערכת הזאת. אגב, הילדים מתפעלים אותו על דעת עצמם בכל פעם שהם
מה אנו חשים בעזרתו: מתי קצב הלב שלנו יורד או עולה, וכך גם לחץ הדם, מתי מגיעים פחות מדי דם או חמצן למוח, ואיך להחזיר את הגוף להומיאוסטזיס (שמירה על יציבות פנימית, איזון התנאים הפנימיים בגוף למרות שינויים חיצוניים).
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: ברחבי גופנו יש קולטנים וחיישנים שמגיבים ללחץ או לגירויים מכניים ומנטרים את רמת יוני המימן, התכווצות הלב, קצב שאיבת הדם, כמות המים בדם (לחץ דם) ועוד. המידע הזה מגיע לאזורי מוח ששולטים בפעילות האוטונומית של הגוף ומאזנים את קצב הנשימה, העיכול, הזיעה, הבליעה ועוד. מקור נוסף של מידע רלוונטי מגיע למוח מעצב הוואגוס, שעובר בעיכול, בריאות ובלב, ומדווח מהם ל"מפקח" על המתרחש.
המצטיינים והלקויים: בין האנשים הנורמטיביים יש כאלה שיודעים לחוש את קצב הלב שלהם. מדובר ב־10% מהאוכלוסיה שיודעים לומר, בלי להיעזר במכשיר ניטור, כמה פעימות היו להם בדקה. אלה שחושי איתור קצב הלב שלהם מחודדים ניחנים בתכונות־על נוספות ובהן כושר כללי טוב יותר. מלבד זאת, בין הסוחרים המצליחים בשוק ההון יש אחוז גבוה יותר שלהם, וככל הנראה ההקשבה לקצב הלב עוזרת להם להמר על עסקאות טובות יותר.
איך לאמן את החוש?
לא את כל מנטרי הלב ניתן לאמן. אבל את ביצועי עצב הוואגוס, שמספק למוח הרבה מהמידע המתרחש בגוף, ובעיקר מסייע לווסת את הגוף בחזרה למצב מאוזן (להכניס למצב רגיעה), אפשר לשפר באמצעות שמירה על משקל תקין ועל כושר. מה שעוד עוזר לשמור על תפקוד מיטבי של הוואגוס זה מדיטציה, מיינדפולנס ושינה ראויה.
ועוד משהו
יש אנשים שמתאמנים בשליטה, ובעיקר ב"השתקה", של הקולטנים והחיישנים הפנימיים של הגוף. כזה הוא הרברט ניטש, אלוף צלילה חופשית בעומק של יותר מ־200 מטר. מלבד הגדלת נפח הריאות הוא תרגל, בין היתר, את גופו להתעלם מהאותות של החיישנים הפנימיים המלמדים שיש לנו אחוז גבוה מדי של פחמן דו־חמצני בדם ושאנחנו חייבים לקחת אוויר. בשלב מסוים, אגב, ההתעלמות הזאת הפסיקה להביא לו שיאים וגרמה לו להיפצע.
מה אנו חשים בעזרתו: שמי האמבטיה חמימים, שיום חמסין הוא חם, שפלפלי צ'ילי הם חריפים ושכוכב הקולנוע לוהט. לחלופין הוא מסייע לנו לחוש גם שמסטיק מנטה הוא קריר וששלג הוא קרררר.
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: במגוון איברים פנימיים של גופנו - במוח, בכבד, במערכת העיכול ובעור - יש עצבים ובקצותם חיישנים שכל אחד מהם מגיב לטווח טמפרטורות אחר. כל חיישן כזה "מתמחה" גם בגירוי נוסף. למשל, החיישן שמתמחה בטמפרטורה לוהטת (מעל 43 מעלות) מופעל גם על ידי פלפלי צ'ילי וארס של טרנטולה. החיישן שמופעל על ידי 32־39 מעלות מגיב גם לווניל, קינמון ושרף. החיישן שמגיב לטמפרטורה של 26 מעלות ומטה מתעורר גם כתגובה למנטה ואקליפטוס, והחיישן שמתמחה בטווח שמתחת ל־17 מעלות מגיב גם לכימיקלים שיש בבצל חתוך.
המצטיינים והלקויים: וריאציה ייחודית על חיישן התגובה לחום לוהט יש כנראה לאותם אנשים שנוהגים להשתתף בתחרות אכילת פלפל "מלאך המוות מקרוליינה". הם אמנם חווים את הזיעה, דפיקות הלב המואצות ותחושת הכאב במעי, אבל נהנים מהאדרנלין.
בקצה הקר תמצאו את האנשים שמסוגלים להיכנס למים בטמפרטורה של ארבע מעלות, ולמרות התכווצות כלי הדם, קצב הלב שממריא והרעידות בכל זאת מצליחים להתמיד בכך.
איך לאמן את החוש?
הסאונה השוודית והחמאם הטורקי מספקים תרגול של החיישנים לחום (ולעתים גם לקור). עם זאת, השלכותיהם על הבריאות אינן ברורות. יש האומרים שהם משפיעים לטובה על לחץ הדם, ויש האומרים שהם מאתגרים מדי את הלב. בקצה הקר תמצאו את אמבטיות הקרח, מסוג אלה שעשה הטניסאי אנדי מארי לפני ווימבלדון כדרך לטיפול בדלקת ופציעת ספורט.
ועוד משהו
טמפרטורה חמימה היא אזור הנוחות שלנו וגורמת לנו לתחושה טובה. הקולטנים שחשים חמימות (32־39), הם אלה שחשים את חום העור שלנו וגם את חום עורם של אלה שאיתם אנו מתחבקים ומתגפפים, ולכן מופעלים בעת קרבה פיזית לאהוּב, הורה או ילד. בניגוד לקולטני החישה האחרים הקולטנים האלה אינם עוברים תהליך הקהיה וממשיכים לשדר כל עוד המגע נמשך.
מה אנו חשים בעזרתו: שאנו נמצאים בסכנה ממגע עם חום גבוה, חומרים רעילים או כתוצאה מפציעה מכנית (צביטה, מעיכה, מכה, שבר או דקירה), שפרקנו את הברך, נפצענו מכדור תועה, וגם שאהוב דחה אותנו או שקבוצת חברים מביישת אותנו.
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: גלאי נזק (Nociceptors), או חיישני נזק/פציעה, מצויים בעור, באיברים הפנימיים, בשרירים, בעצמות ובמפרקים, כמו גם סביב עמוד השדרה והמוח. כל אחד מהם מגיב לגירוי אחר: חום גבוה (ברמת כווייה), כימיקלים מסוכנים או נזק פיזי (חתך, שבר, פציעה). הם מעבירים את השדר במעלה עמוד השדרה לרשת אזורים במוח הקרויה "מטריצת הכאב". האזור הזה שולח שדר מטה והוא זה שגורם לתחושת הכאב. זו מכוונת אותנו מצד אחד להתרחק, להיזהר ולשמור על האיבר שנפגע, ומצד שני מכוונת את המוח לשלוח נוגדי כאב טבעיים, כמו אנדורפינים, אנקפלינים, קנבינואידים ועוד שמות של כימיקלים שמקבילים לאלה שאנו נוטלים בתרופות השונות לשיכוך כאב.
המצטיינים והלקויים: יש אנשים שבשל פגיעה מוחית או מוטציה גנטית אינם חשים תחושות שליליות כשהם נפצעים. הם יודעים שנפצעו ויכולים לומר היכן, אבל אינם סובלים מכך. מטבע הדברים הם גם לא חשים אמפתיה כשמישהו אחר נפצע או כאוב. הם כמובן נמצאים בסיכון גדול להיפצע ולמות מכך. לעתים, ברגעי סכנה גדולים, גם אנשים נורמליים מפסיקים לחוש כאב, בפרט אם הפציעה שלהם מסכנת חיים. במנגנון פיזיולוגי שלא לגמרי פוענח עד היום, סכנת החיים ועליית קצב הלב מעכבים או מונעים את עליית המסרים מגלאי הנזק למוח.
אצל אחרים, לעומת זאת, משככי הכאבים שהגוף מפריש בעת פציעה גורמים להנאה שגוברת על הסבל. בין אלה ניתן למצוא את אלה שחווים היי מריצה ממושכת, אנשים שפוצעים את עצמם ואלה שעוסקים בסאדו־מאזו.
איך לאמן את החוש?
אם אתם רוצים לסבול פחות מכאב, נסו להקטין את הציפייה אליו ולהגדיל את הסחת הדעת ממנו. השתקעות במשחקים וירטואליים יכולה לגרום להפחתת הכאב. גם פלצבו, כל עוד אתם מאמינים שישכך את הכאב, עשוי לעזור.
דברים נוספים שתוכלו לעשות כדי לסבול פחות מכאב: לשפשף את האיבר הכואב, לקלל, וגם לבקש ממישהו קרוב שייגע בכם באזור הכאוב. כשאנו נפצעים, קצב הלב והנשימה יוצאים מאיזון, אבל כשמישהו קרוב נוגע בנו, קצב הלב והנשימה שלנו מסתנכרנים עם אלה שלו וכך אנחנו חוזרים לאיזון.
מה אנו חשים בעזרתו: שאנו זקוקים לאספקת מזון או חומרי הזנה, שהמעי שלנו מלא, שאנחנו עומדים להתייבש, ששתינו מספיק או שאנו צריכים לשתות יותר ועוד.
המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריו: בדופנות הקיבה יש עצבים ובקצותיהם חיישנים רגישים שמדווחים למוח כשהקיבה מלאה. עם זאת, הורמונים שרגישים לטעם משפיעים על רגישותם של החיישנים וגורמים לכך שאלה יאותתו "די לאכול!" מהר יותר כשהארוחה עשירה וכבדה ולאט יותר כשמדובר במרק עוף צח.
בחלק המוח הקרוי היפותלמוס יש תאים שאומדים את ריכוז החומרים, בעיקר נתרן, בדם. כשהוא גבוה, הם יאותתו לנו לשתות מים (וגם לכליות לייצר פחות שתן). הפה והגרון מאוכלסים גם כן בחיישנים שברגע שאנו שותים מאותתים למוח שאפשר לכבות את חיישני הצמא.
המצטיינים והלקויים: יש אנשים עם רגישות גבוהה לקיבתם - שיודעים לאמוד במדויק את כמות המים ששתו או האוכל שאכלו. הם עקביים ושבעים מהארוחה תמיד אחרי אותה כמות של אוכל. אנורקטים, לעומת זאת, נוטים להיות בקצה השני של הספקטרום ואף פעם אינם יודעים במדויק אם בטנם מלאה או ריקה.
איך לאמן את החוש?
אם אתם מאלה שהקיבה לא מאותתת להם להפסיק לאכול, שתו כוס מים והתמקדו בתחושת המלאוּת שבטנכם משדרת לכם. נסו לדרג אותה בין 1 ל־10, ייתכן שזה יעזור לכם לדעת טוב יותר מתי הבטן מאותתת לכם שאכלתם די.
תרגול נוסף: הקדישו דקה לפני האוכל ודמיינו בה שאתם כבר מלאים לגמרי. ממחקרים עולה שזה גורם לאנשים להסתפק במנות קטנות יותר.
