השמפו מריח בדיוק אותו דבר כמו טיגון חביתה או ירידה עם הזבל,
לכל הירקות יש טעם של סבון,
מסתובבת עם ריח של אגזוז באף
חליתי באוקטובר לפני שנה. המחלה עצמה עברה בקלות יחסית. היו לי חום, שלשולים, סינוסיטיס ומהיום הראשון של המחלה נעלם לי חוש הטעם והריח. בבום. ביום אחד. כולם ייעצו לי שכדי להחזיר את חוש הריח, אני חייבת להריח שלוש פעמים ביום ריחות חזקים, שמפו, שמנים אתריים, בשמים ועוד. סוג של פיזיותרפיה לחושים, זו ההמלצה. אבל כלום. שום דבר לא עזר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "הסוף יגיע רק כשכל העולם יחלה או יתחסן. זה ייקח זמן"
יש את אותו ריח להכל. גם כשאני נכנסת להתקלח לשמפו יש את אותו ריח כמו לריח שאני מריחה כשאני מטגנת חביתה וכשאני מורידה את הזבל - אני לא יודעת להגדיר את הריח הזה. מה שבטוח הוא רק בראש שלי, הוא מדומיין. כשאני אוכלת סלט, להכל יש את אותו הטעם. למלפפון, לעגבנייה, לגמבה, לבצל, יש ריח של סבון פלמוליב. זה קורה לי גם עם שום. אז כשאני אוכלת סלט אני יודעת להבדיל בין המרקמים: שהגמבה יותר קראנצ'ית והמלפפון יותר נוזלי, אבל אני לא מרגישה טעמים בכלל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עברתי עכשיו לתזונה אסייתית כי יש בה טעמים עזים מאוד, של סויה וצ'ילי חריף, חמוץ, חריף - אבל אני לא אדע להגיד לך בעיניים עצומות אם אני אוכלת פאד־תאי או כל מאכל אחר. שיבושי הריח והטעם התחילו חצי שנה אחרי שכבר החלמתי. וזה נורא. כשאני אוכלת בננה זה מרגיש כאילו היא חריפה נורא, כאילו אני אוכלת סחוג. לפני שבוע הסתובבתי במשך כמה ימים עם טעם של תפוז בפה. לא אכלתי תפוז ולא שתיתי מיץ תפוזים אני לא יודעת כמה זמן.
ועכשיו, בימים האחרונים אני מסתובבת עם ריח של אגזוז באף. ולפני כן, הרחתי טיגון ברמה שהרגשתי כאילו אני גרה מעל מסעדה שמטגנים בה כל הזמן. שיגעתי את הבנות במשרד, לפתוח חלון, לסגור, הלוך ושוב. "אתן לא מריחות את זה?" אמרתי להן, וכלום, אף אחת לא מריחה.
ובאופן קבוע כבר תקופה ארוכה, אחרי שאני אוכלת או שותה, משתחרר בחלל האף ריח של סיגריות. כאילו את יושבת בפינת עישון ואף אחד אצלי בבית לא מעשן.
הייתי אצל מומחה אף־אוזן־גרון לפני חצי שנה. הוא שלח אותי לסי־טי ראש כדי לבדוק את כל אזור מערות האף. בגלל שהיה לי סינוסיטיס בזמן הקורונה הוא רצה לבדוק שאין פגיעה בסינוסים. אבל לא רואים שום נזק, משמע זה מגיע מהמוח. אז יש נזק במוח, כנראה, לפחות זה מה שאומרים.
קראתי מחקרים שאחרי הקורונה קולטני הריח והטעם נמחקים. אומרים שלא אצל כולם הם נמחקים לגמרי, שהם נבנים מחדש, שזה יחזור, אבל זה לא רק שאני לא מרגישה יותר טוב - זה נהיה יותר גרוע. אני כבר שלושה ימים מסתובבת עם ריח של אגזוז באף! כולם חושבים שאני פסיכית, אף אחד לא מבין על מה אני מדברת.
למסטיק מנטה אין טעם של מנטה, לקפה אין טעם של קפה. זה פשוט מחרפן. ואני חייבת להגיד לך שריח זה חוש מאוד הישרדותי. אם אני יושבת עם הילדים בבית ושכחתי משהו על האש זה קטסטרופה. היה יום אחד שאפיתי עוגיות, ופתאום אחד הילדים אומר לי "אמא יש ריח של שרוף", ואין לי מושג. אני לא מריחה כלום.
יש משהו כל כך מבייש ולא הגיוני בתחושות שלנו, אלה עם הבעיות ריח. מי שיקרא את הכתבה שסובל וחושב שהוא פסיכי ישמח לגלות שזה לא רק שלו, שזאת בעיה של כל כך הרבה מחלימים, זה סופר־חשוב.
זה כל כך מסתכל שלא יודעים כלום. אם הריאות נפגעו מהקורונה יש טיפול, יודעים מה לעשות, עם טעם וריח אין מה לעשות. הרופא אמר לי שאין מה לעשות. או שזה יחזור או שלא. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש דברים יותר גרועים, שיש אנשים שחולים בסרטן.
מריחה פתאום קומפוט. או ביוב.
לקפה יש טעם של מים חמים,
לאוכל יש טעם מתכתי
אני לא יודעת מתי וממי נדבקתי. אני רק יודעת שהיינו בניו־יורק וברחנו משם כשהיא הפכה לעיר רפאים. ביטלנו את כל התוכניות ועלינו על המטוס הראשון הביתה.
כמה ימים אחרי זה התחלתי להרגיש תסמינים. תסמינים קלאסיים של התחלה של שפעת, עם עייפות בלתי נסבלת, את מתיישבת ואת נרדמת, אין לך שליטה על ההירדמות. כאבים בכל הגוף, היו לי כאבי ראש כאילו הולכות לי תולעים בתוך המוח.
יומיים אחרי שידעתי שחליתי נעלם לי חוש הריח. אני זוכרת שאכלתי פרוסה עם חמאה כי לא היה לי תיאבון ורציתי לקחת כדורים, ואני מרגישה שאין לזה טעם של לחם וחמאה. מיד הבנתי שזה חלק מהתסמינים. חשבתי שהריח והטעם יחזרו, כמו שזה חזר אצל בעלי. אני עוד חודש אחרי זה לא הרגשתי לא טעם ולא ריח ומאז יש לי כאבי שרירים ופרקים שאני חיה על כדורים עד היום. אחרי שהחלמתי לא היה לי לא ריח ולא טעם. שום דבר לא עזר לי, גם כשהתעקשתי לקלף קילו שום כדי לגרות את חוש הריח. עד היום אין לי חוש ריח וחוש טעם.
לפעמים אני מריחה ריח של משהו שבכלל לא קיים. פתאום יש ריח של פירות, של קומפוט, פרחים, אף אחד לא יודע על מה אני מדברת. ריח שאני לא מצליחה להיפטר ממנו. אני מדמיינת אותו עד היום. יש ריחות של ביוב לפעמים שעולים, גם זה מדומיין. אני מתעקשת לשים מטהר אוויר, אבל גם הוא לא מעביר לי את הריח הנוראי הזה. אני מרגישה שאני נחנקת מהמטהר אוויר מצד אחד אבל מצד שני ריח הביוב לא חולף.
יש לי גם טעם של מתכת כשאני אוכלת. אני יכולה לאכול בשר, ביצה, פרוסה עם גבינה ולהכל יש טעם מתכתי. כאילו אני אוכלת חתיכת מתכת. לפעמים יש לי טעם של חמיצות בפה. ואז אני מנסה להעביר את זה עם כוס תה עם כפית של סוכר, וכלום, שום דבר לא עוזר. במרפאת מחלימים ייעצו לי לקחת תמציות של פרחים ולעשות אימונים לאף, הרחה של 20 שניות כמה פעמים ביום. אבל שום דבר לא שיפר את המצב, לצערי.
אני לא נהנית משתייה בכלל. לקפה אין טעם של קפה אלא של מים חמים, קשה לי להגדיר את הטעם הזה כי זה לא משהו שהכרתי לפני. החלמתי רשמית באפריל 2020 ואנחנו בספטמבר 2021. כמעט שנה וחצי אני ככה. זה מפריע לי לנהל חיים נורמליים. פעם אחת נשרף לי איזה פלסטיק בתנור ולא שמתי לב בכלל. למזלי בעלי היה בבית. לפעמים אני מבשלת ונשרף הבצל ואני לא מריחה את זה בכלל. זה משבש לי את החיים, את השגרה שאני מכירה.
כשאני יושבת בחדר ועובדת בזום פתאום עולים לי ריחות, אני פותחת את הדלת ושואלת את בעלי אם הוא עישן משהו. פתאום עולה לי ריח של בישולים, ואין לי יכולת אפילו להגדיר את הריח הזה. משהו שדומה לריח של סטייק. אבל כל החלונות סגורים, המזגן פועל. אני גם לא מריחה זיעה או בשמים.
לפני כמה ימים הכנתי תבשיל אורז, אני טועמת ומרגישה שכמעט לא שמתי קינמון אז אני מוסיפה ומוסיפה, ואני אומרת "משהו בקינמון לא בסדר". הרסתי את התבשיל, בעלי אמר לי שהוא לא מרגיש פילאף, רק קינמון. שמתי כמות מחרידה של קינמון וזרקתי את הכל לפח.
הרופאים לא יודעים להגיד לי כלום. הם אומרים שזה חלק מהתופעות של הלונג־קוביד. מעבר לעצה של הרחת תמציות כמה פעמים, אין להם שום דבר לומר לי.
כל יום אני מתפללת שזה יחלוף. אני לא רוצה להאמין שאני אשאר ככה. מאוד קשה לי עם זה. זה יהיה לי מאוד עצוב. זה כמו לאבד את טעם החיים. אלה חושים שגם אמורים להגן עלינו ופתאום אין לך את זה, אתה צריך ללמוד לחיות בלעדיהם, להסתגל.
לכל דבר מתוק יש טעם של רעל,
מסוגלת לאכול רק דברים מלוחים,
אפילו למים יש טעם שונה
נדבקתי בדיוק לפני שנה. ילדתי ביום כיפור ויומיים אחרי גיליתי שאני חולת קורונה. העובר לא נדבק. אחרי ארבעה ימים הפסקתי להריח, כלום, אבל כן היה לי טעם. אחרי חודשיים פתאום חזרתי להריח, אבל מאוד־מאוד חלש. למשל, כדי להריח אקונומיקה הייתי צריכה לדחוף את האף שלי לתוך הבקבוק כדי להריח.
ואז, אני לא יודעת לומר אחרי כמה זמן בדיוק, ארבעה חודשים מהרגע שחליתי, אני זוכרת שאחותי הגיעה אליי לביקור, ופתאום אני אומרת לה, ממש משום מקום, "יש פה ריח נוראי", והיא אומרת לי שיש פה ריח מעולה של כביסה. ואני מריחה ריח מגעיל, מחריד!
באיזשהו שלב אני מחליטה לטגן שניצלים לילדים, אני זוכרת שטעמתי את אחד השניצלים, ואני אפילו לא יודעת לתאר את הטעם הזה, משהו שלא טעמתי בחיים, פשוט טעם לוואי ומשהו מסריח בפה, ברמה של רציתי לרוץ להקיא, כאילו אני אוכלת את השמן המטוגן של השניצלים. אחרי זה ניסיתי להכניס משהו מתוק לפה, אמרתי לעצמי אולי זה רק השניצלים, אבל מאז אותו יום, כל דבר מתוק שאני מכניסה לפה יש לו טעם של סבון. פשוט של סבון. כל דבר מתוק יש לו טעם של רעל.
לקפה, לזבל, לטיטול ולשתן יש את אותו ריח בדיוק מבחינתי - ריח של ביוב. גועל אמיתי. בירקות זה מתבטא רק במלפפון, יש לו טעם של אקונומיקה.
ריח של טיגון, גם אם מישהו מטגן בבית לידי, אני ארגיש נורא־נורא חזק. אבל זה מוזר, כי נגיד אם תשפריצי לידי ריח של בושם מתוק, אני אריח את המתוק, אבל לא את ריח הבושם, רק את המתיקות, הזוי, כאילו אני מריחה רק את תמצית הבושם.
הדברים היחידים שאני יכולה לאכול הם בעיקר מלוחים. בירקות רק עגבניות, או בשר. אבל שוב, לשום דבר אין את הטעם שהכרתי. גם עגבנייה, למרות שהיא לא מגעילה לי, זה לא הטעם שהכרתי בעבר לפני הקורונה. יש לה טעם אחר. גם מאכלים שאני מסוגלת לאכול לא טעימים לי כמו פעם. אני לא נהנית מהאוכל, למרות שאני מסוגלת לזהות שזה יצא לי טעים. אני לא יודעת איך זה הגיוני אבל ככה זה. אפילו למים אין את הטעם שהכרתי.
לרופאים אין תשובות, אומרים לי "זה יעבור". אבל אני יודעת שאין להם תשובה גם אם הם מאוד רוצים. אני מיואשת, אני לא חושבת שזה אי פעם יעבור. וכל כך נורא לחיות ככה, אני אפילו לא יודעת איך הילד שלי מריח, ריח של תינוק, הספקתי להריח אותו בדיוק יומיים.
אני אומרת לעצמי, אני שנה ככה. כבר שנה שלמה! אני גם אוכלת משמעותית פחות. בהתחלה הייתי בדיכאון, אמרתי לעצמי, אבל מה יש לי לעשות? כלום. מה אני אמשיך לבכות? אין לי ברירה אלא להמשיך לחיות ככה.
ריח של מדורה מחוץ לדירה,
הטעמים חזרו בעוצמה פחותה
אני לא יודע בדיוק ממי נדבקתי. בבוקר 12 באוגוסט קמתי בתחושת חולי מגעילה. מסוחרר, עם חום, כאבי ראש. יומיים אחרי שגיליתי שנדבקתי, קמתי בבוקר והרגשתי שאני לא מצליח להריח את הדאודורנט והבושם שלי בצורה מלאה. הרגשתי ברמה של דקות איך הריח והטעם שלי נעלמים. בחלוף כל עשר דקות הבחנתי בכך שחוש הטעם והריח שלי הולכים ומתפיידים.
אני זוכר שהלכתי לפתוח בושם שחבר שלי קנה לי ליום הולדת כי הבטחתי לו שאני אספר לו איזה ריח יש לבושם, אבל לא ידעתי שאני על זמן שאול. אז הספקתי להריח בערך 30 אחוז מהבושם ואחרי כמה שעות הטעם והריח נעלמו לי לחלוטין.
נבהלתי מאוד, נכנסתי לאינטרנט, קראתי תגובות של אנשים שכבר שמונה חודשים מסתובבים בעולם בלי טעם וריח וזה לא חוזר, דיברתי גם עם אנשי מקצוע שהרגיעו אותי ואמרו שאנשים שלא חזרו להם הטעם והריח אחרי תקופה כל כך ממושכת היו לא מחוסנים, ואני מחוסן. במשך ימים לא הרחתי ולא טעמתי כלום, יכולתי לאכול גוש לימון ולא היה לזה טעם בכלל. כלום. ממש פסיכי. גם לא הרגשתי גודש באף, לא הרגשתי שאני מצונן, פשוט אין טעם וריח.
אחרי יומיים לקחתי שורש ג’ינג’ר ודחפתי אותו לאף והתחלתי להרגיש מעט חריפות. קניתי שמן איקליפטוס וגם אותו התחלתי להסניף. אז אני לא יודע אם זה בגלל הג’ינג’ר או בגלל שעברו יומיים, התחלתי להשתפר כל יום בשלושה אחוזים. לכל מאכל הוספתי מלח, לימון ועם הזמן הטעם והריח חזרו. לא באופן מלא לצערי. ביומיים האלה שלא הרגשתי כלום, אני זוכר שהיו רגעים שפתאום הרחתי ריח של שריפה, למרות שהיה לי ברור שאני לא מריח את זה באמת. זה הריח כאילו מישהו עושה מדורה מחוץ לדירה. אבל ידעתי שזה חלק מהסימפטומים כי קראתי באינטרנט.
כמה ימים אחרי שחזר לי הטעם והריח, אני חייב לציין שלחמוצים יש טעם נורא תפל, כמו טעם של כוסברה. אני מריח הכל כרגיל אבל בעוצמה פחותה. דברים שהייתי מריח מרחוק עכשיו אני צריך להריח מקרוב. פחמים, על האש, אזור של ביוב שאני עובר לידו כל יום אני כבר לא מריח אלא אם כן אני ממש מתקרב.
אני מודאג וחרד כי אני תמיד נורא מנסה להימנע מדברים שיש להם השלכות לכל החיים, נגיד קעקוע, איבוד גפיים, אז את יודעת כשאומרים לך שאת לא תוכלי להריח יותר לעולם זה נורא מלחיץ וגם אם אומרים לך שתריחי רק 90 אחוז, זה לא סוף העולם אבל זה עדיין מזעזע. זה דבר בלתי הפיך.
ריח של משהו שנשכח ימים בתיק,
טעם של אקונומיקה בפה,
מקיאה כל הזמן בגלל זה
למרות שהתחסנתי חליתי. התחילו לי תסמיני קורונה ביום שלישי שעבר. בהתחלה היה לי חום של 40 מעלות, ממש כאב לי הגרון והייתה לי חולשה נוראית. תוך ארבעה ימים החום כבר ירד וכבר הרגשתי בסדר, אבל באותו רגע איבדתי גם את חושי הטעם והריח. אחרי שלושה ימים מוזרים כאלה, קמתי בבוקר עם ריח וטעם של אקונומיקה בפה. הכל הריח לי כמו אקונומיקה. חזק־חזק. הראש התחיל לכאוב לי בגלל זה.
מאותו רגע כל דבר שהכנסתי לפה היה לו טעם של חומר ניקוי. זה היה ככה במשך יום אחד. יום אחרי זה קמתי עם ריח וטעם ממש חזק של עובש של פירות, זה נורא מסריח. ריח של פרי חזק שנשכח בתיק ברכב במשך ימים. עד היום זה כל מה שאני מריחה וטועמת. כבר שבוע. יש לי בחילות, אני מקיאה כל הזמן בגלל זה.
בגלל ששמעתי שהרבה אנשים חווים תופעות מוזרות כאלה זה הרגיע אותי אבל אני מאוד מפחדת שככה זה יישאר. זה פשוט בלתי נסבל. איכות החיים מאוד יורדת. הייתי צריכה לשנות הרגלים בסיסיים, כמו לקנות סבונים ודאודורנט בריח טבעי כי אלה שיש להם ריח אחר מריחים מבחינתי כמו עובש של פירות. מאכלים מתוקים, למשל, הם מחוץ לתחום, אני לא מסוגלת לאכול בכלל כי טעם העובש מתגבר עוד יותר במאכלים מתוקים.
ריח מחריד של ביוב בחדר,
או של עוף חרוך,
שאף אחד אחר לא מריח
הספקתי לעשות חיסון ראשון ב־3 בינואר, הרגשתי דקירות בכל הגוף ובעיקר הרגשתי שמשהו לא בסדר. כמה ימים אחרי זה גיליתי שנדבקתי והמצב הידרדר. אני נשואה 33 שנה ובעלי לא ראה אותי אף פעם במצב כזה. פעמיים רצו לשלוח אמבולנס ולאשפז אותי, לא הסכמתי. זו הייתה תקופה שטיפלו באנשים בתוך האמבולנסים כי לא היה מקום במחלקות.
ביום השביעי למחלה היו לי בחילות נוראיות. בעלי הניח לי ליד הדלת לימון. חשבתי שאם אריח את הלימון זה יעזור לבחילות. ובאותה שנייה אני שמה לב שאני לא מריחה כלום. אני טועמת את הלימון ולא מרגישה טעם. אכלתי אותו כמו קלמנטינה וכלום. אז הבנתי שמשהו השתבש.
אחרי ארבעה ימים חזר הריח אבל הרחתי ריח חזק מאוד של ביוב בחדר. אני אומרת לבעלי שמשהו לא בסדר, יש ריח של ביוב, אף אחד לא הבין על מה אני מדברת. זה נמשך שבוע. זה ריח מחריד. כל הזמן ניקיתי וניקיתי את הבית כדי להיפטר מהריח, כי באמת חשבתי שיש ריח של ביוב.
חוץ מהריח של הביוב, שכבר נגמר, אחרי ארבעה חודשים מההחלמה התחלתי להריח ריח של שריפה כל הזמן. כמו ריח של חריכה של בשר, עוף. זה מזעזע. הסתובבתי ככה במשך חודשיים. אנחנו יושבים לאכול ואני אומרת לכולם, "איזה ריח של שריפה בחוץ, מה הולך פה?" ואף אחד לא מבין על מה אני מדברת. כולם צחקו עליי. ניסיתי לקחת את זה בהומור. אבל אני עדיין סובלת מכאבי ראש ומעייפות נוראים.
מאז הקורונה יש לי חרדות. לפני כמה ימים הודיעו לי שהייתי ליד חולה מאומתת. נכנסתי לחרדה נוראית, זה החזיר אותי אחורה. עד שקיבלתי את התשובה השלילית היו לי כאבי ראש נוראים. למזלי עכשיו אני בסדר, זה עבר והכל כרגיל.
מאות אלפי ממחלימי קורונה ברחבי העולם כבר העידו על ההשלכות שהגיעו בעקבות אובדן חושי הטעם והריח שלהם, תופעות שזכו לכינוי, פארוסמיה ופנטוסמיה - עיוות של ריחות וטעמים או דמיון של ריחות לא קיימים. הסיבה, אומרים הרופאים, היא נזק עצבי שגורם הנגיף לקולטני הריח, ומביא לכך שהמוח אינו מצליח לזהות כמו בעבר ריחות וטעמים.
התופעה מתרחשת דווקא בעת ההתאוששות מהמחלה במהלך השיקום של התאים העצביים שנפגעו ולמרות זאת במקרים רבים דווח שהיא נמשכת זמן רב. "יש בקורונה כמה מרכיבים שראינו גם במחלות ויראליות אחרות, שגורמות גירוי של הריריות באף ובלוע. מה שמיוחד בקורונה הוא שבמקרה הזה זה מלווה הרבה יותר בטעמים מוזרים", אומר פרופ’ דרור מבורך, מנהל מחלקת פנימית ב’ ומחלקות קורונה בבית החולים הדסה עין כרם. "יש לי כמה מטופלים שכבר חודשים רבים בלי חושי טעם וריח או חווים ריחות וטעמים קשים, זה מאוד לא רגיל למחלות ויראליות. זה יותר תוקפני".
יש לנו מושג עד כמה התופעה נרחבת?
"יש הערכות לא מאוד מבוססות שטוענות שזה נע סביב עשרה אחוזים מכלל חולי הקורונה. יש וריאנטים שבהם זה מופיע יותר, כמו וריאנט האלפא האנגלי, אבל זה קיים בכולם".
למה זה קורה?
"המחשבה הביולוגית־רפואית היא שבנוכחות הקוביד, באיזו דרך שאנחנו עדיין לא מבינים, הגירויים של הנוירונים הייחודיים לריחות גורמים להלוצינציות במסרים במוח. יכול להיות שזה קשור לכך שלכל אחד מאיתנו יש דחיות ואהבות לריחות ולטעמים, ויכול להיות שהרפרטואר האישי שולח את ההעדפות האלה לכיוון כזה או אחר. כלומר, אם יש לי דחייה מיוחדת מסיגריות אז יכול להיות שאני אריח כל הזמן סיגריות אם משהו ישתבש. הנושא של מוות והתחדשות במערכת העצבים הוא נושא מורכב, זה בדרך כלל תהליך ממושך מאוד. זה לא מה שאנחנו רגילים מפצע בעור שבו תאים חדשים נוצרים תוך שבוע".
זה יכול להישאר לתמיד?
"אנחנו עוקבים אחרי זה רק שנה וחצי לכן אי־אפשר לדבר על נצח. הייתי אומר שאצל 50 אחוז מהחולים לפחות זה חולף בתוך חודש, אצל 40 אחוז נוספים זה משתפר וכעשרה אחוזים נותרים עם בעיה קצת יותר ארוכה".
