את ראש השנה השבוע חגגה משפחת הררי במפוצל. מאיה, הבת הבכורה, עשתה את החג עם משפחתו של בעלה – לשם גם הוזמן אביה דידי. נועה, הקטנה, בילתה עם בן זוגה ואבישג, האמצעית, טסה עם בעלה לירח דבש מאוחר בארה"ב – כשנה אחרי שנישאו בחתונת בזק. שנה בדיוק עברה מאז נפטרה אמא שלהן, מירית הררי. בערב ראש השנה הקודם עוד היו יחד בהרכב מלא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"היא נפטרה בב' בתשרי. בתקיעת השופר", מספרת מאיה. "אי־אפשר שלא לחשוב איפה היינו בזמן הזה בשנה שעברה של החג. אני לא אשכח את זה שישבנו בחוץ, כולנו, אמא שלי שכבה על הספה, היא ישנה אז בעיקר, ופשוט מחכים. ותוך כדי אתה שומע את אווירת החג, שירים, ברכות, רואה באינסטגרם את כולם בלבן. לא עשינו את ערב החג, והיינו בשקט. כבר כמעט לא דיברנו אחד עם השני. כל אחד היה עם עצמו. ניסה להכיל את מה שעומד לקרות. אז מבחינתנו זה לא רק הקושי של החג. זה גם סמלי. מניחה שיהיה קשה להיפרד מהתחושה הזאת גם בעשר השנים הבאות. תמיד נזכור את ערב החג האחרון שלנו עם אמא. אז כן, עושים את זה כי צריך, בשביל הילדים, אבל משהו באווירת החג הלך עם אמא".
8 צפייה בגלריה
''תמיד נזכור את ערב החג האחרון שלנו עם אמא''. נועה, מאיה ואבישג הררי
(צילום: איליה מלניקוב)
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אבישג: "יש לי המון הקלה לא להיות כאן השנה בחגים. זו הייתה בחירה מודעת. בפסח האחרון מאיה ואני היינו צריכות להכין בפעם הראשונה את החג בעצמנו. אמרנו לאבא, נקרא את ההגדה בשבילך, אבל תתקתק אותה, כי מבחינתנו היינו יכולים גם לוותר על ערב החג. עשינו בשביל התחושה של הביחד. זה קשה. גם ברמה שפתאום צריך להכין – כי אמא לא מכינה – וגם בעיקר שפתאום צריך לשבת סביב שולחן חג ולהרגיש את המשפחתיות כשהצלע הדומיננטית איננה".
נועה: "אין כבר הרגשה של חג. אין לי את הריגוש הזה של חג. לא רק שאני לא מחכה לזה, אני נרתעת".
זו שעת בוקר מוקדמת בבית משפחת הררי בבצרה. דידי בדיוק סיים את הקפה ומתכנן לצאת לאימון. הוא רק מבקש לוודא, שוב ושוב, ששלוש בנותיו מרגישות בנוח, יש להן כל מה שהן צריכות, ושהן בידיים טובות. "שמור לי עליהן", הוא קורץ בחיוך, אבל שפת גופו משדרת דאגה אבהית אמיתית. שלושתן כבר לא גרות בבית הזה, אבל כאן גדלו, וכאן גם נפרדו מאמן, מירית הררי, אחרי שביקשה לסיים את חייה בביתה. התמונה האחרונה שמירית שיתפה באינסטגרם שלה – תמונה נוגעת ללב שבה היא מכורבלת על הספה המשפחתית, עטופה סביבה בשלוש בנותיה – סיפרה במידה רבה את הסיפור המרגש של בנות משפחת הררי: להקה בלתי נפרדת.
הררי אובחנה בסרטן הלבלב בספטמבר 2018. בלי לחשוב יותר מדי ביקשה מבנותיה לצלם אותה בטיפולי הכימותרפיה ולפרסם ברשתות החברתיות, כי גם זה חלק מהחיים שלה. כבר בשלב ראשון היה ברור שהררי, שהייתה מוכרת אז לרבים בעיקר כאשתו של שדרן הרדיו דידי הררי, לא הולכת לנהל מאבק טיפוסי עם הסרטן, אלא לנהל איתו דיאלוג מפוכח ונטול כעס. קבלה מוחלטת למצבה. לגורלה. כל פוסט שהעלתה הפך מיד ויראלי. מה שהתחיל כדרך לעדכן את קרוביה במצבה, הפך ככל שעבר הזמן למסע מעורר השראה עבור רבים – רובם זרים גמורים. חולים שהיו זקוקים לעידוד, אבל גם אחרים, בריאים למדי, שראו במסריה תזכורת לפריכות החיים, ולאומץ להישיר מבט בחיוך אל המוות.
"רק ביום שהיא נפטרה נפל לשלושתנו האסימון מה היה סדר גודל ההשפעה שלה", אומרת אבישג. "היו איזה 48 שעות כאלה שזה דובר בכל מקום אפשרי. אנשים כתבו על זה פוסטים, העלו לסטורי, דיווחו על זה במבזק. זה היה אול־אובר ברמה אני זוכרת שאמרתי לעצמי, מה קורה כאן? היא לא הייתה אריק איינשטיין, היא לא הייתה נשיא, היא לא הייתה ראש ממשלה, היא הייתה אדם פשוט עם הרבה אהבה ועוצמה, שביקשה לחלוק את זה עם אחרים. זה מאוד חימם את הלב לראות שלצד האבל שלנו, עוד הרבה אנשים מתאבלים עכשיו, ולא ממשיכים את היום כסדרו".
בסוף החודש (29.9), במלאת שנה לפטירתה, תיפגש משפחת הררי על במת תיאטרון הצפון ל"ערב בהשראתה". מופע מוזיקלי – עם זמרים שמירית אהבה במיוחד כמו בניה ברבי, חנן בן ארי, מירי מסיקה, שירי מימון ושלומי שבת. "התלבטנו איך לקרוא לערב הזה, שכל הכנסותיו ייתרמו לסח"י (סיירת חסד ייחודית - הארגון שהררי עמדה בראש הוועד המנהל שלו וקיבלה על כך את אות נשיא המדינה שבועיים לפני שנפטרה - א"ס), לא רצינו שזה יהיה 'ערב לזכרה' וגם 'הנצחה' זה לא בדיוק מתאים", אומרת אבישג. "לכן זה ערב בהשראתה ובשבילה".
אנחנו יושבים במרפסת הבית, לא רחוק מהספה שעליה התגוררה משפחת הררי בשבועיים האחרונים לחייה. "לא היו חיים מעבר לספה", אומרת אבישג. "היא הייתה החיים".
מאיה: "לא זזנו ממנה מהיום שחזרנו מבית החולים עם ההבנה הזאת שהטיפול נגמר והסוף מתקרב. עכשיו, אתה לא יודע אם זה יהיה שבועיים או חודש, אבל אף אחד מאיתנו לא זז ממנה. אפילו להתקלח היינו רצות. לא לפספס את עשירית השנייה שאנחנו לא איתה".
נועה: "וכשהיא הלכה למטבח לבשל, הלכנו אחריה. לאן שהיא הלכה - אפילו למקלחת - היינו צמודות אליה".
אבישג: "יש לנו מהשבועיים האלה המון תמונות וסרטונים. צילמנו אותה מסבירה לנו על מתכונים שלה שאנחנו אוהבות. אלה סרטונים שאני חוזרת אליהם המון, למרות שאני יודעת מה היא הייתה עושה. שאבנו ממנה בזמן הזה יחד כל מה שיכולנו".
ובזמן הזה מצליחים לשמור על איפוק? מתפרקים בנוכחותה?
נועה: "מתפרקים מולה. רק מולה. רק איתה".
אבישג: "היא גם מאוד הכילה את ההתפרקות".
מאיה: "אתה מבין, היא זו שעודדה אותנו. אנחנו מתפרקות, והיא מרימה אותנו".
אבישג: "היא הייתה מאוד נוכחת ומכילה – מרגע האבחנה שלה בסרטן ועד הרגע האחרון. באיזשהו מקום היא יכלה להגיד, סליחה, מה אתן בוכות? תראו אותי, אני על ערש דווי, אני זו שסובלת פה, שכואב לי הגוף, אני יודעת שאני עומדת למות, אני מתה מפחד, אבל היא לרגע לא שיחקה את המשחק הזה, של אני זאת שצריכה להתפרק ולא אתם. היא פשוט הכילה ורצתה גם שנעשה את זה איתה. אמרה, תדברי איתי, תגידי לי מה קשה לך, אני רוצה לתת לך מענה".
מצליחים בכלל "להיפרד"?
מאיה: "היא עשתה את הכל בלי שזה יהיה מורגש, ולמעשה לא השאירה שום דבר פתוח".
אבישג: "אני חושבת שהיה רגע אחד, שלא אשכח אותו בחיים. היינו פה כולם יחד, ראינו טלוויזיה. היא שכבה על השזלונג, איפה שהיא שכבה כל השבועיים האלה, ואני שכבתי לידה בתוך שמיכה, ואז פתאום היא הפנתה את הפנים אליי ולחשה: 'תודה שוגי שלי. גיליתי אותך מחדש בשנתיים האלה'. לא אשכח את זה בחיים, כי הקשר בינינו תמיד היה הכי חזק בעולם, אבל השנתיים האלה היו כל כך משמעותיות לשתינו. ריגש אותי, בתוך כל הביחד של כולם, שזה משהו שעובר לה בראש וחשוב לה להגיד לי".
נועה: "לי היה רגע איתה ביום שישי אחד מהשבועיים האלה שהיא הייתה פה בסלון. ישבנו לאכול ואני זוכרת שתוך כדי הארוחה הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. ממש. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה".
את חושבת שהבנת פתאום מה עומד לקרות?
נועה: "אני חושבת שהבנתי כל הזמן, אבל זו הייתה הפעם ראשונה שזה פשוט השתלט עליי ולא ידעתי מה לעשות. ממש נכנסתי לפאניקה. והיא הבינה מיד. אמרה לי שזה התקף חרדה והכל בסדר והגיוני. היא נתנה לי כדור הרגעה. היא שכבה פה על הספה, ובאתי לשכב לידה, שמתי עליה ראש, היו לה אז כאבים משלה, אבל היא פשוט ליטפה לי את השיער והרגיעה אותי. היא ידעה בדיוק מה אני צריכה, וזה הכי אמא".
מאיה: "לי היה רגע, אני חושבת שזה היה ממש ימים ספורים לפני שהיא פשוט ביקשה ללכת לישון, כבר הרגישה שזה הסוף, והיינו פה בספה שתינו יחד, לבד, ובפעם הראשונה אמרתי לה שאני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה, שאני לא יודעת איך אני אצליח לחיות. וחיבקתי אותה כזה מין חיבוק, שכל המשקל שלי עליה. כמו הישברות כזאת על הגוף שלה, והיא לא דיברה, היא הייתה בשקט, רק חיבקה אותי בחזרה והכילה את זה. אחרי שהיא נפטרה, כמה מהחברות הכי טובות שלה אמרו לי שכשהיא הייתה מדברת איתן, אז היא מאוד דאגה לי. היא הרגישה מאוד את המצוקה שלי. היום קצת כואב לי שהיא נשאה את הכאב שלי עליה, גם בלי שאדבר. אבל היא ידעה, אי־אפשר להסתיר מאמא כלום".
שנה חלפה מאז מותה, ונדמה שאת רוב הזמן משקיעות בנותיה של הררי בניסיונות להבין איך חיים בלעדיה. לפני חצי שנה, גילתה מאיה שהיא בהיריון. התגובה הראשונית הייתה בכי. ולא מהתרגשות. "זה לא משהו שתוכנן בכלל, האמת. לא חשבתי, בטח לא בזמן הזה, שאני מסוגלת לטפל במישהו נוסף, שהוא לא אני, אחרי השבר הזה, אבל זה קרה, ואני לא אשקר, היו בהתחלה המון התלבטויות אם זה נכון לעכשיו, האם אני מסוגלת להתמודד עם זה. אבל היה משהו, לקראת הסוף, כשהיינו בחדר הלם עם אמא בבית חולים, היא אמרה לי: ‘את תראי שתהיה לך ילדה קטנה ומתוקה’. וזה קרה, אחרי שני בנים, יש לי בת בדרך".
היריון חדש הוא לרוב שמחה גדולה, אבל הפעם גם בלבול גדול.
"כן. וגם עצב גדול. זו פעם ראשונה בעצם שאמא לא תהיה איתי בלידה, וביום שאחרי. גיליתי על ההיריון הזה ממש במקרה. כשהייתי מחוץ לבית חולים, חיכיתי לתוצאות של בדיקות דם עם אבא והייתה לנו שיחה סופר־קשה, שאני אומרת לו שאני לא יודעת מה אני אמורה לעשות פה בעולם הזה בלי אמא, והוא נורא מעודד אותי ואומר לי, ‘אל תדברי ככה, יש לך שני ילדים, יש לך את בעלך, יש לך פה משפחה שלמה, חיים שלמים’. ואני אומרת לו, ‘אבל אבא, אני מרגישה שאני שוקעת’. אני יכולה להגיד היום, בלי להתבייש בזה, שאני עד היום נמצאת בסוג של טיפול, עם עזרה של כדורים. בוא נגיד שלפני שהתחלתי את זה, הייתי במסלול לדיכאון. עצרתי את זה בזמן, זה הציל אותי לגמרי ואני ממשיכה עם זה, כי אני עוד לא מרגישה שאני יכולה עדיין להחזיק את עצמי בכוחות עצמי".
מה בכל זאת הכריע את הכף בסופו של דבר?
"אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת שצריך לתת קצת קרדיט להוא שם למעלה, ואם הוא נתן לי את זה, הוא מאמין שאני מסוגלת להתמודד עם זה. אז אני נותנת לו קרדיט".
הזמן, הן אומרות כל אחת בדרכה, לא מרפא את הכאב. "את פשוט נכנסת לאיזושהי שגרה אחרת", אומרת מאיה. "בשנה הזאת, בגדול, הדבר הכי משמעותי עבורי היה להפוך לאמא במאה אחוז לשני הבנים שלי, שזה משהו שלפני כן לא הייתי. כי אמא הייתה כמו אמא שלי ושלהם יחד. כשהייתי הולכת לאסוף אותם מהגן, היא הייתה באה איתי. פתאום, בפעם הראשונה בעצם, יצא לי להתמודד עם המון־המון סיטואציות לבד. בגלל שהילדים היו מאוד מחוברים אליה. הם שואלים עליה כל הזמן. כל תזכורת כזאת עושה עוד קווץ' בבטן. עוד שבר בלב".
8 צפייה בגלריה
''הנכדים יודעים שהיא עלתה לשמיים, שהיא מלאך''. נועה, מאיה ואבישג הררי בהלוויה
(צילום: אביגיל עוזי)
איך הסברת לילדים את מותה?
"הם היו נוכחים בכל השלבים. גם בסוף. הם יודעים שהיא עלתה לשמיים, שהיא מלאך, שהיא רואה ושומעת אותם מלמעלה, ושהיא שומרת עליהם כל הזמן, אתה יודע, כמו שמסבירים לילדים. גם לי זה עוזר, להאמין שהיא איתנו כל הזמן בצורה כזאת או אחרת. אבל אני לא מרגישה שהזמן עושה את שלו. אני מתעוררת כל יום עם אותו קושי, אותה מועקה, שזה אמיתי, שאני בלי אמא שלי".
אבישג: "זה לא נהיה קל יותר, אבל זה כן משתנה. זו ריקנות מאוד גדולה, כל דבר ראשון שאתה עושה פתאום בלעדיה. שלושתנו היינו מחוברות לאמא בחבל הטבור. 30 שיחות ביום, לא הייתי מכניסה משהו לפה בלי לעדכן אותה בזה. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים במהלך היום מתה להתקשר לשתף, לספר, לשאול ואין לי את זה. אני לא חושבת שהזמן מרפא. אבל בגלל שאמא הייתה כל כך פתוחה לגבי מה שהיא עברה, התחלנו איזשהו תהליך של - לא רוצה להגיד השלמה - אבל כן הבנה של הסיטואציה. זאת אומרת, ידענו שיש פה איזשהו תאריך תפוגה וידענו שלא יישאר לנו זמן לנצח".
מאיה: "אני לא השלמתי עם המצב הזה תוך כדי. משהו בראש לא היה מוכן לקבל את זה שהעולם הזה ימשיך להתקיים ולהתקדם בלי אמא שלי".
אמא שלכן הפכה לסמל בשנותיה האחרונות, בין היתר בזכות החוסן הנפשי שהפגינה בהתמודדות עם הסרטן. בעקיפין, היא השאירה לכן הוראות הפעלה מפורטות איך לחיות בלעדיה. להמשיך קדימה גם כשקשה.
"תראה, מרוב שהיא עשתה הכנה כל כך מדהימה לשלושתנו לפני, אני מבינה כמה דברים נעשו בלי שייאמרו. מהיום שגילינו את המחלה, היא הייתה מתכתבת איתנו בווטסאפ כמעט רק בהודעות קוליות. היום אנחנו מבינות למה. אנחנו חוזרות כל כך הרבה אחורה לשמוע את הקול שלה".
אבישג: "משהו בהודעות האלה כאילו מתאים לסיטואציות שהיא ידעה שנעבור. באחת מהן היא אמרה לי: 'אין מה לעשות חיים שלי, גם אני לפעמים מתגעגעת לאבא שלי וזה קשה'. אני זוכרת שהלכתי לאיזה ראיון עבודה, כשהיא עוד הייתה פה ואמרתי לה שאני קצת בלחץ, והיא כתבה לי הודעה מאוד מעודדת, והנה, לפני חודשיים התחלתי עבודה חדשה וחזרתי להודעה ההיא. ידעתי שהיא לא פה לשלוח לי הודעה יום לפני שאני מתחילה עבודה, אבל הרגשתי שנשאר לי איזה מסר ממנה".
מאיה: "היא כתבה לשלושתנו מכתבי פרידה, שפתחנו כל אחת בזמנה. המכתבים האלה קשים מאוד, אני יכולה להגיד על עצמי שכל פעם שאני קוראת את המכתב הזה, אני נשברת מחדש, אבל בכל פעם שאני קוראת אותו, אני מגלה עוד איזשהו פרט, שבפעם שעברה כנראה לא שמתי לב אליו, וזה קשה מאוד, אבל זה גם נותן את הכוח שצריך. היא כתבה לי למשל, שהיא לא מבקשת ממני לא להיות עצובה, אבל כן להיות חזקה. אתה יודע, אז חלק מהדברים אני מיישמת וחלק מהדברים, אני אומרת, אוקיי, ביקשת שאני אהיה חזקה וזה, אבל את לא פה בשביל זה, ולא בא לי להיות חזקה, ובא לי להישבר".
אבישג: "לי היא כתבה: אני מסכימה לך להישבר ולהיות עצובה, אבל אחרי זה תראי לכולם מאיזה חומר קורצת. היא לא אמרה לנו, אל תהיו עצובות. זה משהו בלתי אפשרי לדרוש מבן אדם שמאבד לא רק את האדם הכי קרוב אליו אלא חלק מעצמו. אבל היא כן דאגה להזכיר לנו שיש לנו בסיס חזק".
לא תמיד אפשר להיות חזקים.
"בשנתיים של המחלה היו לאמא שלי נפילות, אבל גם כשהיא נפלה היא ידעה להרים את עצמה, וזו מבחינתי הצוואה הכי גדולה שקיבלתי, כי אני נופלת. לפעמים אני קמה בבוקר ולא בא לי לצאת מהמיטה, ואני בוכה בלי סיבה, וזה פוגש אותי המון במהלך היום. מישהו יכול להגיד את המילה הכי קטנה ואני מתפרקת באמצע סיטואציה לא קשורה. אבל אני יודעת להגיד, אוקיי, תרימי את הראש ועד הפעם הבאה, זה בסדר".
נועה: "לקראת הסוף היא אמרה לי משפט שממש נחרת לי בראש: תהיו קצת עצובות אבל תהיו גם שמחות. היא ידעה שזה לא ריאלי שלא נהיה עצובות, אבל היא כן ידעה ורצתה שנדע להרים את עצמנו ולשמוח, ולצד האבל והכאב לצמוח ולחזור לחיים".
8 צפייה בגלריה
''זו הייתה החתונה הכי מדהימה שיכולתי לחלום עליה''. בחתונת הבת אבישג
(צילום: איציק אוחנה)
חודש לפני מותה היא עוד הספיקה להיות בחתונה של אבישג.
אבישג: "תיכננו את החתונה הזאת בשבוע. בדיעבד אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלעדיה. זו גם הייתה המוטיבציה. היה בלבול עמוק בחודשים האלה, אחרי שדחינו בפעם הראשונה את החתונה. מצד אחד הרגשתי שאני חייבת להתחתן מהר, כי אין סיכוי שאמא לא תהיה בחתונה שלי. מצד שני, זה נראה לי מנותק. מה חתונה עכשיו שכולנו שקועים עמוק בבוץ. אני זוכרת את היום שבו החלטנו להקדים את החתונה - לא בעלי ואני אלא אמא ואני - כשהיינו בבית חולים על המיטה שלה. היא אמרה לי, ‘את יודעת, שוגי, אפשר לתכנן משהו לשבוע הבא’. אמרתי לה, ‘מה, את היית רוצה?’ והיא אמרה לי, ‘בטח שהייתי רוצה, למה לא?’ הבנתי שהיא ניהלה את אותן שיחות עם עצמה ולא רצתה ללחוץ. שלא אתאכזב שלא תהיה לי את החתונה שחלמתי עליה".
כל אחת דאגה לשנייה.
"בדיוק. באותו רגע אמרתי לה, ‘אז שבוע הבא’. מהמיטה בבית חולים התקשרתי למפיק, לדי־ג'יי, לכולם, ובאמת עד יומיים לפני החתונה היא עוד הייתה בבית חולים, אבל בחתונה היא הייתה הכי מדהימה שיש. ויותר מזה אני אגיד לך: התאריך של הלוויה שלה היה התאריך המקורי של החתונה. בדיעבד אמרתי, תודה אלוהים על ההכוונה הזאת. זו הייתה החתונה הכי מדהימה שיכולתי לחלום עליה. היא רקדה איתי וליוותה אותי לחופה, וזה זיכרון שאני לא אשכח בחיים".
בשנה החולפת, הן מספרות, הקשר ביניהן התהדק אפילו עוד יותר. מאיה, 31, עובדת כעוזרת האישית של דידי בחברת ההפקות שלו; אבישג, 28, עובדת במשרד ייעוץ תקשורת וניהול משברים, ונועה, 24, ברמנית. הן מדברות אחת עם השנייה מסביב לשעון. מתייעצות, משתפות, מנסות בדרכן למלא את החלל. לשלושתן יש גם משימה משותפת: אבא דידי. לפני שלושה חודשים החליטה נועה לעזוב את הבית ולעבור לגור עם בן זוגה. לפני שבישרה על החלטתה לאביה, התייעצה ארוכות עם אחיותיה. בשיחת ההכנה המשותפת הוחלט שתבשר לו על כך במפגש המשפחתי הקרוב. "אני חושבת שזה היה בין הדברים הקשים שהיו לי בשנה האחרונה, כי זה משהו שידעתי מראש, שעליי זה יהיה קצת יותר קשה, כי אני בסופו של דבר האחרונה שעוזבת את הבית, וברגע שאני אעזוב זה להשאיר את אבא לבד, אז היו לי הרבה התלבטויות. אני ממש זוכרת את הרגע שהמשפט, ‘אני עוברת לגור עם חבר שלי’ יצא לי מהפה".
איך הוא הגיב?
"לא היה לי ספק שהוא ישמח בשבילי, אבל אני זוכרת שאמרתי לו את המשפט, היה שקט, בדיוק עשינו על האש בבית, הוא לא הגיב, הוא הלך למנגל".
דידי שחזר בינתיים מהאימון ונמצא בחדר הסמוך צועק: "הוא לא הגיב כי הוא התעלף".
נועה: "הוא הלך למנגל, חשב עם עצמו רגע, איך אני מגיב לסיטואציה, וחזר אחרי חמש דקות, אמר, 'יופי, אני שמח בשבילך'".
מאיה: "ייאמר לזכותו של אבא שלנו שהוא תמיד קליל, גם בדברים הכבדים. בסוף מה שחשוב לו זה מה אנחנו רוצות ושיהיה לנו טוב. הלחץ הוא שלנו, מחשש שהוא לא ייפגע, שהוא לא ייעלב".
את גם קרובה אליו ביום־יום בגלל העבודה המשותפת שלכם?
"כן. משלושתנו, גם בגלל העבודה שלי, אני בקשר הכי אינטנסיבי עם אבא. אבל גם בגלל שהילדים שלי והוא מחוברים מאוד. ברמה שהוא חייב כל יום לראות אותם".
אבישג: "הקשר עם אבא הוא לא תחליף לקשר שהיה עם אמא, כלום לא תחליף, אבל זה סוג של ניסיון לרכך את המכה. כן לתת מענה לדברים שכבר לא קיימים. וכן, ברור שיש לנו יותר אחריות עכשיו, גם כלפי אבא. בסוף כל אחת מאיתנו חוזרת בסוף היום לבן הזוג שלה, שהיא יכולה לשים עליו את הראש ולהישבר, ולאבא אין את זה. אז אנחנו צריכות להיות איזושהי מעטפת בשבילו, שלא היינו לפני".
מדברים על דברים שלא דיברתם לפני?
אבישג: "תמיד היינו מאוד פתוחים, אבל פתאום אולי תחושת האחריות, דאגה - אבא היה חולה קורונה לא מזמן, הלחץ הנפשי שחוויתי ב־48 השעות שהוא לא הרגיש טוב, זה היה משהו לא נורמלי. כאילו, פתאום הדאגה היא מתעצמת, לא כי לא היה אכפת לי ממנו לפני, כי זה פשוט משהו שהוא הרבה יותר דומיננטי, כי גם חווינו כבר טלטלה אחת ועכשיו הדבר האחרון שאנחנו מוכנים לעכל זה טלטלה נוספת".
נועה: "זה לא שאני מדברת עם אבא את אותה כמות שיחות שדיברתי עם אמא, אבל חד־משמעית הכמות גדלה משמעותית".
וגם את מרגישה עכשיו צורך לשמור ולגונן עליו יותר?
"ממני יש הרבה פחות ציפייה", היא מחייכת, "אני הקטנה ואני נורא מפונקת".
אבישג: "והיא גם מודעת, זה הכי יפה בה".
בראיון שפורסם איתו השבוע, אבא שלכן אמר שזה לא הזמן כרגע עבורו להכיר נשים חדשות. אתן חושבות על היום שזה יקרה?
נועה: "הוא עוד לא בשל, וגם זה משהו שלא כל כך מדובר בבית מבחירה של כולנו. בסוף זה משהו של אבא. אבל אני חושבת שזה ברור לכולם שזה לא משהו שבתקופה הקרובה ידובר בבית".
אבישג: "זה לא משהו שחושבים עליו בכלל".
מאיה: "אבל לא ממקום של אין לו זכות..."
אבישג: "זה לא בשיח, זה לא אישיו, אבל בסוף זה שלו עם עצמו. אבל לא אנחנו ולא הוא שם בכלל".
בפוסט הראשון שבו חשפה את דבר מחלתה, כתבה מירית הררי: "כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים... הייתי הבת של, אשתו של ואמא של. בגיל 21 כבר התחתנתי ומיד אחרי הפכתי לאמא והחיים היו סביב הבית, המשפחה והילדים. חיה בצורה מושלמת חיים של אחרים". בראיון האחרון שלה ל’'לאשה’', שבוע לפני מותה, הדגישה ש"אם הייתי צריכה לחיות שוב, לא הייתי פחות בת ופחות אמא, כי קטפתי ואני קוטפת פירות מהבנות שלי".
באופן מתבקש, שלוש בנותיה מתארות את אמן במילה אחת: "נוכחת". "אתה אומר לי 'אמא', והדבר הראשון שאני חושבת עליו זה אוכל ובית חם", אומרת אבישג. "במובן הזה אני רוצה להיות מאה אחוז אמא שלי. אני זוכרת שכבר כשהייתי קמה בבוקר, הרחתי את הריח של הבישולים, יצאתי מהבית רעבה, ורק פינטזתי מה יהיה לאכול כשאחזור בצהריים. ואז חוזרים, ודבר ראשון היינו מחליפות פה לפיג'מה ליד האח, המרק כבר חם ומוכן. היא תמיד דאגה לאסוף אותנו, לייצר את הביחד הזה".
מאיה: "כל הזמן רצינו לבוא הביתה".
אבישג: "לא רצינו שום דבר שלא נמצא בבית. אולי זה מסביר למה אף אחת מאיתנו לא אוהבת לצאת מהבית. חברות? אם אמא פנויה, ממש לא חברות. רצינו רק להיות עם אמא ויחד".
8 צפייה בגלריה
''בשנתיים האלה גילינו שיש לה יכולות שאף אחד לא ידע''. משפחת הררי בבית החולים
(צילום: אינסטגרם)
בעשר השנים האחרונות לחייה הספיקה לעשות הסבה מקצועית - ממאמנת כושר הפכה לקואוצ'רית לעסקים. כשגילתה שחלתה בסרטן, סגרה את העסק והתפנתה לטפל בעצמה. רגע הגילוי, מספרות הבנות, תפס אותה לא מוכנה. "זה קרה בכמה שלבים", מספרת מאיה. "הפעם הראשונה שזה נאמר בעצם הייתה כשאבא ואני היינו איתה בבית חולים. הגענו כשהיא סבלה מכאבי בטן ממש קשים. אחרי שהיא הייתה במיון ובכירורגית, ניגשה אלינו הרופאה - אל אמא, אבא ואליי ואמרה לנו: ‘גילינו ממצא תופס מקום’. לא הבנו מה זה אומר ואז היא הסבירה לנו שזה בעצם גידול. כמעט נפלתי על הרצפה".
אבישג: "אחרי זה הפנו אותה לכל מיני בדיקות, אבל בבדיקות יצא שאין כלום. שלוש פעמים עשו לה את אותה בדיקה, וכלום. אמרו דלקת בלבלב. הייתה לנו הקלה. הלכנו כל המשפחה באותו ערב לבית של מאיה, וחגגנו את זה. קנינו יין, מגש סושי, בלונים, ממש מסיבה. ואז היא התחילה את הטיפול לדלקת בלבלב, אבל הבינו שזו לא דלקת. סרטן הלבלב זה משהו שממש קשה לגלות. היא נשלחה לעוד סדרת בדיקות, והיום שבו היא קיבלה את הבשורה החד־משמעית שזה סרטן לבלב, היה ביום ההולדת שלה, כשכולנו כבר יושבים במסעדה סביב שולחן, ומחכים להם כי הם עברו לפני אצל הרופא והם מגיעים באיחור. שם, בחדר הרופא, ביום ההולדת שלה, אמרו לה שיש לה גידול".
איך היא הגיבה?
נועה: "המשפט הראשון שהיא אמרה לנו: ‘יש לי סרטן’".
אבישג: "היא הייתה מאוד מבולבלת ברגע הזה. כל כך הרבה פעמים אמרו לנו כן, לא, כן, לא. היא עוד לא הבינה. היא הגיעה לרופא מהים, עם המלח בשיער, וגילתה את זה על הדרך. אני זוכרת איזשהו שלב בארוחה שהיא אמרה: ‘אני יוצאת לעשן, אני צריכה רגע’. לקח לה זמן לעכל את זה".
היא סיפרה שמסיבות רפואיות התמהמהו לשלוח אותה לבדיקת סי־טי שנה קודם לכן, שאולי הייתה מאבחנת את המחלה בשלב מוקדם יותר.
אבישג: "אני לא מתעסקת בזה, כי ההתמודדות היא גם ככה קשה. אין לי מה להלאות את עצמי במה היה קורה אם מיליון ואחד דברים, הרי הדרך הזאת היא כל כך מסועפת, כי היא עשתה הקרנות ויכול להיות שההקרנות הן אלה שגרמו לדימום ויכול להיות שהיא בכלל מתה מהדימום ולא מהסרטן. קורה כל כך הרבה דברים, שלהתעסק במה היה קורה אם היו עושים משהו אחרת, זה רק ידרוש ממני אנרגיות ולא ייתן לי אנרגיות".
אמא שלכן הפכה להיות מוכרת רק בשנותיה האחרונות. עד אז אבא שלכן היה האיש המפורסם בבית. הופתעתן?
מאיה: "כן, הוא היה שר החוץ והיא שרת הפנים" היא צוחקת.
אבישג: "זה גם לא עניין אותה שיכירו אותה. זה אף פעם לא קרץ לה. העולם הזה לא עשה לה את זה. אני חושבת שגם כשהיא עשתה את מה שהיא עשתה ויצאה החוצה עם המחלה, זה לא היה למטרות פרסום”.
נועה: "פתאום בשנתיים האלה גילינו שיש לה יכולות שאף אחד לא ידע".
8 צפייה בגלריה
''אם יכולתי לעזור בהתרוממות של חצי סנטימטר לבן אדם, זה שווה הכל''. נועה, מאיה ואבישג הררי
(צילום: איליה מלניקוב)
היא שיתפה את הציבור בכל שלב ושלב של מחלתה. עד כמה אהבתן את זה?
נועה: "היא התייעצה איתנו לפני. היא שאלה אותנו אם זה בסדר מבחינתנו ושלחה כל פוסט שלה לפני בווטסאפ שנגיד מה דעתנו".
אבישג: "אני זוכרת את הפוסט הראשון. היינו בבית חולים והיא אמרה לי, ‘שוגי, תצלמי אותי, אני רוצה להעלות תמונה מהכימו’. אמרתי לה, ‘מה, למה את רוצה לשים את זה באינסטגרם?’ היא אמרה, ‘זה חלק מהחיים שלי, אני לא מסתירה את זה. אם אני שמה באינסטגרם דברים אחרים שהם החיים שלי, אז אני שמה גם את זה’. כמה מהתגובות לפוסט שלה הגיעו מאנשים חולים. הם כתבו: וואו, נתת לי כוח. היא הופתעה. משם הגיע הרצון לשתף".
גם אתן משתפות מאז באינסטגרם את מה שעובר עליכן.
מאיה: "בעקבות פוסטים שאני כותבת, פונים אליי באופן פרטי אנשים שרגע לפני שהם מאבדים את אמא או אבא שלהם, מבקשים עידוד, דרך להתמודד עם מה שהם עוברים. לפעמים אני אומרת, אני זו שצריכה לעזור? אני בעצמי עוד לא התרוממתי, אבל מנסה פשוט לספר על מה שאני עברתי. אם בדבר הכי קטן יכולתי לעזור בהתרוממות של חצי סנטימטר לבן אדם, זה שווה הכל".
