יותר מ־40 שנה אחרי, ד"ר מייקל גוטליב זוכר את החולה הראשון ההוא. גוטליב היה אז אימונולוג צעיר בן 33, שביקש להפגיש סטודנטים מתמחים במרכז הרפואי של אוניברסיטת UCLA בלוס־אנג'לס עם חולה שיש לו מאפיינים של בעיות חיסוניות. הפנו אותו לגבר בן 31 שאושפז עם חום גבוה, ירידה מהירה במשקל וקנדידה (זיהום פטרייתי) מתפשטת בפנים. תוך שבוע הוא גם פיתח דלקת ריאות קשה. איש לא ידע מה גרם לגבר צעיר ובריא לגמרי להתרסק ככה. העובדה שהיה הומו נראתה פרט זניח באותו שלב. גוטליב נשאב מיד למסתורין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"צללתי לתוך זה", הוא מספר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "התחלתי לעשות טלפונים ולדבר עם רופאים אחרים. זמן קצר אחרי שפגשתי את החולה הראשון הגיע צעיר אחר עם תסמינים דומים, חום שלא ירד, דלקת ריאות ופה מכוסה בפטרייה. ואחריו הגיעו עוד שלושה. עכשיו כבר היו לנו חמישה מקרים זהים של מחלה שלא ידענו להגדיר וגם לא ידענו איך לטפל בה. כולם היו הומוסקסואלים. הם לא הכירו זה את זה, וכולם פרט לאחד היו בריאים לגמרי עד שקרסו בפתאומיות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גוטליב חשב שגם אם יתברר שמדובר באנקדוטה, כדאי שעולם הרפואה יידע על כך. המרכז לבקרת מחלות בארה"ב (CDC) נהג לפרסם מדי שבוע דוח מורבידי על טרנדים של תחלואה ותמותה, אבל השנה הייתה 1981 והחדשות עברו אז הרבה יותר לאט. גוטליב ועוד ארבעה רופאים שלחו דוח תחת הכותרת התמימה יחסית "דלקת ריאות מסוג פנאומוציסטיס - לוס־אנג'לס" ותיארו את חמשת המקרים שנתקלו בהם.
כשקוראים היום את הדוח הקצר, הוא נראה כמו גיליון ליהוק לאודישנים של שחקנים לסרט אימה: "בין אוקטובר 1980 ל־5 במאי 1981 טופלו חמישה גברים צעירים, כולם הומוסקסואלים פעילים, בדלקת ריאות Pneumocystis בשלושה בתי חולים שונים בלוס־אנג'לס, קליפורניה. להלן דיווחי המקרים של חולים אלה: מטופל 1: גבר בריא בן 33 פיתח דלקת ריאות ודלקת קנדידה ברירית הפה במארס 1981 לאחר חודשיים של חום הקשור לאנזימי כבד מוגברים. מטופל 2: גבר בריא בן 30 פיתח דלקת ריאות באפריל 1981 לאחר חמישה חודשים של חום יומיומי גבוה, כמו גם ירידה בתאי דם לבנים וקנדידה של הרירית. מטופל 3…".
הדוח שחיברו חמשת הרופאים פורסם ב־5 ביוני 1981. שמו של ד"ר מייקל גוטליב מופיע בו ראשון. למעשה, מדובר בתיעוד הרשמי הראשון של מחלת האיידס, שגבתה מאז את חייהם של יותר מ־33 מיליון איש ברחבי העולם, כולל 700 אלף בארה"ב לבדה. 5 ביוני מצוין מדי שנה כ"יום המודעות לניצולי מחלת האיידס" וד"ר גוטליב הפך עם השנים לסופרסטאר רפואי, אבל השנים הראשונות עדיין רודפות אותו.
"אני זוכר את חמשת החולים האלה יותר טוב מאשר מטופלים שראיתי לפני שבוע", אומר גוטליב בשיחה מביתו בלוס־אנג'לס, "הסיפורים שלהם היו דומים ועצובים כל כך. גברים מאוד צעירים שהיו יותר חולים מכפי שאפשר לדמיין אנשים חולים. היה ברור שמערכת החיסון שלהם נפגעה קשות, אבל לא הייתה לנו אפילו פיסת תיאוריה להתחיל בה".
נשמע שנקשרת אליהם.
"לא הכרתי אותם, אני סטרייט והם היו הומואים, אבל היינו באותו גיל, גדלנו באותם זמנים, אז כן, הרגשתי קשר. דיברנו עם הפרטנרים וההורים שלהם והיה מאוד מתסכל לדעת שאין לך מה להציע לחולה כדי להקל על הסבל שלו. הימים הראשונים של הקורונה הזכירו לי את הימים הראשונים של האיידס. כל מיטה תפוסה עם מישהו שחולה בדבר הזה, דלקת ריאות מהסוג הכי קשה, ואנחנו לא יודעים מה זה ואיך אפשר לעזור. היו לנו יחידות איידס מיוחדות מלאות ב־25 גברים צעירים שמתים בו־זמנית, וכל מיטה שהתפנתה אוישה תוך רגע. חתמתי על הרבה יותר תעודות פטירה מכפי שנוח לי לספר".
מה קרה לחמשת החולים הראשונים?
"כולם מתו תוך שישה עד תשעה חודשים. כשראינו את עשרות החולים הראשונים, לא היה לנו מושג לגבי מגוון המחלות שהם עוד יספגו. מישהו בא עם דלקת ריאות, אתה שולח אותו הביתה ואחרי שבועיים הוא חוזר שוב עם הדלקת, ואליה נוספת בעיית ראייה והוא מתעוור. או שיש להם חום גבוה כתוצאה משחפת בכלל. לא היה לנו קצה של הבנה עד כמה הווירוס הזה מתוחכם ופורה. זו תחושה נוראית של חוסר אונים, אתה עושה את המיטב שאתה יכול ומנסה ללמוד על הדרך".
השבוע ציינו בארצות־הברית 40 שנה לדוח של גוטליב וחבריו. היום כבר ברור כי נגיף ה־HIV היה קיים באמריקה משנות ה־70, אולי אפילו ה־60, אבל רק אחרי פרסום הדוח החלו ליפול האסימונים הרפואיים. "כבר למחרת קיבלתי טלפונים מרופאים מכל המדינה שראו מקרה פה ומקרה שם", מספר גוטליב, "אבל לא היו להם מספיק מקרים כדי לחבר אחד לשני, כדי להגיד: 'אוקיי, זה משהו חדש'. הדוח היה רגע של 'אהה' להרבה רופאים. יום אחרי התקשר ד"ר אלווין פרידמן־קין, רופא עור מניו־יורק, למרכז לבקרת מחלות, ואמר: 'יש לי 25 מקרים של סרטן עור בגברים הומואים צעירים'" בדיעבד התברר שכולם נדבקו באיידס.
6 צפייה בגלריה
ד"ר מייקל גוטליב. ''היה מאוד מתסכל לדעת שאין לך מה להציע לחולה כדי להקל על הסבל שלו''
(צילום: Josua Sudock)
לפריצת המגפה בקהילה הגאה היו כמובן השלכות טרגיות נוראיות על עשרות אלפי גברים צעירים, שלוו בסטיגמה שפגעה מאוד במהירות ואיכות התגובה של הממשל והחברה בארה"ב. "היום ברור שהווירוס לא הגיע לארה"ב מגבר גיי", אומר גוטליב, "והקשר של נגיף ה־HIV לאוכלוסייה ההומוסקסואלית הוא יותר סוג של תאונה אכזרית. שנות ה־70 וה־80 היו תקופת השחרור של הקהילה, אנשים קיימו הרבה יחסי מין עם הרבה שותפים שונים ובלי הגנה. כמו להדליק גפרור ולהצית שריפה. זו מקריות טרגית שהנגיף הספציפי הזה נכנס לאוכלוסייה באותה נקודת זמן, והתפשט בתוך הקהילה. המציאות היא שאחוז זעיר מתוך 38 מיליון האנשים ברחבי העולם הנושאים היום את ה־HIV הם הומואים. יש ראיות ברורות, מדעיות, שזה לא התחיל בקהילה הזו".
זו טרגדיה כפולה, כי מדובר באוכלוסייה נרדפת גם ככה.
"הומואים אומרים לי היום שהם זוכרים איפה היו כשקראו את הדוח. אחות לסבית סיפרה לי שהיא עבדה בחדר טיפול נמרץ בבית חולים קטן במערב התיכון, וכשהמסמך הגיע אליה לשולחן היא נכנסה לפאניקה. באותו זמן היא לא ידעה האם גם לסביות הן קבוצת סיכון. היא לא ידעה אם הווירוס אכן קשור לעצם הנטייה המינית שלה. אנשים קראו לזה 'הסרטן של ההומואים' והיה קל למיינסטרים להגיד לא רק שזו בעיה של מישהו אחר, אלא זו בעיה שמישהו אחר הביא על עצמו בסגנון החיים שלו".
או שאלוהים העניש אותו.
"אמרו גם את זה. ההומואים אולי היו בשנות השחרור שלהם, אבל הממשל בארה"ב היה מאוד שמרני אז ותלוי בתמיכת האוונגליסטים הנוצרים, שדעתם על הומואים היא לא סוד".
6 צפייה בגלריה
רונלד רייגן. ''אני לא חושב שהוא אשם בהכל, אבל אני כן מאשים אותו באפתיות''
(צילום: AFP)
בגלל זה הנשיא רייגן התעלם מהמגפה במשך שנים?
"לרייגן היו יועצים מאוד שיפוטיים שלחצו עליו להישמע לבייס האוונגליסטי. אני לא חושב שרייגן אשם בהכל, אבל אני כן מאשים אותו באפתיות. לקח לו שנים רק לומר את המילה איידס. הוא לא הזהיר את הציבור, הוא לא דרש יותר מימון למחקר. חיים היו ניצלים אם הוא היה עושה יותר, כי הנהגה במגפה צריכה לבוא מלמעלה".
מצלצל מאוד מוכר.
"כן. גם רייגן וגם טראמפ נכשלו בתגובה למגפה, כל אחד מהסיבות שלו".
שישה חודשים אחרי פרסום הדוח הראשוני כתב ד"ר גוטליב מאמר בכתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine ובו הציף את הרעיון לפיו שורש המחלה המסתורית הוא בנגיף. לקח עוד שנתיים לפני שווירולוגים זיהו את הנגיף המוכר היום כ־HIV. גם זה לא הזיז לממשל רייגן או לקונגרס, וכמו כל דבר באמריקה, גם המחלה נזקקה לסלבריטאי שיקדם את המותג. עם הקורונה זה היה טום הנקס. לפני 40 שנה זה היה רוק הדסון. ההיסטוריה של האיידס באמריקה נחלקת היום לתקופה שלפני הידבקותו הפומבית של כוכב הקולנוע השרמנטי, ואחריה. באמצע שנות ה־80 לא היה לאף אחד בהוליווד דימוי הטרוסקסואלי יותר חזק מלשחקן שהיה עמוק בארון.
6 צפייה בגלריה
רוק הדסון. ''עשינו כל מה שיכולנו בשבילו כדי שלפחות יוכל ללכת הביתה ולמות שם''
(צילום: AP)
ב־5 ביוני 1984, בדיוק שלוש שנים אחרי פרסום אותו דוח ראשון, הגיע הדסון לד"ר מייקל גוטליב. "אמרתי לו שיש לו איידס", נזכר גוטליב, "הוא שאל מה הפרוגנוזה, עניתי שאין טיפול והמצב לא נראה טוב. אמרתי לו שבצרפת היו כל מיני טיפולים ניסיוניים, אז בדרך לפסטיבל קאן הוא עצר בפריז. רופא בא לחדר שלו במלון ונתן לו אינפוזיה של תרופה – אחת מהרבה מאוד תרופות שהתגלו עם השנים כלא יעילות בכלל".
הדסון המשיך לעבוד כמעט כרגיל במשך שנה, כשהמחלה נשמרת בסוד מוחלט. ביולי 1985, באחת מנסיעותיו לטיפול בפריז, הוא התמוטט במלון ונלקח לבית חולים. היחצן שלו בלוס־אנג'לס מיהר להודיע כי הדסון סובל מסרטן בכבד, אבל ארבעה ימים אחר כך כבר פורסמה הודעה רשמית כי אכן, הכוכב הגדול חולה באיידס. כשחזר ללוס־אנג'לס היה הדסון כל כך חולה, שהורד מהמטוס על אלונקה והובהל במסוק לבית החולים של UCLA, שם חיכה לו גוטליב. "טיפלתי בו במשך חודש, עשינו כל מה שיכולנו בשבילו כדי שלפחות יוכל ללכת הביתה ולמות שם", הוא מספר.
הדסון מת באוקטובר 1985, בגיל 59. כששכב ב־UCLA ביקרה אותו באופן קבוע חברתו הטובה, דיוות־העל הנצחית אליזבת טיילור. גוטליב זוכר שהיה מלווה אותה לחדר של הכוכב הגוסס ומלמד אותה על המחלה. אחרי מותו של הדסון הקימה טיילור עם גוטליב ורופא נוסף את הקרן האמריקאית לחקר האיידס. עכשיו אפילו רונלד רייגן, שבעצמו הגיע מהוליווד, היה חייב לעשות משהו. בשלב הראשון היה צריך לגרום לו בכלל להזכיר את המילה איידס. זה לא קרה עד 1986. "היינו באירוע התרמה בוושינגטון", נזכר גוטליב, "ורייגן היה שם. אליזבת טיילור ביקשה ממנו באופן אישי שיגיד משהו, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא אמר שיש מגפה שהתפשטה בכל העולם".
אם הדסון שינה את יחס הממשל האמריקאי למגפה, מג'יק ג'ונסון שינה את הסטריאוטיפ החברתי. ההודעה של כוכב ה־NBA ב־1991 כי נדבק בנגיף הכניסה את עולם הספורט לפאניקה איומה. בתודעה הציבורית, האפשרות שחולה איידס יישאר בחיים לא עמדה אז על הפרק. "מג'יק היה ספורטאי", מסביר גוטליב, "הוא היה מאצ'ו. ההידבקות שלו נתנה מכה משמעותית לסטריאוטיפים ועזרה להרחיב את המודעות. המורשת שלו עצומה ואני אפילו לא מדבר על כדורסל".
6 צפייה בגלריה
מג'יק ג'ונסון. ''ההידבקות שלו נתנה מכה משמעותית לסטריאוטיפים ועזרה להרחיב את המודעות''
(צילום: AP)
מג'יק פרש זמנית מהמשחק והחל לקבל קוקטייל תרופות ניסיוני, שבדיעבד התברר כמוצלח מאוד, אבל ד"ר גוטליב היה קרוב לשבירה. "בשנות ה־80 אחי הצעיר חלה בסרטן במוח", הוא מספר. "טיפלתי בחולים האלה בזמן שהוא גסס ממחלה חשוכת מרפא אחרת, וזה היה יותר מדי. אם לא הייתה התקדמות בטיפולים באמצע שנות ה־90, לא הייתי יכול להמשיך. אני זוכר שביקרתי בסן־פרנסיסקו ויכולתי לזהות אנשים עם איידס רק מלראות אותם הולכים ברחוב. אנשים צעירים הולכים עם מקל, צולעים, שדופים. איך אתה יכול להעביר את כל חייך בטיפול במאות אנשים גוססים בלי שום דבר להציע להם?"
בשום שלב לא פחדת להידבק?
"בזמן העבודה לא, אבל ב־1993 אשתי ואני חלינו יחד במחלה ויראלית לא ברורה שנמשכה חודשים, ואז הבנתי מה זה פחד. חשבנו שאנחנו עומדים למות. לא הייתה אפילו בדיקת איידס אמינה עד 1995. למזלי הייתה לי גישה לבדיקה הניסיונית, והתוצאה שלה הייתה שלילית, אבל היינו חולים המון זמן והבנתי איך זה להיות עם המחשבה שאולי יש לך את הווירוס הנורא הזה ואולי לא תשרוד".
40 שנה אחרי הדוח ששינה את העולם ואת מסלול חייו, ד"ר גוטליב עדיין מטפל בחולי איידס. ב־25 השנים האחרונות, להיות נשא HIV הפך מגזר דין מוות אוטומטי למחלה שהיא בעיקרה כרונית. אנשים שמטופלים נכון, חיים בדרך כלל חיים ארוכים. כולל מג'יק ג'ונסון. "אדם בשנות ה־20 לחייו, שמתחיל בתרופות הנכונות ולוקח אותן באופן מסודר, יכול לחיות היום חיים מלאים בדיוק כמו אם לא היה לו את הנגיף", אומר גוטליב. "אני מטפל היום באנשים שחיים עם הנגיף 35 שנה. יש להם תופעות לוואי מהתרופות כמו שינויים בחלוקת שומן הגוף שגורמים לריכוז שומן במקומות מוזרים, יש להם סיכון גבוה לפתח סוכרת ומחלות לב, הם מאוד שבירים, אבל הם חיים".
אתה מופתע מכך שעוד אין חיסון?
"כן ולא. זה וירוס פראי, זה לא קוביד־19. בקורונה יש מטרה מאוד ברורה, פרוטאין בולט שאפשר להתמקד בו, והמוטציות – לפחות עד כה – לא שונות זו מזו באופן מהותי. HIV משתנה הרבה יותר מהר, הוא מכפיל את עצמו באופן רנדומלי ולמוטציות יש מבנה אחר לגמרי. במקרה של הקורונה נראה שכל מה שצריך זה נוגנדים, אבל עם איידס נוגדנים לא מספיקים. זה וירוס מאוד מתוחכם, הוא נצמד לתא בדרך חשאית ורק אז חושף את עצמו. חיסוני קורונה כמו של אסטרהזניקה וג'ונסון אנד ג'ונסון משתמשים בטכנולוגיה שנוסתה בעבר על איידס ונכשלה, אבל כאן היא עובדת. טכנולוגית ה־mRNA של פייזר ומודרנה מלהיבה ומלאת פוטנציאל, אבל עדיין צריך לזהות איפה בדיוק לתקוף, ו־HIV הוא נגיף מנוול".
6 צפייה בגלריה
ד"ר מייקל גוטליב ואליזבת טיילור. אחרי מותו של הדסון הקימו ביחד את הקרן האמריקאית לחקר האיידס
הדוח ההוא ומה שקרה אחריו הפכו אותך לסבלריטאי בתחום. הרגשת שיש כלפיך קנאה?
"היה לי סוג של מזל, אם אפשר לקרוא לזה כך, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, וכן, הייתה קצת קנאה. לא גיליתי את המחלה, כמובן, אבל כשאתה השם הראשון על הדוח הראשון, רוק הדסון פציינט שלך ו־40 שנה אחרי מראיינים אותך גם בישראל, אז ברור שיש קנאה בתחום הזה. הייתי באוניברסיטה והסלבריטאיות לא עשתה לי שם את החיים קלים, אבל במבט לאחור זה כל כך קטן לעומת המטען האנושי שלקחתי איתי".
תן דוגמה.
"אחד החולים הממש ראשונים היה בחור נחמד ועדין בשם צ'אק שמת מהר. לפני 20 שנה עמדתי בתור לסופרמרקט ומישהו ניגש ואמר לי: 'הייתי החבר של צ'אק, אני ואמא שלו מעריכים את כל מה שניסית לעשות בשבילו בימים ההם'. בחור אחר היה במצב כל כך רע, שהוא ישב במשרד שלי ובכה. הוא לא היה אמור לשרוד, אבל עכשיו הוא בן 69 ואני בקשר איתו. בשנה האחרונה טיפלתי באנשים עם HIV שחלו בקורונה וכולם יצאו מזה. הפעם הצלחנו להציל חיים. אני מרגיש שסגרתי מעגל".
פורסם לראשונה: 07:50, 11.06.21
