שרית הולנד צוחקת. פשוט צוחקת מעבר לקו. היא בת 50, מתגוררת בהוד־השרון, אמא לשלושה, מקפידה על תזונה נכונה מאז גיל 20, וכיום מקפידה גם על ארבעה־חמישה אימוני כושר בשבוע, כולל משקולות, TRX, פילאטיס וזומבה, "עובדת בזה קשה", כדבריה. אבל עכשיו, כשהיא שומעת על המחקר המהפכני בנושא המטבוליזם שמטלטל את העולם מאז פורסם החודש בכתב העת הנחשב Science Advances היא מתקשה שלא לצחוק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- כמו קיצור קיבה בזריקה: מהפכה בעולם הדיאטות
- אתם שורפים הרבה יותר מ-2,000 קלוריות ביום
- מעבדת נעורים: שגרת הבריאות הסודית של העשירים
המחקר טוען - בניגוד לכל ההנחות, השמועות והסיפורים הקודמים - שלא מתחולל שום שינוי משמעותי במטבוליזם האנושי בין גיל 20 ל־60. פשוט כלום.
כל מה שהאמנו בו עד היום - בעיקר שאנשים מגיל מסוים מעלים במשקל רק מכיוון שהמטבוליזם שלהם הופך איטי יותר עם הגיל, כשאצל נשים הבעיה אפילו חמורה יותר בגלל מטבוליזם איטי יותר מלכתחילה והמנופאוזה - הכל, או הרוב, "פשוט לא נכון, ולא מבוסס על שום דאטה אמיתית אלא פשוט על איך שהרגשנו וכל מה שסיפרו לנו או מה שקראנו במגזיני סופרמרקט", אומר פרופ' הרמן פונטזר, מוביל המחקר פורץ הדרך הזה, מומחה לאנתרופולוגיה אבולוציונית ולבריאות מאוניברסיטת דיוק ומחבר רב־המכר Burn. אבל לך תספר את זה לשרית הולנד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הלוואי", היא פוטרת מיד. "בגיל 20 הייתי על גג העולם, יכולתי לאכול מלא דברים: שוקולד, פיצות, עוגות. במבה הייתה מרכיב קבוע בתפריט ארוחת הצהריים שלי. הייתי הרבה יותר חופשייה. גם אם עליתי טיפה, הייתי מורידה את זה תוך שבוע־שבועיים. היום זאת מלחמה על כל קילו. בחתונה שלי הייתי מידה 34־36 וכיום אני 40. אין שום סיכוי שאני יכולה לחזור למשקל של החתונה. זה פשוט לא יקרה, לכן אני לא יודעת איך המחקר הזה טוען את מה שהוא טוען. שייקחו אותי כשפן הניסיונות שלהם ונראה אם יצליחו להחזיר אותי למשקל שהייתי בו בגיל 20".
צ'אלנג' אקספטד, כנראה, לפחות אם להקשיב - כמו שכל העולם עושה כרגע - לפרופ' פונטזר, שמתגורר בצפון־קרוליינה ומוכן להעיד על עצמו ש"זה מאוד הפתיע גם אותי. אני בשנות ה־40 לחיי, הגוף שלי בהחלט לא מרגיש כמו בשנות ה־20, והאמנתי שבאמת נראה האטה במטבוליזם בגילים האלה. אבל לא. עד גיל העמידה לא רואים שינוי. וגם המנופאוזה לא גורמת שום שינוי".
והמחקר הזה הוא לא סתם עוד מחקר. למעשה הוא גוף הידע המחקרי המשמעותי ביותר בנושא המטבוליזם עד היום, בעיקר בזכות כמות חסרת תקדים של משתתפים: לצורך המחקר רוכזו נתונים מחקריים על כ־6,500 בני אדם בין הגילים שמונה ימים ל־95 שנה ב־29 מדינות על ידי כ־80 חוקרים (שכולם חתומים עם פונטזר על המחקר. רק הקרדיטים גוזלים שליש מהעמוד הראשון), והתוצאות מייצגות מידע שנצבר לאורך 40 שנה לגבי השתנות המטבוליזם בגוף האדם במהלך חייו. המסקנה העיקרית? ובכן, כדאי שתשבו - ותעמדו, ושוב תשבו, כי רק פעילות גופנית עשויה, מתברר, להציל אתכם לאורך זמן, שום שינויי מטבוליזם לא יעשו את זה, לטובה או לרעה.
המחקר מגלה ששינויים מטבוליים מתרחשים בגוף, לאורך חיינו, בארבעה שלבים מרכזיים ובלתי צפויים: השלב הראשון, מינקות עד גיל שנה, מביא את התינוק לרמה המטבולית הגבוהה מכולן - חילוף החומרים ושריפת הקלוריות הם בשיאם בתקופה היפה והבלתי זכירה הזאת, ולמעשה קצב שריפת הקלוריות גבוה ב־50 אחוז מזה של אדם מבוגר. עד גיל שנה. וזהו. בתקופה השנייה, מגיל שנה עד גיל 20 בערך, המטבוליזם מאט בהדרגה, סביב שלושה אחוזים בשנה. ואז, בתקופה השלישית, המרכזית, מגיל 20 עד גיל 60, המטבוליזם לא משתנה. הוא פשוט נשאר יציב. בניגוד לכל מה שנדמה היה. בגיל 60 מגיעה התקופה הרביעית, שבה המטבוליזם אכן מתחיל להאט, בסביבות ה־0.7 אחוזים בשנה.
מה זה אומר? קודם כל, שאפשר להסביר סוף־סוף, מטבולית, את התופעה העממית של, ובכן, השמנת חיילות - וחיילים - לאורך שירותם הצבאי מבלי להאשים בלבדית את ה"פסקזמן", או כפי שגם ד"ר סמואל קליין, מנהל המרכז לתזונה בביה"ס לרפואה באוניברסיטת וושינגטון אומר ל"ניו יורק טיימס": "תלמידי קולג' עשויים להיווכח באפקט של השינוי המטבולי בסביבות גיל 20. כשהם מסיימים קולג' הם שורפים הרבה פחות קלוריות מאשר כשהם התחילו".
וכאילו כל זה לא בלתי צפוי מספיק, מתברר שאין גם הבדלים, בשום שלב, בין גברים לנשים בכל הקשור לחילוף חומרים ולשריפת קלוריות; ההבדלים היחידים קשורים לגודל הגוף ולכמות השרירים, או כמו שפונטזר מבהיר: "ככל שהגוף גדול יותר ויש בו יותר שרירים הוא ישרוף יותר קלוריות, אבל גבר ואישה עם אותו מבנה גוף ישרפו אותה כמות קלוריות".
והדיאטן הקליני צחי כנען, שמפעיל מעבדה מטבולית, מחדד: "באמת אין הבדל במטבוליזם בין גברים לנשים פר קילו, אבל גברים מוציאים יותר קלוריות בגלל אחוז השרירים הגבוה יותר בגוף שלהם. אבל אם תיקח קילו שריר של גבר וקילו שריר של אישה - הם שורפים אותה כמות קלוריות. כלומר שאם לאישה יש אחוזים זהים של שומן ושריר, היא שורפת כמות קלוריות זהה לזו של גבר - ואת זה לא ידענו קודם, וזה התגלה במחקר. ההנחה הייתה תמיד שיש שוני מורפולוגי ושלגברים יש מטבוליזם טוב יותר מלנשים". בבקשה, שוב שוויון.
מוכרחים להודות שבשמיעה ראשונה העסק עובר כמו בשורה נהדרת, וגם חוקרים בכירים בכל העולם שמטו לסתות. "זה מאוד דרמטי, והממוצע שהמחקר הזה הגיע אליו מדהים", אומר צחי כנען, שמצטרף לפרופ' רוזלין אנדרסון, חוקרת הזדקנות מאוניברסיטת ויסקונסין שכבר כתבה נייר עמדה משלה לגבי המאמר, והודתה בראיון ל"ניו יורק טיימס" שהממצאים "היממו" אותה וש"נצטרך לשנות כמה מהרעיונות הבסיסיים שלנו".
חוקרים אחרים הציעו להכניס את המחקר מיידית לספר הלימוד, קראו לו "מסמך מכונן" ובעיקר התעלמו באלגנטיות אקדמית מהבשורה החשובה מכולן שהמחקר, לכאורה, מציע לציבור הרחב שבדיוק מזמין וולט לצהריים: שבגיל 20, 40 ואפילו 55, אותה מנת שווארמה, או המבורגר, תתעכל ותישרף בגוף בדיוק באותו קצב, ואפשר להסיר דאגה.
פונטזר מצנן מעט את ההתלהבות: "אנשים עדיין משמינים, זה נכון, אבל המטבוליזם לא משנה לזה כמו שנדמה לנו. זה קשור - בעיקר אצל גברים, אבל גם אצל נשים - בעניינים כמו רמת הטסטוסטרון בגוף, שבשנות ה־20 לחיינו מגיע לשיא ואחראי להפיכתן המהירה של קלוריות לשריר, ובהדרגה הרמה שלו בגוף הולכת ויורדת, ואז הקלוריות כבר לא הופכות לשריר אלא לשומן, בעיקר בטני. כך שיש שינויים בכל מקרה, אבל כולם רוצים להאשים את המטבוליזם, והוא לא אשם".
התרבות שבה אנחנו חיים לא משנה כלום למטבוליזם?
"הסתכלנו פה על 29 מדינות, במחקרים קודמים הגענו עד טנזניה, וגילינו שהמטבוליזם שלהם זהה לזה של אמריקאים ואירופאים. מה שכן, תרבות משפיעה מאוד על הרכב האוכל. בארצות־הברית, יותר ממחצית הקלוריות שאנחנו אוכלים מגיע ממזון מעובד תעשייתית, ארוז, מהונדס וטעים מאוד. ואנחנו יודעים שאנשים צורכים יותר מדי כשנותנים להם מזון מעובד, כלומר שאם ייתנו לך אותה כמות קלוריות במזון טרי, בירקות או בבשר, אתה תעלה פחות במשקל מאשר בצריכה מתמשכת של מזון מעובד. וזה העניין הגדול פה - המזון צריך להשתנות, כלכלת המזון שלנו צריכה להשתנות".
מה עם ספורט?
"חייבים לעשות ספורט, אבל גם ספורט לא ישנה את המטבוליזם שהגוף שלך פשוט מתוכנת אליו. אנחנו נוטים לחשוב שספורט מסוגל לעשות בשבילנו הכל ולשמור אותנו רזים, אבל גם בספורט אתה לא שורף כל כך הרבה קלוריות כמו שנדמה לך. אם, נניח, תוציא 500 קלוריות בריצה על בסיס קבוע, הגוף יתרגל לזה ופשוט יתחיל לשרוף פחות קלוריות על פעולות אחרות כדי לאזן. לכן מה שמשמעותי בפעילות ספורטיבית, יותר מהקלוריות שאתה שורף, זה הקלוריות שאתה לא שורף על דברים אחרים. ובכל מקרה זה יעבוד רק אם נשנה את כלכלת המזון שלנו. זה בעצם הדבר היחיד שאנחנו יכולים וצריכים לשלוט בו - מספר הקלוריות שאנחנו אוכלים".
יש שעות אכילה מסוימות או מזון מסוים שיכולים להשפיע לטובה?
"דבר אחד ברור: תפסיקו לאכול מזון מעובד. תאכלו מזון עם אחוז גבוה של סיבים וחלבונים. אלה שני המרכיבים שיגרמו לכם להרגיש הכי טוב אחרי הארוחה - מצד אחד שאתם מלאים ומצד שני שלא הגזמתם. וספורט - כן, אבל רק משהו שאתם נהנים ממנו, אפילו ללכת עם הכלב או לעבוד בגינה. כל מה שמעלה את הדופק ואפשר לעשות באופן סדיר".
תגיד, בעצם כשמחקר כזה מבטל את המטבוליזם כגורם בעל השפעה ממשית, אתה לא מנסר קצת את הענף שעליו אתה חוקר? מי יתעניין בזה עכשיו?
"שמעתי את השאלה הזאת כבר. והיא נולדה מהעובדה שאתה מאמין שמטבוליזם הוא כולו על משקל - בזמן שאנחנו אומרים מזמן שלא. בשבילי מטבוליזם הוא הרבה יותר מאשר המשקל בחדר האמבטיה שלך, וזה מה שמרגש בו. הוא משתנה לאורך החיים בגלל שינויים בקצב פעילות התאים וכמה התאים שלך עסוקים, ואם אנחנו יכולים לשכנע אנשים שמטבוליזם הוא לא הגורם המשמעותי בהשמנה, אולי נוכל להתקדם סוף־סוף מ'אני צריכה לנצח את המטבוליזם שלי כדי להיכנס לביקיני' ולהתחיל לעשות מדע אמיתי".
אוקיי, צריך אולי להתעכב שנייה על מה זה בכלל המטבוליזם הזה - מעבר למיתולוגיות הידועות שנקשרו באנשים שהגרילו אחד מהיר, או איטי, או כבר־לא־מה־שהיה - וצחי כנען מבהיר: "מטבוליזם הוא שם כללי לכל התהליכים הכימיים שמתרחשים בגוף, כל התהליכים שצורכים אנרגיה. אם אני צריך לנשום, לזוז, להשתין, לאכול - כל הדברים האלה צורכים אנרגיה, כלומר תהליך כימי שמתרחש בגוף, וזה המטבוליזם. זה אכן מה שקוראים חילוף חומרים".
ואם אומרים שיש לי מטבוליזם יעיל, מה זה אומר?
"זה אומר שהגוף שלך עושה את אותן פעולות בפחות אנרגיה בהשוואה לאדם אחר".
כלומר שמטבוליזם יעיל בעצם אוגר לי יותר שומן?
"נכון. כי אבולוציונית זה פצצה, זה נהדר, אבל בחיים המערביים כיום, שיש בהם עודף מזון וקלוריות, זה חיסרון".
כנען הוא מהאנשים שהמחקר, מצד אחד, מקובל עליהם לחלוטין, ומצד שני הוא מבהיר שאין טעם לנסות להכחיש שינויים ממשיים שמתחוללים בגוף לאורך השנים הקריטיות שבין גילי 20 ל־60, והמטבוליזם אולי לא אשם בהם ישירות, אבל הידלדלות צרכני האנרגיה הגדולים ביותר בגוף - השרירים - דווקא כן. "ההנחה שאנשים מניחים היא שכשאתה אוכל בגיל 20 שתי לאפות בתחנה המרכזית זה יהיה בסדר, אבל בגיל 40 תתחיל לך כרס, נכון? אז עכשיו באים החוקרים ואומרים: זה בכלל לא משנה, כי בשני הגילים אתה שורף אותה כמות קלוריות, והלאפות בשני הגילים יפעלו עליך בצורה זהה. אז איך זה שעדיין משמינים? צריך לזכור שכמות השריר שלנו יורדת לאורך השנים, ויכול להיות שפֵר יחידת שריר אנחנו שורפים כמות קלוריות זהה בגיל 20 ובגיל 60, אבל בגלל ירידת מסת השרירים לאורך השנים, בכל זאת נשרוף פחות קלוריות ככל שנתבגר".
אז לא סתם אנשים מעידים שבגיל 20 הם שרפו קלוריות הרבה יותר בקלות.
"נכון. אצל גבר, בין הגילים 20 ל־60 המצב יותר יציב, אבל אצל האישה יש דרמה גדולה, כי גיל 25 עד 40 זה תקופת הלידות, ומתקיימת השמנה, גם בטנית, ואותו דבר קורה אחרי הפסקת המחזור. תגיד לאישה בת 50 שהמטבוליזם שלה לא השתנה, והיא תצחק לך בפנים על המחקר הזה, כי בפרקטיקה זה לא ככה. הן חוות שינוי גדול ואי־אפשר להתכחש לשינוי הזה, כי יש אצלן עלייה בכמות השומן וירידה בכמות השריר".
אז איך זה שהמחקר טוען שאין שינוי מטבולי?
"כי המחקר ניקה את השינוי לאורך השנים ביחס השומן־שריר, והשווה פשוט בין קילוגרם בודד של שריר לאורך כל השנים, ובאמת בין גיל 20 ל־60 אין הבדל בכמות הקלוריות שקילוגרם שריר שורף, אבל בגלל שכמות השרירים שלנו יורדת לאורך השנים, נוצר הבדל בשריפת הקלוריות היומית שלנו. עוד דבר מעניין זה שהמחקר לא עקב אחרי אנשים ספציפיים, ואם היית לוקח אדם בודד ועוקב אחריו לאורך השנים, אני בטוח שכן היית רואה שינויים. כי יש שונות אדירה בין אנשים. תבדוק שני גברים שונים בני 40 ותראה שאחד יוציא 1,500 קלוריות ליום ואחד 2,500. אז אולי אין שונות במטבוליזם שלנו בין גיל 20 ל־60, אבל יש שונות מטבולית בין אדם לאדם".
פונטזר כנראה לא יסכים עם כנען. "אני לא חושב שאצל אנשים בודדים המצב יהיה שונה דרמטית", הוא אומר. "יפתיע אותי אם אינדיבידואלים יהיו שונים מאוד זה מזה, אבל אי־אפשר לפסול את זה לחלוטין עד שיהיה לנו מחקר כזה".
המחקר המטבולי, אגב, נחשב עד היום לאחד הקשים והיקרים, בעיקר מכיוון שהוא מתבצע באמצעות סטנדרט מחקרי שנשען על מה שמכונה "מים כפולי סימון" - כלומר מים מיוחדים שהנחקרים שותים. אטומי המימן והחמצן במים כפולי סימון הוחלפו חלקית או לחלוטין באיזוטופ של אותם אלמנטים (בשם חמצן־18), שמאפשר לעקוב אחרי המים גם כשהם נפלטים מהגוף ולחשב - על סמך הימצאות האיזוטופים בשתן - את רמת שריפת הקלוריות והמקצבים המטבוליים הבסיסיים. המים האלה יקרים להשגה - כנען מעיד שמים כפולי סימון עבור כל נדגם בניסוי עולים החל מ־800 דולר לעשרה ימי צריכה - ולכן המחקרים המטבוליים כללו עד היום, ברובם, עשרות בודדות של נחקרים. פונטזר הוא הראשון שהצליח ליצור שיתוף פעולה בין עשרות חוקרים מכל רחבי העולם, ששיתפו מחקרים שביצעו באותה שיטה והגיעו יחד ל־6,500 נבדקים ויצרו לראשונה את "מפת הדרכים של המטבוליזם האנושי", כמו שפונטזר מגדיר את זה.
"למעשה המחקר בא לענות על השאלה איך הגוף שלך משתנה מהלידה עד גיל 90 באופן המאוד בסיסי הזה - וזה מסוג השאלות שהיית מצפה שייענו כבר לפני מאה שנה, ולא נענו", הוא אומר. "וזו הייתה המטרה ששמתי לעצמי: להגיע למחקר גדול שייצר גוף דאטה משמעותי שיענה סוף־סוף לשאלות. לא הייתה לי תוכנית חלופית; או שכולם ישתפו פעולה, או שאין מחקר. ידעתי שמאה או אלף או אפילו אלפיים נבדקים לא יספיקו. ברגע שהיו לי כמה אלפים, הבנתי שאנחנו הולכים לקבל את התשובות לשאלות".
תהיה למידע הזה משמעות רפואית או תרופתית לדעתך?
"אני בטוח. זה יאפשר לנו לטפל באנשים מעל גיל 60 - כי אז יש בעיית השמנה, כי התאים מתחילים להאט, ואם נבין את ההאטה במפעל ייצור התאים ונוכל לתקן אותה, אולי תהיה לנו רפואת זִקנה אמיתית. לילדים, מצד שני, יש תאים מאוד עסוקים ומהירים, בגיל שנה הם בשיא שריפת הקלוריות, ולכן הם גם הכי פגיעים תזונתית בגיל הזה ולפעמים הופכים חולים ולא מעלים במשקל. נוכל להבין את זה טוב יותר ולהסתכל על התפתחות הילד בצורה הוליסטית וטובה יותר, ולהבטיח שיתפתחו בצורה בריאה. חוץ מזה, נוכל לחקור את הפינות המעניינות באמת: נקודות המעבר בין תקופה מטבולית לתקופה הבאה. אלה הזמנים המעניינים בגוף, והמקומות החשובים ביותר לחפש בהם כרגע".
ועדיין, השורה התחתונה לוקחת מכם את המטבוליזם הקדוש כסוג של רציונליזציה לשינויים חיצוניים בלתי רצויים ומשאירה אתכם עם האמת העירומה: "אנשים אוכלים יותר מדי", כמו שמנסח גם פרופ' בארי אליוט מהמחלקה לתזונה ומטבוליזם באוניברסיטה העברית. "אתה פשוט לא יכול להאשים את המטבוליזם שלך כשאתה משמין. אנשים אוכלים בין 750 אלף למיליון קלוריות בשנה. יש אנשים שהם מיליונרים לאורך כל השנה, אבל בקלוריות. ואם יש לך טעות קטנה בוויסות בין ההוצאות להכנסות, תסיים את השנה עם בין 7,500 ל־10,000 קלוריות יותר מבכל שנה, וטעות כזו תתורגם לעלייה במשקל של קילו עד קילו וחצי. אתה יכול להעלות משקל בקצב איטי לאורך השנים, ובגיל 60 אנשים כבר סוחבים את הטעויות הלאה. אז הגילוי שאין שינוי במטבוליזם שלנו בין גיל 20 ל־60 מצדיק את הפתגם העממי: המשקל שלך בגיל 25 צריך להיות המשקל שלך כל החיים".
איך עושים את זה? פונטזר מציע, אחרי הכל, להקפיד על ספורט, בפרט אחרי גיל 60. "עדיף שיהיו לך כמה שיותר שרירים בזמן שכל השאר מתפרק", הוא צוחק. "חייבים לשמור על מסת השריר. מעבר לזה, אנחנו לא יודעים מה עוד אפשר לעשות אחרי 60, נגלה את זה בקרוב".
תגיד, מה הגוף המושלם למטבוליזם מושלם?
"לא יודע. מה שאני יודע בוודאות זה שאתה לא יכול להחליף גוף, כך שזה לא רלוונטי. זה כמו לשאול מה הגובה הטוב ביותר. מבחינתי, יש בעולם שמונה מיליארד אנשים עם מטבוליזם נהדר".
לכו תספרו את זה לשרית הולנד, שרואה מסביבה את כל מה שהמחקר של פונטזר מפריך. "אני מכירה כמה אנשים בגיל שלי שהם עדיין רזים, אבל הם יוצאי הדופן", היא אומרת. "רוב האנשים עלו במשקל, וגם אצלי - איכות המזון וכמות הקלוריות שהכנסתי לגוף בגיל 20 ממש לא דומות לכמות ולאיכות שאני מכניסה כיום. כיום אני שומרת יותר על התזונה שלי, ועדיין עולה במשקל. זה מרגיש שהכל בגוף יותר איטי. כדי לרדת במשקל אני צריכה להשקיע הרבה יותר מאשר בעבר וגם זה לא תמיד עוזר. לאורך השנים, למרות שאני מקפידה על תזונה בריאה ועל אימונים, עליתי מספר קילוגרמים. אין מה לעשות; הגוף והגיל מנצחים בסוף".
