כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בחודש יוני בשנה שעברה ישב אור שוורצבורד בבית שלו בפרדס חנה-כרכור ובהה בקיר. השעמום שיגע אותו. לא מספיק שהוציאו אותו לחל"ת, עכשיו הוא גם בבידוד. הנטפליקס עבד שעות נוספות, המאפרה הייתה עמוסה בבדלי סיגריות והדקות עברו לאט. ממש לאט.
ואז צלצל הטלפון. על הקו היה אבא שלו.
"הוא אמר לי 'אתה שומע? מאשפזים את אמא עם קורונה'. שיחקתי אותה קול ולא הראיתי כלום, אבל עמוק בפנים קיבלתי את זה רע", הוא נזכר. "נבהלתי בגללה אבל גם בגללי. בכל הנוגע לקורונה אני בקבוצת סיכון. בכל התקופה הזו מאוד ניסיתי לחזק את המערכת החיסונית שלי אבל עדיין עישנתי מלא, וכשהוא התקשר כמובן שהייתי עם סיגריה ביד. למחרת בבוקר הדלקתי את הסיגריה הראשונה של היום אבל אחרי שתי שכטות כיביתי אותה. החלטתי שזהו, הגיע הזמן לעשות שינוי".
איך לא עבר לך אחרי שעה?
"פעם ראיתי איזה סרט על אלכוהוליסטים שמישהו אמר בו: 'אם אתה לא מצליח מיום ליום אז תפרק את זה - משעה לשעה, ואם זה לא עובד אז תפרק את זה לדקות'. אז ככה עשיתי. לא חשבתי בגדול אלא בקטן: בשעה הנוכחית אני לא אעשן. ואז ניסיתי לחשוב ככה גם בשעה הבאה. זה הפך ליום שלם ואז לעוד יום, ואז נתקלתי בסיטואציות שבהן הייתי ממש רגיל להדליק סיגריה, וברגע שלא הדלקתי הרגשתי שהתגברתי על עוד מכשול וכבר יש לי מה להפסיד".
את הסיגריה הראשונה עישן שוורצבורד בן ה-34 כשהיה בכיתה ד'. "אבא שלי עישן בחדר המדרגות. גנבתי לו מהקופסה כי רציתי לנסות. היה לזה טעם מגעיל וריח חזק. זה היה טראומטי".
הטראומה החזיקה עד התיכון, אז התחיל להבריז משיעורים ולעשן עם החבר'ה במחששה של בית הספר. בצבא כבר עישן קבוע וקנה חפיסות, ולשיא הרומן עם הרעל הגיע בדרום אמריקה: "במשך כארבעה חודשים עישנתי שלוש קופסאות ביום. בשלב מסוים זה נהיה עול כלכלי, אבל לא רציתי להפסיק אז עברתי לגלגל טבק. שיקרתי לעצמי שזה יותר בריא ובפועל עישנתי לכל אורך היום. גמרתי חפיסת טבק בשלושה ימים. הגעתי למצב שאני טס אך ורק עם מדבקות ניקוטין, כדי שחס וחלילה לא יהיה לי את הדחף להדליק סיגריה בטיסה".
למעלה משנה חלפה מאז שהפסיק לעשן בבת אחת. חפיסת הטבק מאותו הבוקר עדיין נמצאת בבית, ושוורצבורד אפילו לא טורח לזרוק או להסתיר אותה. "היא במקום מאוד גלוי. בכל פעם שאני מסתובב בבית אני רואה אותה. אני פשוט לא מתגעגע. אם עובר לידי מישהו אחרי סיגריה אני ממש נגעל. קשה לי להאמין שפעם זה היה הריח שלי. אם אני נורא עצבני אני יכול לומר לעצמי 'וואי, אני חייב סיגריה', אבל אחרי דקה אני עונה לעצמי 'לא, אור, אתה לא'. אני הולך ושותה כוס מים ועבר החשק. אני מאמין שהכל סוויץ' בראש. פשוט החלטתי שדי אז די. אכלתי סיבוב אבל סיבוב חיובי".
גם עידן אלעד, הבעלים של כמה חברות בתחום ההפקה והמוזיקה, אכל סיבוב חיובי. הוא בן 49, יליד חיפה ובימים אלה ממש עובר לגבעתיים. לדבריו, הוא מעשן מאז שהוא זוכר את עצמו: "ביום רגיל חיסלתי קופסה. ביום שבו היה מפגש עם חברים בבר גם שתי קופסאות הלכו בלי למצמץ בכלל".
אלעד נולד לתוך סביבה מעשנת. אביו עישן עד גיל 40, ואימו הייתה מה שנהוג לכנות "מעשנת חברתית". "הייתה לה היכולת המופלאה לעשן עם כולם, ואז פתאום לא לעשן ארבעה ימים. אם הייתה לי היכולת הזו סביר להניח שהייתי מעשן עד היום, אבל אין לי. כל דבר אצלי חייב לבוא הארדקור, לקחת עד הקצה, ללטף את הקווים האדומים ולפעמים גם לעבור אותם".
גם במשפחה המורחבת כולם עישנו: "סבא שלי עישן עד גיל מאוד מאוחר. סבתא שלי זיכרונה לברכה הדליקה רק סיגריה אחת ביום - את הראשונה של הבוקר. את השנייה, השלישית וכן הלאה היא הייתה מדליקה מהראשונה. במשפחה שלי העישון לא פגע בתוחלת החיים. אנשים אצלנו מתים אחרי גיל 90, אז לא רק שחשבתי שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, הייתה לי הוכחה מול הפנים שזה גם לא עושה נזק רציני. אז למה להפסיק עם ההרגל הנעים הזה?"
למה באמת?
"כי עם הזמן הקולות הקטנים בראש והקולות הגדולים מחוץ לראש התחילו להפריע. אני אבא לשתי ילדות, אני בן אדם שעושה מלא ספורט ואני מתפרנס מקריינות ומשירה. הרגשתי שהסיגריות הורסות לי הכול. המנעד הקולי שלי הלך והצטמק עם הזמן, היכולת שלי לרוץ הלכה ונגמרה כי הריאות שלי כבר לא הצליחו להכיל את זה, וידעתי שהילדות שלי יישארו יתומות אם אני אמשיך בדרך הזו. הלכתי לסדנה של אלן קאר, ישבתי שם שש שעות, יצאתי והדלקתי מיד סיגריה. זה לא עשה לי כלום. לא הזיז לי בכלל. הייתי מכור מאה אחוז. כוס קפה חייבת להגיע עם סיגריה. בירה חייבת להגיע עם סיגריה. הפסקות מגיעות עם סיגריה. בראש של מעשן אלה חיבורים שמגיעים על אוטומט".
מלבד אלן קאר, לאלעד היו שלל ניסיונות עצמאיים: "הייתי נשוי לאישה מעשנת, ועשינו ניסיונות להפסיק ביחד כי חשבנו שזה יהיה יותר קל. בכל ניסיון גמילה כזה היינו שנינו בלתי נסבלים, גם כלפי הבנות וגם כלפי כל הסובב אותנו. אני זוכר שהגענו לאיזה אירוע משפחתי מסוים תוך כדי שאנחנו בהפסקת עישון, והיינו פשוט אנשים נוראיים, מעכירי שמחה, עצבניים, מגעילים. סיפרנו לעצמנו שלטובת כולם עדיף שנחזור לעשן. אנחנו יותר נעימים עם סיגריות. גרושתי, שתחיה, עד היום מעשנת. היא לא הצליחה להפסיק".
פריצת הדרך התרחשה בחודש מאי 2018 בברלין: "אני ובת הזוג חזרנו מלילה שלם של בילויים בבארים. פתאום קלטתי שמהבוקר שבו נחתנו בעיר ועד אמצע הלילה עישנתי בערך שלוש קופסאות סיגריות. הרשתי שכל הגוף שלי מלא בעשן, שכל האיברים שלי ספוגים בזפת, תחושה שהבאתי את עצמי לקצה של הקצה. אני זוכר את הרגע שבו אמרתי 'זהו. אני עם הדבר הזה סיימתי'. כמובן שכאדם מעשן הגעתי מהדיוטי-פרי עם מזוודה מלאה בפקטים. את חלקם זרקתי, ואחרים הענקתי במתנה".
הגמילה הייתה קשה. "נלחמתי כדי לא להדליק סיגריה. הרצון היה שם כל הזמן. השמנתי קצת, הריבועים הפכו לעיגולים (צוחק), אבל זה מחיר נסבל. יש כמה קילוגרמים שלא ירדו עד היום, אבל עם תזונה נכונה ועוד כמה קילומטרים של ריצה אפשר לתקן גם את זה".
גם אלחי הלמן, בן 30 מטבריה, הפסיק לבד בבת אחת אחרי 14 שנות התמכרות, שבשיאן הוא עישן קופסה וחצי של סיגריות ביום והר של ג'וינטים. במקרה שלו זה לא היה לילה אפוף אלכוהול וסיגריות שלקח אותו לקצה, אלא בעיות עיכול חוזרות ונשנות שסירבו להיעלם. בגיל 27 החל הלמן לסבול מבחילות ומהקאות לצד ליחה ונזלת. הוא ביקר אצל רופאים שונים ועבר שורה ארוכה של בדיקות, שהסתיימו כולן בסימן שאלה.
"לא היו להם תשובות בשבילי. הם אמרו לי 'אנחנו לא רואים כלום'. הבעיות רק החמירו, ואז התחיל להתגבש אצלי הרעיון שיש קשר בין ערימות הטבק שאני דוחף לעצמי לעיכול. שמתי לב שבכל פעם שאני מדליק סיגריה אני מרגיש כאבים, אז הקישור היה בלתי נמנע. החלטתי שהסיגריות הן מקור כל הרע ושאני חייב להיגמל. הצלחתי להפסיק לעשן קופסה וחצי, אבל המשכתי לעשן את הירוק מעורבב בטבק. בעצם, למרות שהעפתי את הסיגריות המשכתי לצרוך טבק ברמה היומית, אז בעיות העיכול נמשכו. לפני ארבעה חודשים החלטתי שזה לא הגיוני. אני חייב להיפטר גם מהגראס.
"השבועיים הראשונים היו סופר-קשים. כל הזמן דרבנתי את עצמי בראש. אחרי שבועיים הבחילות והליחה התחילו לרדת. ראיתי הבדל מטורף. זה נתן לי דרייב גדול להמשיך.
"חודשיים אחרי כבר הרגשתי מעולה. כיום אני כבר עושה ספורט שוב, רץ והולך לחדר כושר. חסכתי איזה 2,500 שקל בחודש. כסף אף פעם לא היה המניע להפסיק אבל זה נחמד. מה שהכי נחמד זה שאני לא משתעל יותר. ההקאות והבחילות נעלמו לחלוטין. אני מרגיש קצת טמבל שלא הקשבתי מוקדם יותר לגוף שלי".
לפני שמונה שנים גל שוקרון, מעצבת נעליים ויזמית אופנה בת 44 מתל אביב, מצאה את קופסת הסיגריות שלה בפח. בירור קצר העלה שהאחראי למיני-פשע הזה הוא לא אחר מאשר בנה היחיד, שהיה אז רק בן ארבע. "זה הציק לו. הריח הרג אותו", נזכרת היום גל, "הוא לא הצליח לשאת את זה. היו פעמים שהוא אמר לי 'איף, אמא, את מסריחה! אני לא יכול לחבק אותך!'. זה גמר אותי".
במקום להתעצבן על החירות שהילד נטל לידיו, שוקרון בחרה להוריד מיד את הזבל והפסיקה לעשן באופן מיידי. ההפסקה ארכה שנתיים, אך בסופן היא שבה לזרועותיה הלופתות של ההתמכרות. זו הייתה הפעם השנייה שבה נגמלה ונשברה, ועברו עוד כמה שנים עד שהאסימון נפל: להפסיק ב"בום" לא עובד לה. כדי להפסיק לצמיתות היא זקוקה לתהליך ארוך יותר של הטמעת הרגלים חדשים.
"קבעתי דדליין להפסקה והתחלתי בתהליך ממש בקטנות. הייתי רגילה לשתות קפה בבוקר עם הסיגריה. לעומת זאת, תה עם סיגריה תמיד היה דוחה בעיניי, אז בכוונה הכנתי לי תה, הדלקתי סיגריה, נגעלתי ממנה וכיביתי אותה. ככה יום אחרי יום, עד שבסופו של דבר הגיע הבוקר שבו בכלל לא טרחתי להדליק אותה. לפני כל סיגריה של אחרי ארוחת הצהריים החלטתי להמתין חמש דקות ולנסות לתת לקרייבינג לעבור. בפעם הראשונה זה לא ממש עבד. גם בפעם השנייה לא. לאט-לאט הבנתי שזה עניין של התמדה. צריך להרגיל את המוח שאין סיגריה של אחרי, ובאמת הייתי מחכה ומחכה ומתישהו הסיגריה הייתה נשכחת. הריטואל נעלם, הטקס התפוגג.
"מאוחר יותר התחלתי לצאת בלי סיגריות מהבית. פה ושם שנוררתי, אבל אם יצאתי מהבית לשעה לא לקחתי איתי סיגריות. החלטתי שהחל משמונה בערב אני לא מעשנת בבית, כדי שאצטרך להתאמץ כדי לעשן. אין לי מרפסת והטרחה הזו של לצאת החוצה לרחוב העיקה עליי, אז כמעט לא עישנתי בערב. ממש צמצמתי את השעות, את הזמנים ואת הרגלי העישון".
הדדליין של שוקרון היה אחד בינואר 2019. באותו יום העלתה לפייסבוק תמונה של טבק, מצית וניירות גלגול עם הכיתוב "למסירה" וזהו - מאז לא חזרה לעשן. "אני גם לא אחזור", היא אומרת כיום בביטחון, "ההחלטה להיגמל היא סופית".
וזה לא שהיה לה קל. את ארבעת החודשים הראשונים היא מתארת כמאבק: "מי שהיה לידי היה מסכן. הייתי עצבנית ורציתי לרצוח מישהו כל הזמן. הגוף עובר טראומה, הוא בנוירוזה משוגעת, לא יודע את נפשו. היו לי שינויים חדים בעיכול והייתה אכילה בלתי נשלטת. אני רגילה להיות אישה מאוד רזה, ופתאום העליתי במשקל שבעה-שמונה קילוגרמים. כמעט כל הקילוגרמים ירדו מאז. נשארו עוד קילו-שניים, שאני מחבקת באהבה וחיה איתם בשלום".
מה הדבר הכי טוב בלהיגמל?
"ההרגשה ששום דבר לא מנהל אותי יותר. עור הפנים שלי נהיה צעיר בכמה שנים טובות, הריח שיוצא ממני, הבל הפה, התזונה שלי... זה מדהים כמה הכול השתנה. לא ייאמן מה החרא הזה עושה לנו".
לבני שחורי מבאר שבע אין שמץ של מושג מה עשו לו שם, במכון אברהמסון, אבל הוא לא מתווכח עם העובדות: אחרי 20 שנות התמכרות לטבק, שבשיאן עישן שתי חפיסות וחצי של נובלס ביום, הוא הפסיק לגמרי - ואין בו אפילו גרם אחד של געגוע. "זה כאילו מישהו נכנס לי לראש וכיבה לי את הכפתור של הדוּדה", הוא מסביר.
מה בדיוק כלל הטיפול באברהמסון?
"כל הסיפור ארך רבע שעה. שמו לי שתי אבנים בידיים, עצמתי עיניים, מישהו עבר סביבי ועשה קסמים, כישופים וקולות ובזה נגמר העניין. יצאתי משם' ובאותו לילה היו לי חלומות הזויים ומטורפים. כמובן שקניתי קופסת סיגריות כדי לראות אם הדבר הזה עובד. עישנתי אחת והיא לא עשתה לי כלום. אחר כך קניתי עוד קופסה מתוך הרגל אבל כבר לא עישנתי אותה. לא היה לי שום חשק. זהו, נגמר. ברבע שעה מחקו לי 20 שנות תודעה מהמהות, מהתודעה, מהחיים".
שחורי, 52, עובד סוציאלי ובעל חברה לחינוך פיננסי חברתי, דווקא התחיל לעשן מאוחר. "את התיכון העברתי כנודניק ואנטי-סיגריות קיצוני עם מניפסטים זועמים כנגד עישון. אחרי הצבא נסעתי לגרמניה לעבוד במכירת תמונות, ושם עישנתי את הסיגריה הראשונה. משהו בהוויה של להיות שם, צעירים שעובדים, נהנים, יוצאים ומבלים, הסתדר עם ניסיונות חדשים. משם זה התגלגל די מהר. אחרי תקופה קצרה התחיל להיות לי לא נעים לשנורר מהחברים אז התחלתי לקנות. עם השנים הפכתי למעשן כבד. עישנתי טונות של סיגריות. רק מלדבר על זה עכשיו יש לי מועקה בחזה. מתישהו עשיתי הפסקה של חמישה חודשים וזה לא החזיק. הייתה לי חרדה מטורפת. איך אני אעבור ליד קיוסק ולא אקנה סיגריות? עזבו סיגריות, איך אני לא אקנה מסטיקים? כמויות המסטיקים שלעסתי בתקופה ההיא בניסיון להעלים את הריח היו מטורפות. הפחד הכי גדול היה מנסיעות. חלק גדול מהעבודה שלי אני שורף בדרכים. ממש לא הצלחתי לדמיין איך אני אעביר נסיעה בלי סיגריות, מה יחזיק אותי חי?"
ומה מחזיק אותך חי כיום?
"במקומות שבהם אני מאוד עייף אז גרעינים, אבל גם בזה אני משתדל להמעיט".
כיום, לדבריו, הוא ממש רגיש לריח של סיגריות ולעשן עצמו. "כל אוויר לא נקי עושה לי תגובה גופנית לא נעימה. אני לא יכול לשאת את זה. אני מסתכל על אנשים שמעשנים באוטו ורק מדמיין מה זה להיכנס עכשיו לאוטו שלהם".
גם דניאל פיין, סטודנטית לרפואה ומורה לפסיכומטרי בת 29 מתל אביב, הפסיקה באמצעות טיפול קצר במכון אברהמסון, וגם היא לא ממש יודעת להסביר מה בדיוק קרה שם.
"קבעו לי מפגש ואמרו לי שעד אז אני יכולה להמשיך לעשן רגיל. לפני המפגש עצמו, ממש באותו יום, צריך לזרוק את כל המצתים, המאפרות, הטבק וכו' מהבית ולהגיע אחרי מקלחת. הגעתי, והוצמד לי מטפל שכולו היה לבוש בלבן. הוא ניהל איתי שיחה שבה הוא שאל כמה שאלות כמו מה הוביל להחלטה. הכול היה קצת הזוי. זה מקום מאוד אסתטי ורוחניקי כזה. ישבתי בכיסא והוא ביקש ממני לעצום עיניים ולהניח את הידיים על משענות הכיסא. בכל יד הוא שם איזו אבן, ואז הוא התחיל לעשות כל מיני דברים. בגלל שהעיניים עצומות אז לא היה לי מושג מה הוא עושה, אבל אני יודעת שזה קשור בהעברת אנרגיות. הרגשתי שהוא מקרב ידיים לפנים שלי אבל לא נוגע בהן. ניסיתי לקרוא על זה אחר כך ועדיין לא הבנתי כלום. אני מודה גם שאני לא ממש מאמינה בדברים האלה. אני לומדת לתואר במדעים מדויקים וזה לא ממש מסתדר עם אבנים ואנרגיות, אבל למרבה ההפתעה זה פשוט עבד. יצאתי משם וישר בחנתי את עצמי אם בא לי סיגריה, והגעתי למסקנה שלא. החלטתי לזרום עם זה ולתת לזה צ'אנס. שמונה שנים עברו מאז ולא נגעתי בסיגריות. אנשים מעשנים לידי והריח לא מפריע לי, וגם לא עושה חשק. פשוט פיתחתי אדישות טוטאלית לסיגריות. אני בטוחה שחלק מאוד גדול היה גם הרצון שלי להפסיק. מי שלא מאוד רוצה להפסיק, זה פשוט לא יעבוד לו".
פיין התחילה לעשן בגיל 15, ועד סוף הצבא עישנה חפיסה ביום. כל הניסיונות להפסיק באופן עצמאי הסתיימו בכישלון צורב - ואז הגיעה סבתא. "האדם שהעישון שלי הכי הפריע לו היה סבתא שלי. כשהשתחררתי הרגשתי שסיימתי פרק זמן מסוים בחיים, ועכשיו אני פותחת פרק חדש. הגעתי אליה עם כל הבושה ותחושת הכישלון ואמרתי לה: 'סבתא, אני רוצה להפסיק לעשן אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה'. היא שמעה על מכון אברהמסון מחברות שלה, והחליטה לרכוש עבורי את הטיפול היקר הזה במתנה".
יש לך טיפ לאנשים שרוצים להיגמל?
"לא להתבייש ברצון הזה. פשוט תגידו שאתם רוצים ותפנו לעזרה. יש המון סוגים של עזרות, ולא לכל אחד מתאים כל דבר. זו התמכרות קשה מאוד. אין בושה בלהגיד 'אני לא מצליח לבד'".
לפני כמה חודשים מצאה אימו של מאור הוימן, בן 36 מחולון, פתק שכתב הבן שלה לפני 24 שנה. במכתב התנצל מאור בן ה-12 בפניה על שהעז להתנסות בעישון, הסביר שלא הבין עד כמה זה מזיק ונשבע שעכשיו, אחרי שהסבירו לו את גודל הנזק, הוא לא יעשן יותר בחיים.
"כמובן שהכול היה שקר גס", הוא נזכר בחיוך. המכתב המרגש נכתב בסופה של פרשה שהתפוצצה בקיבוץ אשדות יעקב שבו גדל הוימן. אנשי הקיבוץ גילו לתדהמתם שיש שורה של ילדים בכיתות ז'-ח' שמעשנים בזמן הלימודים, הזדעזעו ומיהרו להעביר אותם סדרת חינוך.
לפחות במקרה של הוימן זה נגמר בכישלון צורב. הוא המשיך לעשן לאורך כל שנות התיכון, וכשהגיע לצבא כבר עישן בכמויות. "הייתי ג'ובניק בגדוד 50. השירות שלי כלל בעיקר הפסקות סיגריה. אחרי הצבא הפסקתי לכמה שנים. חזרתי לעשן כבד כשהייתי סטודנט. הסביבה שלי כולה הורכבה ממעשנים. ישבנו ביחד וחיסלנו קופסאות".
בסוף 2016 החליט הוימן להיגמל, ואחרי התלבטות לגבי האופציות הפתוחות בפניו נרשם לסדנה של קופת החולים.
"הרגשתי שאני זקוק למסגרת תומכת שתציב לי יעדים ותכוון אותי. הסדנה הייתה טובה ונתנה הרבה טיפים, אבל היא הגיעה במקביל להחלטה מאוד נחושה שלי. ברגע שהייתי מגויס לזה פשוט הפסקתי, ולמפגש השלישי כבר הגעתי בלי סיגריות".
מה בדיוק קורה בסדנה?
"עשינו כמה דברים שהרגשתי קצת מטומטם לעשות אותם למרות היעילות שלהם, כמו לכתוב על כל סיגריה למה אני מעשן אותה. מצאתי את עצמי כותב 'אכלתי צהריים' או 'קמתי בבוקר' או 'אני מחכה לחבר'. זה גרם לי להרגיש אידיוט כי בשורה התחתונה ברור שאין סיבה טובה. יחד עם זאת, ככה גיליתי כמה הסיגריות קשורות פחות או יותר לכל פעולה שאני מבצע בחיים. לא הצלחתי לעשות כלום בלי סיגריה".
המשתתפים בסדנאות של קופת החולים זכאים לסבסוד של צ'מפיקס או של תרופה מקבילה אחרת שמסייעת להיגמל מעישון. רבים נרשמים לסדנאות האלה במטרה אחת: לקבל את המרשם המיוחל. הוימן זוכר את הכדור ברגשות מעורבים.
"לכדור הזה יש שתי תופעות לוואי עיקריות: בחילות וחלומות גרנדיוזיים. לצערי אני זכיתי רק בבחילות, שהיו נוראיות במיוחד ונמשכו שעות על גבי שעות. לקחתי את הכדורים במשך חודש. הם הפכו אותי לרגיש מאוד לריח של סיגריות, ולא הצלחתי להיות במפגשים חברתיים עם מעשנים. זה גרם לי לרצות לצאת פחות ולשנות את אורח החיים שלי. הגמילה כולה הייתה מאוד קשה, סיוט אמיתי".
למה בעצם?
"פשוט דיכאון כללי. קמתי בבוקר עם 'אין לי חשק לכלום'. אני זוכר שבסדנה דיברו על תחושת אובדן, שהגמילה מזכירה תחושת אבל אחרי שנפרדים ממישהו, ואני מזדהה עם זה. נפרדתי מהסיגריות ונוצר חלל עצום בחיים שלי כי הן היו כל כך מרכזיות בהם. הן הרי היו הפתרון להכול. אם לדוגמה יש סיטואציה חברתית שלא נוח לי בה, אז סיגריה עזרה לי, ופתאום היא כבר לא איתי. פשוט הייתי בן אדם מאוד עצוב במשך כמה שבועות. כיום, כששואלים אותי אם אני מתגעגע, אני נזכר בחוויית הגמילה ונחרד מהמחשבה על לעבור את זה שוב. שום שכטה לא שווה את זה".
כששואלים את דנה וקנין גנאל, בת 36 מגבעתיים, מהו הדבר הכי טוב שיצא לה מהגמילה מסיגריות, יש לה תשובה חד-משמעית: עמליה רחל, בת ארבעה חודשים.
וקנין גנאל, כלכלנית במשרד האוצר וכרגע בחופשת לידה, הגיעה לסדנה של אלן קאר שבורה ונואשת. "התחלתי לעשן בתיכון ובשיאי הגעתי לקופסה וחצי ביום. הייתי מכורה כבדה, ובשלב מסוים התחלתי להתעורר בלילות כדי לעשן. קמתי בשלוש בבוקר עם תחושה שחסר לי ניקוטין בגוף והדלקתי סיגריה במיטה. ניסיתי להיגמל הרבה פעמים. בתקופת הלימודים באוניברסיטה הצלחתי להפסיק לחצי שנה בכוחות עצמי וחזרתי לזה. לפני שנתיים ניסיתי שוב עם איזה מטפל רוחניק מרמת גן, שנתן לי להחזיק קריסטלים ביד ולנשום נשימות עמוקות. שוב הפסקתי לחצי שנה, ושוב נשברתי וחזרתי. לפני כשנתיים התחלתי בסבבים של טיפולי פוריות והייתי במצב הורמונלי מזעזע. ממש גיל בלות מוקדם, וכל הרופאים אמרו לי 'לא להאמין שאת גם מעיזה לעשן תוך כדי הטיפולים' או 'את שורפת לעצמך את הביציות'. הסבב הראשון היה כישלון מוחלט. לא היו לי ביציות בכלל. גם בסבב השני והשלישי המצב לא היה מזהיר. במקביל לטיפולים החלטתי לנסות שוב להיגמל מסיגריות ונרשמתי לסדנה של אלן קאר. חודשיים אחרי שהפסקתי לעשן חזרתי לסבב רביעי וזה קרה. הגוף פשוט ניקה את עצמו ונקלטתי. מאז לא חזרתי לעשן".
את מייחסת את ההיריון להפסקת העישון?
"אי אפשר שלא. איך שהפסקתי לעשן נכנסתי להיריון ממש מהר, וזה לא שהיו לי פתאום מיליון ביציות. פשוט כל השלוש שהיו לי הופרו. זה שינוי דרמטי באחוזים - מ-40% ל-100%".
11 צפייה בגלריה
''הילדה היא המתנה הכי גדולה מהגמילה שלי''. דנה גנאל וקנין ובתה, עמליה רחל
(צילום: תמר מייבום)
מה את זוכרת מהסדנה?
"הסדנה ארכה שש שעות ביום אחד, ועבורי היא הייתה מאוד מוצלחת. זו לא סדנה רוחנית ואין שם חרטוטים. היא עובדת על הרציונל. לי יותר קל להפנים דברים כשמסבירים לי מהם התהליכים שקורים לי כמכורה. הפעם אני מאמינה שאני כבר לא אחזור לעשן, כי אני מרגישה שנתנו לי את הכלים להתמודד עם רגעי משבר עתידיים. הסדנה מאוד יקרה בעיניי, אבל אני חושבת שזה שווה את הכסף".
גם גליה עופר-אברהם, כותבת תוכן ומתרגמת בת 43 ממושב באר טוביה, הפסיקה לעשן הודות לסדנה של אלן קאר: "אבא שלי ביקש ממני לרגל יום הולדתו ה-70 להשתתף בסדנה הזו. מעולם לא ניסיתי להפסיק לעשן קודם. ביום של הסדנה הפסקתי לגמרי. אמרתי לעצמי שאנסה יום ואז עוד יום, ומפה לשם עברו כבר עשרה חודשים. בהתחלה הרגשתי נורא. כאילו, מה עושים עכשיו בחברה? מה עושים עם הידיים? ומי אני בכלל? הרי בחברה המודרנית הדגש הוא על טיפוח, בריאות ושמירה על הנעורים, ועישון בעצם הולך נגד כל זה. עישון הוא המעשה החתרני האחרון של מרד בבורגנות, כאילו אתה לא מפחד למות".
כמו מרבית המרואיינים בכתבה, גם עופר-אברהם התחילה לעשן בגיל צעיר. "הייתי בת 13. לקחנו מהבית של סבתא של חברה סיגריות טיים וליקר אפרסק. ישבנו על הגג ארבע בנות ושלושה בנים. הרגשנו מאוד בוגרים. התחלנו כחבורה לעשן בסתר. קראנו לזה לקרוא עיתונים, 'את באה לקרוא עיתון? קנית עיתון?' - חשבנו שזה קוד מאוד מתוחכם. זה יצר מין סוד משותף שהבדיל אותנו מכל החנונים וגרם לנו להרגיש מורדים. במשך שעות חפרנו על מי אמא שלו הריחה עליו ומי החליט להפסיק. זה היה סמן של שייכות".
29 שנה אחרי הפך סימן השייכות לשתי חפיסות ווינסטון לייט ביום. עופר-אברהם, אם לבן, עישנה לאורך כל ההיריון שלה וגם תוך כדי ההנקה. "עישנתי כמעט בכל רגע פנוי. לא הצלחתי בכלל לדמיין את עצמי בלי סיגריה".
כבר שנה שהיא לא מעשנת בכלל, ומודה שהיא מתגעגעת מאוד אבל יותר מהגעגוע, הכי מבאסת אותה תופעת הלוואי הידועה לשמצה: השמנה. "העליתי עשרה קילוגרם בפחות משנה. אני חושבת שרק בדיעבד הבנתי איזה מדכא תיאבון זה. אני מקנאה במעשנות בגילי שנשארות רזות".
חייב להיות גם משהו חיובי בחיים ללא סיגריות.
"בטח. לא לקום כל בוקר עם כאב גרון ושיעול, ולהיפטר סוף-סוף מרגשות האשם כלפי הילד שלי".
עוד אחד שחייב תודה לאלן קאר הוא דן קלארמן, בן 40 מתל אביב שאפילו לא טרח ללכת לסדנה. הספר של קאר, "הדרך הקלה להפסיק לעשן", הספיק לו. "הסיגריה הראשונה שלי הייתה לפני הצבא אבל רק בתחילת שנות העשרים, כשעברתי לתל אביב, הפכתי למעשן", מספר קלארמן, מנהל מחלקת אלגוריתמיקה ובינה מלאכותית ב-Third Eye Systems. "התחלתי לבלות ולשבת בברים, ובהדרגה ובעקביות הגעתי מסיגריה בשבוע לקופסה וחצי ביום. ניסיתי להפסיק המון פעמים, והייתי נשבר אחרי שבועיים-שלושה. ידעתי שיש דבר כזה 'אלן קאר', שמעתי עליו. יום אחד ראיתי את הספר בחנות ספרים ופשוט קניתי. הוא שכב על השידה חודש-חודשיים עד שהתחלתי לקרוא".
ניסית להפסיק המון פעמים וכשלת. מה יש בספר הזה שגרם לך להצליח?
"שמתי לב לשלושה דברים: הראשון, הספר מסביר לך על מנגנון ההתמכרות לניקוטין. גם בתור מכור מומחה אין לך באמת את כל המידע; שנית, הספר מראה איך מוכרים לך את זה ואיך אתה מוכר את זה לעצמך; ושלישית, הקריאה בספר היא תהליך אוטו-סוגסטיבי. אתה קורא אותו במשך כמה ימים ועובר תהליך של שכנוע עצמי, שמכין אותך לקחת החלטה מאוד חזקה. סיימתי לקרוא, הדלקתי סיגריה והחלטתי שזו האחרונה.
"אני לא מאמין בקדושים, אבל אם יש קדושים בעולם זה כנראה אלן קאר. הוא הציל מיליונים ממוות, גם אחרי מותו שלו. אחרי שהפסקתי לעשן קניתי עשרה עותקים וחילקתי לחברים. לא כולם קראו אותו מיד, אבל בסופו של דבר כולם קראו. שמונה מתוך העשרה הפסיקו לעשן, ואחד חזר לעשן אחרי שנתיים. לאנשים מהמילייה שלי הספר התאים, אבל בהחלט אפשר לצרוך את התוכן הזה בדרך אחרת. יש גם סדנה".
קלארמן העמיד את ההישג שלו במבחן: ארבע שנים אחרי שהפסיק לעשן הוא טס לטיול מחוף לחוף בארה"ב. באחד הלילות מצא את עצמו בבר נרגילות. הוא הזמין קולה ולקח שכטה מנרגילה. שבועיים מאותה השאכטה הוא מצא את עצמו שוב מעשן קופסה ביום.
"אמרתי לעצמי, 'דן, אין מצב'. שוב לקחתי לידיים את הספר של אלן קאר ושוב קרה הנס - אני לא מעשן. מאז עברו עוד שמונה שנים. עבורי זו הייתה הבהרה חד-משמעית - אני לא יכול לגעת בניקוטין. נקודה. לא שכטה ולא חצי שכטה. אני מיד חוזר. כיום אני לא מתגעגע, ולא מזיז לי שמעשנים לידי. מבחינתי להפסיק לעשן זה ההישג הכי גדול שלי בחיים. זה רווח נקי. בסופו של דבר זה הרגל נוראי. אתה שונא את זה ושונא את עצמך על זה, ולא להיות במקום הזה זה פשוט שחרור שלא ייאמן".
פורסם לראשונה: 09:12, 22.07.21
