דלת המעלית נפתחה וגילתה בפניי ובפני ד"ר בלה נוביצקי מכר ותיק שלה, עובד הייטק, נשוי ואב לילדים. "מה נשמע?", היא שאלה אותו. "אה… לא יודע", השיב בכנות. "יש לי ילדים חמודים, בית, הכול בסדר. אבל משהו לא טוב לי. לא טוב לי בעבודה".
כתבות נוספות למנויים:
"לכאורה יש לאנשים הכול, אבל משהו חסר. חסרה משמעות, חסר החיבור", מסבירה נוביצקי, שפיתחה שיטה ייחודית לטיפול באמנות ומטרתה לברר את אותה תחושת חסר ולעזור לאדם למצוא כיוון חדש בחייו - כיוון שיש בו אותנטיות, מלאות ומשמעות. עבור אלה מאיתנו שמרגישים "מיובשים" בתחום העבודה או העיסוק מציעה שיטתה גישה אחרת, שאינה ייעוץ תעסוקתי וגם אינה טיפול פסיכולוגי אלא תהליך יצירתי ונפשי, או כפי שמגדירה זאת נוביצקי: "שביל אל הגן הפנימי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כשנה וחצי חלפו מאז הפציע נגיף הקורונה בחיינו והשבית המוני ישראלים מעבודה לתקופה ארוכה - רבים הוצאו לחל"ת או פוטרו, עצמאים סגרו את העסק או מצאו את עצמם ללא לקוחות, וענפים שלמים במשק התמוטטו באחת. הטלטלה שחוללה המגפה בעולם התעסוקה לא הייתה רק כלכלית אלא גם פסיכולוגית. רבים גילו שהם נהנים הרבה יותר לעבוד מהבית, אחרים הבינו שהם עובדים יותר מדי או פחות מדי. מהפך פנימי גדול עבר על אלה שהפסיקו את עבודתם בעל כורחם וגילו שהם כלל אינם רוצים לחזור לעבודה שעשו במשך שנים. כל אלה שואלים את עצמם כעת: האם לחזור לעיסוק הקודם או לשנות כיוון? ואם לשנות כיוון, איך יודעים לאן?
בתרבות של הדורות הקודמים לנו הבחירה המקצועית לא הייתה עניין שקשור למעמקי הנפש כלל וכלל. מימי קדם, ועד לא מזמן, הבן במשפחה, ולעתים גם הבת, פשוט נאלצו להמשיך במקצוע או בעסק של הוריהם או במקצוע שנבחר עבורם. אצל רבים מאיתנו סבא רבא וסבתא רבתא היו שייכים לדור שעסק בשאלת ההישרדות וחשבו שיש לבחור "מקצוע מכניס, יציב, שיש לו דרישה". אחריהם סבא וסבתא חשבו אולי גם על מעמד חברתי, והמליצו על "מקצוע מכובד", "מקצוע שאפשר להתקדם בו".
ואבא ואמא? להם אולי חשוב גם "מקצוע שאת טובה בו", "מקצוע שבו תגשים את עצמך". אפשר לראות במורשת הזאת של אבותינו ואמהותינו מורשת של פחדים - פחד ההישרדות, הפחד מכישלון, הפחד להיות חריג והפחד להישאר לבד. האם אנחנו באמת מסוגלים להחליף את שיקולי הפחדים בשיקולים אחרים ולמצוא כיוון מקצועי שנוגע במהות העמוקה שבתוכנו?
"אני משווה את הנפש לגן שיש בתוכנו, גן מדהים ביופיו, שכדי להגיע אליו צריך לטפס שלוש מדרגות", מסבירה נוביצקי. "המדרגה הראשונה היא ההבנה ש'משהו לא בדיוק הולך לי'. יש אנשים רבים שלא מגיעים לשלב הזה כלל, שאומרים 'הכול בסדר' למרות שמשהו בהרגשתם אינו כתמול שלשום, וקיימת הכחשה. המדרגה השנייה היא 'למה זה קורה לי', ובה אפשר להבין שיש סיבות למצב שאליו הגעתי - אחת מהן יכולה להיות ניתוק רגשי מהתחום שאני עובדת בו. אני פוגשת נשים רבות שהן עורכות דין, עובדות הייטק, מורות, גננות או רואות חשבון, שהחליטו בגיל צעיר לעשות הכשרה מקצועית בתחומן. השנים חלפו, קרו דברים בחיים, והחיבור למקצוע השתנה, בלי שהסיבות לכך הובנו. המדרגה השלישית היא 'מה אני רוצה בחיי', והיא הדרך למציאת האור בקצה המנהרה".
נוביצקי (60) היא מטפלת ואמנית רבת פעלים ותארים, שלימדה דורות של סטודנטים ופיקחה על מערכות חינוך גדולות. כיום היא חולשת על "המרכז לשיטת נוביצקי" שבו עברו עד היום אלפי מטופלים והוכשרו מטפלים רבים. היא משוחחת בגובה העיניים, בחום ובצניעות, דיבורה מהיר, והיא מתארת את גישתה ואת מחשבותיה באופן אסוציאטיבי. "התפזרתי מדי?", היא תשאל בחינניות לאחר תיאור נלהב, ואחר כך תתוודה: "הפרעות קשב וריכוז - בזמנו לא ידענו מה זה. היום אני יותר ויותר יודעת שיש לי, ובכל זאת סיימתי דוקטורט, היגרתי פעמיים, טיפחתי משפחה וקריירה. קבעתי לעצמי מטרות והצלחתי - כל אלה הן התמודדויות לא פשוטות, ואלה הדברים שגרמו לי לפתח את האסטרטגיות השונות שכוללת השיטה".
בפני באי "הגן הפנימי" שצלחו את שלוש המדרגות שבפתחו, עומדים לשיטתה של נוביצקי שישה שערי כניסה, ובהם החוזקות האישיות, הדמיון, האותנטיות, היצירתיות והתמקדות ב"כאן ועכשיו" ובעתיד הרצוי. "כל אלה הם חלקים שנסגרו בתוכנו, ולכן נרקבו והפכו לתקיעות", היא קובעת. "בגלל אותו ריקבון מתמלא הגן במזיקים שונים, הבאים לידי ביטוי במחשבות כמו 'למה לך לעזוב את העבודה שלך?', 'לא טוב לך, אבל זה לפחות מוכר', 'את לא שווה, תישארי במקום הנוכחי. לפחות יש חופשות טובות'”.
היא עצמה, אגב, חוותה את המנטרות המוכרות האלה על בשרה. "הייתי שכירה רוב חיי, התחלתי כמורה לחינוך מיוחד באמנות, בהמשך מוניתי למפקחת ארצית של כל לימודי האמנות בארץ, עסקתי בהכשרת מורים במשרד החינוך והרציתי במוסדות להשכלה גבוהה. היה לי קשה, ורציתי תמיד שיהיה לי מקום משלי, לא ממסדי, מקום שבו אוכל לדבר אל אנשים בגובה העיניים ולראות את נפש האדם. כל מיני יועצים אמרו לי: 'תעזבי את הפנסיה? את הקביעות? איזה שטויות. הכיתות שלך מלאות, זה מצליח. למה לך לעזוב?'. בשיטה שפיתחתי אנו פותחים את שערי הגן - שייכנסו מים ואוויר, והכול יוכל להיות רענן וחי יותר. אז מסתכל האדם על עצמו ומגלה שוב את העוצמות והחוזקות שלו, מגלה את הייעוד שלו, ולא מפחד להגיד ממה הוא לא מרוצה ומה לא טוב לו. זה לא ייעוץ תעסוקתי שבו אומרים לך למה אתה מתאים, אלא תהליך שמתבשל בתוך האדם, עד שהוא עצמו מגיע למסקנה מה הוא צריך לעשות".
יאיר (שם בדוי), מטופל בשיטה, היה אדם שקול והגיוני, והכול בחייו היה מתוכנן מראש. פתאום, בגיל 55, הוא פוטר מחברת ההייטק שבה עבד. במצב זה, כשהוא נאלץ לצאת שוב לשוק העבודה, הוא הרגיש שקוף, מושפל, חסר ביטחון וחסר אמונה ביכולתו ליצור שינוי. צורת הפעילות שלו, המבוססת על היגיון, לא הביאה לתוצאות במצב החדש, והוא הרגיש תקוע. כשהגיע לטיפול הוא היה סקפטי מאוד, ובמיוחד לא האמין שעזרו יגיע דווקא משיטה המבוססת על יצירה ואמנות - כי כמו רבים מאיתנו, יאיר לא צייר ציור מאז שהיה ילד.
במפגש הראשון, כשהתבקש לצייר, הוא שרבט קווים קטנים ומהוססים כשהוא בקושי נוגע בדף. בסוף העבודה הוא אמר "זה סתם קשקוש". לאחר התבוננות הוא הבין שהמילה "סתם" חוזרת הרבה בחייו וכוללת כל התייחסות שלו למצבו הנוכחי. הוא חשש מאוד לגעת בצבעים, והדבר שיקף את הרגשתו כלפי עצמו: "סתם משרבט". אבל אז החלו התהפוכות. מפגישה לפגישה הוא נכנס יותר לעבודת היצירה, התחיל לעבוד עם צבעי גואש ומילא בריסטולים שלמים. הוא עבד עם הידיים באופן ישיר, ולאט־לאט התחיל לגלות, ביחד עם המטפלת, את העוצמות ואת המשאבים הפנימיים שבו, שאותם "שכח". הביטחון העצמי שלו התגבר, וכך גם המיקוד והחידוד, עד שהצליח להתחבר אל החזון שלו - לעבור מתחום ההייטק אל תחום החינוך. עוד במהלך הטיפול הוא התקבל לעבודה כמורה בבית הספר הדמוקרטי בעיר מגוריו, והיה מאושר מכך. השינוי שעבר השפיע גם על חיי הנישואים שלו ועל יחסיו עם ילדיו ועם הסביבה. את הטיפול סיים כשהוא רוצה לחיות "חיים מלאי עוצמה, רגש וצבע, חיים שהם לא סתם קשקוש", לדבריו.
השיטה של נוביצקי היא למעשה תהליך של טיפול באמנות השואב השראה ממגוון דיסציפלינות - מרעיון החיפוש אחר משמעות בשיטת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל; מהפסיכולוגיה החיובית של מרטין סליגמן, השואפת לא להתמקד בפתולוגיות הנפשיות אלא בטיפוח החוסן הנפשי, השגשוג והאושר; משיטת הטיפול ההתנהגותית־קוגניטיבית; וגם מהקשיבות (מיינדפולנס), הבאת תשומת הלב לחוויות המתרחשות כאן ועכשיו. אך יותר מכל השיטה מבוססת על הפנומנולוגיה, "תורת התופעות", המתעניינת באופן שבו מגיעה ההתנסות להכרתנו באופן ישיר, ולא דרך מושגים מוקדמים או תפיסות מקובעות.
"כתם שחור של צבע נתפס כעצבות, ואדום עשוי להיתפס כמו דם", מסבירה נוביצקי, "אך למעשה שחור אינו בהכרח אבל. כמו כל תופעה בחיינו, זו קודם כל התופעה עצמה - זהו בסך הכול כתם שחור. כעת בוא נשמע מה האדם שיצר אותו רואה בו.
"האמנות היא כלי רחב לביטוי. אפשר לבטא דרך ציור, תנועת הגוף, הצבת אובייקטים, הדבקה. למשל, בקליניקה ביקשתי ממטופלת לשים את הנקודה של ההווה בחייה ואת הנקודה של מיקומה הרצוי. המטופלת הציבה את המקום הרצוי מחוץ לחדר, מחוץ לדלת, וכשביקשתי ממנה לחבר בין שתי הנקודות היא הציבה ביניהן כיסאות. 'בואי נתחיל לצעוד לשם', אמרתי, והיא הייתה צריכה להתמודד עם להרים, להזיז ולפנות את הכיסאות. האמנות ייצגה את דרך הראייה שלה את חייה ואת המחסומים שבדרכה למטרתה".
נוביצקי מספרת גם על תרגיל נוסף, תרגיל שבו מאתגרים את המטופל עם אירועים בלתי צפויים. "אנחנו מבקשים מהמטופל לשרטט על נייר קטן את הדרך שהוא רוצה לעשות כדי להגיע ליעד בחייו", היא מסבירה. "אחר כך הוא צריך להעביר את השרטוט הקטן לציור גדול וצבעוני. באמצע התהליך אנו באים ומפריעים לו - שופכים צבע על הציור או מדביקים משהו באמצעו. הוא נאלץ להתמודד עם ההפרעה בתוכנית שלו, וכך לראות האם הוא ממשיך בשלו או עוצר ומוותר?".
התהליך היצירתי הזה משקף לדבריה את המעבר בין התוכניות והחלומות שלנו אל היישום במציאות, שבה קיימת התנגדות החומר - הפרעות ואירועים שלא צפינו, כמו למשל תקופת הקורונה.
נוביצקי נולדה בריו דה ז'נרו שבברזיל לאבא רופא ולאמא פסנתרנית, שניהם ציונים נלהבים. בגיל 11 עלתה עם הוריה, אחיה ואחותה לישראל, והמשפחה התיישבה בחיפה "שהכי דומה לריו בישראל". בהיותה נערה החלה לעסוק באמנות והייתה פעילה בתנועת הצופים, וכבר אז התעוררה בה התשוקה לשלב את האמנות עם נתינה לאנשים. לאחר השחרור מצה"ל למדה הוראת אמנות והמשיכה לאקדמיה לאמנות ולעיצוב ”בצלאל”, שם גם הכירה את בעלה. בשנות ה־20 לחייה עבדה עם נוער עברייני במוסד סגור. "עבדתי איתם דרך פיסול בחימר, וקרה שם משהו קסום. זה היה אחד המקומות המשמעותיים שגילו לי שייעודי הוא לעזור לאנשים דרך יצירתיות".
לאחר לידת בתה הבכורה עברו בני הזוג לפריז. שם סיימה נוביצקי דוקטורט באמנות בסורבון, ובהמשך הפכה למרצה במוסד זה וכששבה לארץ גם למרצה במכללות בצלאל, שנקר, ולסלי קולג' בישראל. היא שימשה כמפקחת ארצית לאמנות במשרד החינוך, וייסדה וניהלה את המכון ליצירתיות בינתחומית של המשרד. בנוסף עבדה כמטפלת באמנות ומנחת מטפלים, וכאמנית הציגה יצירות בתערוכות ברחבי העולם. ההתמודדויות הרבות בחייה הן שהביאו, לדבריה, לפיתוח שיטת הטיפול הייחודית שלה ברבות השנים.
כיום היא מתגוררת בהרצליה. בעלה אביתר ושני ילדיה למדו את שיטתה ומטפלים בה. המרכז שהקימה לפני 20 שנה כולל מרכז טיפולי וגם מרכז להכשרת מטפלים, ויש לו תלמידים ומטופלים גם באירופה, באמריקה, במצרים ובירדן. "כמטפלים, ובכלל כבני אדם, אנו חשים תכופות שאנחנו יודעים הכול", היא אומרת. "מגיע אלינו אדם, ואנחנו מיד נותנים לו עצה ויודעים מהי הדרך בשבילו. אנו חושבים: אני למדתי, יש לי ניסיון ולמדתי תיאוריות, מדוע שלא אגיד? אני אחסוך לו. אז לא. רק האדם עצמו יודע מה הוא רוצה להביא לחיים שלו ומה נכון לו, והתפקיד שלנו הוא לחבר אותו לאני הפנימי שלו ולהוציא את זה ממנו. הרצל אמר, 'אם תרצו אין זו אגדה'. וגם אם זו כן אגדה, זה לא נורא, כי החלום, הדבר שאתה מחובר אליו, שיש לו משמעות, שהוא חלק ממך - הוא דרך טובה להעביר את ימי חייך".
1. ציירו את המקום הרצוי
בתהליך בחירת כיוון לקריירה הנכונה ביותר עבורכם נסו להתמקד ברשימת הדברים הכי חשובים לכם בחיים. דמיינו את המקום המיטבי עבורכם שאתם שואפים אליו . נסו להיכנס לפרטים ולתחושות במקום הזה, שבו תרגישו שתהיו במיטבכם מבחינת סיפוק אישי ושהערכים האישיים שלכם יבואו בו לידי ביטוי בחיי היומיום.
עכשיו קחו דף נייר וציירו ציור שימחיש את התחושות שלכם במקום הזה. הציור נועד לעיניכם בלבד ולא צריך להיות "יפה" כלל.
2. ערכו רשימת חוזקות
מצאו את הנקודות שבהן תחושו "מחוברים" או תוכלו לתת מקום לעוצמות, לחוזקות ולמשאבים הפנימיים הקיימים בכם וייחודיים לכם. הכינו רשימה של עשר החוזקות שאתם מוצאים בעצמכם, ובקשו גם מחברים או מבני משפחה לכתוב לכם מהן עשר החוזקות שהם מוצאים בכם.
3. גלו לאן להפנות את המשאבים
נסו לענות לעצמכם על השאלה: מה חשוב לכם להעביר הלאה לסביבתכם, למשפחה, לחברים ולעולם? מה יביא לכם את הסיפוק העוצמתי ביותר מבחינת הנתינה שלכם? שאלו את עצמכם כיצד יבואו לידי ביטוי החוזקות שלכם בשעות הרבות שאותן תקדישו לעבודה.
4. הדבירו את ה"מזיקים"
הביאו בחשבון שבזמן שאתם מזהים את האני המיטבי שלכם ואת תכלית חייכם, יעלו בכם התנגדויות, כמו חוסר ביטחון, ספקות, חרדות או קולות שיגידו לכם לנטוש את היעד כמו "למה לך לטרוח? זה סתם יגרום לך לתסכול ולא תצליח/י". בנקודה הזאת חשוב לא להיבהל אלא לזכור שאלה הקולות הפנימיים הקיימים בכל אחד מאיתנו, הנקראים "מזיקים". הם מתעוררים תמיד כשאנו רוצים לעשות שינוי לטובה. הם מתחפשים לקולות הרוצים בטובתנו אבל למעשה תוקעים אותנו במקום.
5. הכינו תוכנית עבודה
צרו מפה שמייצגת את הדרך שלכם מהמקום המצוי למקום הרצוי. ציינו על המפה, במילים או בסמל, את כל אבני הדרך שאתם סבורים שתצטרכו לעבור. ציינו את המטרות, את היעדים ואת ההשקעה הנדרשת מכם כדי ליישם אותם, כמו גם מי הם האנשים שיכולים לעזור לכם בדרך זו. כאשר תראו, ממש לנגד עיניכם, את הדרך ואת מסלולה - יהיה הרבה יותר קל ואפשרי עבורכם לצלוח אותה.
