שוב מצאתי את עצמי מול גבר צעיר, רזה ואתלטי בשנות ה־20 לחייו, שניסה לתת לי, אישה שחצתה את גיל 50 ומימיה לא הייתה ספורטיבית, עצות לבניית תוכנית אימונים. ידעתי שלא יכול לצאת מזה שום דבר טוב, אבל יועצת המכירות של מכון הכושר שכנעה אותי שהפעם זה יהיה שונה, והוסיפה את טיעון המחץ: "כדאי לך, זה חינם". אבל לי זה דווקא עלה ביוקר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לאכול ירקות כתומים, לאתגר את המוח: כך נשים צריכות לשמור על הבריאות
בעיקר בגלל המבט המזלזל של המאמן כשאמרתי לו שאני מסתפקת בשחייה. על פי איך שהוא תופס כושר, מי שאינה מבצעת אימוני משקולות, מעלה דופק, משפרת את הביצועים ומנטרת את המדדים - פשוט מבטלת את זמנה בחדר הכושר. אני דווקא חשבתי שמגיעה לי מדליה על כך שאני שוחה בהתמדה קילומטר שלם שלוש פעמים בשבוע. אז אמרתי לו שלום, והלכתי להטביע את עלבוני במי הכלור. בעודי מפנטזת על היום שבו יאיישו את עמדות המכונים בכמה מאמנות מבוגרות עם גוף לא מושלם - שיכולות להבין שהשאיפה של נשים בגילי אינה להתרברב בשרירים המנופחים או לשבור שיאים חדשים - נתקלתי בלואיס גרין.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גרין, בת ה־49 מוונקובר, היא מאמנת כושר לנשים גדולות שמבקרת את תעשיית הכושר על המודל הצר שיש לה על גוף, אימונים ונשים. היא מטיפה להגדלה של שונות ושל נראות בעולם האימונים. אבל היא לא מסתפקת רק בהתקוממות על כך שתעשיית הכושר מדירה ממנו אוכלוסיות שלמות, ובפרט נשים גדולות, אלא מקדישה את זמנה לניהול הארגון שהקימה - Big Fit Girl, שמזמין, מאמן ומעודד נשים גדולות לרוץ למרחקים.
נוסף על כך היא אקטיביסטית שנאבקת לשנות את התפיסות הרווחות בתעשיית הכושר ולהילחם בשמנופוביה ובביוש נשים שמנות בטייץ. השאיפות שלה הן לשנות את אידיאל הכושר הצר ולקדם במקומו כושר לכולם (Fitness for Every Body), להילחם באובססיית הרזון והדיאטה, לקדם ייצוג ונראות של נשים שמנות בספורט ולשנות את יעדי הבריאות המקובלים. בריאיון היא מספרת מה הוביל אותה להיכנס לתחום שדחק החוצה נשים כמוה, למה המירה את היעד של לרזות בכל מחיר ביעדים ספורטיביים, וגם חולקת טיפים שייתנו לכל אישה, בכל מידה, אקסטרה השראה לקום מהספה ולעלות על טייץ.
גרין הייתה כבדת משקל מאז שהיא זוכרת את עצמה. בצעירותה היא ניהלה מערכת יחסים מורכבת עד קשה עם גופה. היא עשתה אינספור דיאטות, וכשלא הצליחה בהן החלה לחוש תחושת כישלון מתמדת שהובילה אותה לעשן, לשתות ולפרוש מכל תוכנית אימונים שנרשמה אליה. אבל מפגש בלתי צפוי עם מאמנת כושר בשם כריס חולל מהפך בחייה.
"הצטרפתי לקבוצת ריצה בגיל 26", היא מספרת. "לפני האימון היו לי המון חששות. זה התחיל מזה שלא ידעתי מה ללבוש לאימון. חששתי, למעשה ידעתי, שילטשו בי מבטים ביקורתיים של 'שמנה שמעיזה לרוץ'. חשבתי שאשתרך, מתנשפת אחרונה, הרחק מכולם. כמעט ביטלתי. את מי אני מרמה? חשבתי לעצמי. הרי ספורטאית אני לא, עם מידות גוף כאלה. אבל בסוף הגעתי. הצטרפתי לקבוצה, ממתינה לתחילת האימון, ואז נכנסה המאמנת ואמרה: 'שלום, אני כריס'. התבוננתי בה, והייתי המומה - היא הייתה אישה גדולה יותר ממני. זה היה הרגע ששינה את חיי.
"עצם העובדה שראיתי לנגד עיניי אישה גדולה שרצה ומאמנת הייתה משמעותית. פתאום היה לי מודל לחיקוי, ייצוג של מישהי שאני יכולה להפוך להיות. צריך להבין שזה היה טרם זמנה של המדיה החברתית. היום, באינסטגרם ובפייסבוק, אפשר לראות ייצוגים של נשים בכל מיני גדלים מתאמנות, אבל אז במגזינים, בטלוויזיה ובפרסומות, לא היה אפשר לראות נשים גדולות עושות ספורט. לכן, כשהיא עמדה שם, בבגדי ריצה צמודים, עם הכרס הבולטת, בלי לנסות להסתיר דבר, והציגה את עצמה כמאמנת, זה שינה את חיי. הרגשתי מיד שאני במקום בטוח. התחושות שלי שאני מתחזה ושאני אאוטסיידרית בקבוצת ריצה התמוססו".
מעבר לכך שכריס היוותה עבור גרין מודל לרצה גדולת ממדים היא גם בכלל לא דיברה איתה על הרזיה. "היא לא שרבבה לדבריה לא ביקיני ולא סקיני, וגם לא דיברה על משקל או על קלוריות", נזכרת גרין בדבר המהותי הנוסף באותו מפגש מכונן. "היא גם לא השתמשה, כמו רבים אחרים, בבושה ובביוש כדי לעורר מוטיבציה. היא התייחסה אל כולנו כמו אל אתלטים וניגשה ישר לעניינים - איך משפרים ביצועים, איך מתקדמים, איך משיגים הישגים. באותו הרגע גם אני הפסקתי לראות בריצה כלי להרזיה והתחלתי למצוא בה הרבה יתרונות אחרים. זה שינה את כל מה שחשבתי על כושר ואימונים".
אט־אט הפכה גרין ממתאמנת למאמנת, ואז גם החליטה להתמחות באימון נשים גדולות. במסגרת זו היא נחשפה לסיפורים רבים של נשים שבמשך שנים הסתובבו מבוישות ומתוסכלות, שפחדו לדרוך במכון כושר ושהיו מנועות מלעשות משהו כדי לשפר את מצבן הגופני. באופן פרדוקסלי, למרות שפעילות גופנית יכולה לשנות את חייהן של נשים במידות כאלה, קשה מאוד לרובן להתחיל באימונים. האתגרים שעומדים בפניהן רבים וגדולים, ולדברי גרין, הם נובעים מדעות קדומות, מסטריאוטיפים ומהדרה חברתית - ולא מנתונים פיזיולוגיים כמו מפרקים, משקל או קוצר נשימה.
מהו האתגר הגדול ביותר שעומד בפני נשים גדולות שרוצות לרוץ?
"הבעיה הכי גדולה שניצבת בפניהן היא תעשיית הכושר שאיננה יודעת איך לעבוד עם גוף גדול. אין מספיק אנשי מקצוע שיודעים לאמן נשים גדולות. אני מכנה את זה בשם Fitness Idealism, תפיסה שגורמת לכך שיש למאמנים איזו אידיאה של מתאמן. לפי האידיאה הזאת, מתאמן, ובפרט מתאמנת, צריכים להיות רזים. הרבה מאמנים גם לא מאמינים שנשים גדולות יכולות להיות אתלטיות. אני עצמי זכיתי לא פעם למבט עקום וחשדני מאנשים שהם חלק מהתעשייה. בפעם הראשונה שבה רצתי חצי מרתון בסן פרנסיסקו הגעתי נרגשת לדוכן ההרשמה ואמרתי לרושם שהיה אמור לתת לי את החולצה והתג ששמי גרין. אוטומטית הוא הוציא עבורי חבילה מהקערה של ה־5 ק"מ. לא היה לו צל של ספק שאישה בגודל שלי לא יכולה לרוץ חצי מרתון".
כיצד האידיאל הזה מרחיק נשים גדולות מספורט?
"אידיאל הפיטנס נוגע גם לתפיסות סטריאוטיפיות של ענפי הכושר שכל אחד צריך לעסוק בהם. נשים גדולות לרוב מקבלות המלצה ללכת לשחות. אף אחד לא ישלח אותן לאזור הרמת המשקולות או הריצה, גם אם זה מה שהן נהנות ממנו. התעשייה לוקה בקיבעון גם בקשר לשאלה מה גורם למוטיבציה ומהם היעדים שיש להשיג באימון. למאמנים יש סט מצומצם של יעדים, וכשמדובר באישה גדולה, היעד המרכזי שהם מציבים לה הוא לרזות. אבל כל הסטריאוטיפים האלה פשוט לא נכונים. יש שונות גדולה בקרב מתאמנים, יעדים ודברים שממריצים אנשים. לכל אחד יש תפיסה אחרת של מה זה להצליח בפעילות גופנית. יש כאלה שהתועלת הכי גדולה עבורם תהיה שיפור של מצבם הנפשי, אצל אחרים זו תהיה הבריאות, יש כאלה שרוצים להתחזק וישנם אלה שרוצים לשבור שיאים".
מה עוד מהווה לדעתך חסם עבור נשים גדולות ששוקלות להתאמן?
"היעדר ביגוד מתאים. תעשיית בגדי הכושר הייתה עד לא מזמן מיועדת לנשים רזות בלבד. אישה גדולה שרצתה טייץ לאימונים התקשתה למצוא אחד כזה, שלא לדבר על חזייה מתאימה שהיא דבר חשוב עבור נשים גדולות. תחשבי על כל הפרסומות לנעליים ולבגדי ספורט שראינו לאורך השנים - בכמה מהן הופיעו נשים גדולות? וזו למעשה אחת הבעיות הגדולות - היעדר ייצוג, היעדר נראות".
למה כוונתך כשאת אומרת שחסר ייצוג ודמויות לחיקוי?
"כדי שנשים גדולות יידעו שהן יכולות להתאמן, הן צריכות שיהיה להן מודל לחיקוי. לצורך כך על המפרסמים, העיתונים, התקשורת, להציג דמויות של אתלטיות גדולות. כל עוד אין לנשים כאלה נראות, נשים שמנות מרגישות לבד. הן לא יודעות שזה אפשרי, אין להן דמיון לאן הן יכולות להגיע. למעשה, לא רק גוף של נשים גדולות צריך להיות דבר שהעין רגילה לראות, אלא גם גוף של אנשים מבוגרים מתאמנים, גוף של נשים אחרי לידה או גוף של בעלי מוגבלויות. נראות כזאת הייתה מאפשרת להרבה אנשים לצאת מהשוליים ולהגיע למרכז".
את חושבת שמידות גדולות מגבילות גם גברים?
"כן, אבל פחות. מנשים מצפים שהן יהיו יצורים יפים, רזים, שמשרתים אחרים. כשהן תופסות הרבה מקום, ועוד מרשות לעצמן לרוץ, לנוע במרחב, לא להתנצל ולהצטמצם, זה עושה רע לחלק מהאנשים. לרוב זה גבר לבן, צעיר ושרירי שמאוד דחוף לו להעמיד נשים כאלה במקומן".
אחד מאופני החשיבה שגרין מנסה לשנות הוא ההסתכלות על פעילות גופנית כעל אמצעי להרזיה. "פעילות גופנית היא הרבה יותר מזה. היא מספקת אתגרים, היא מקנה ביטחון בגוף, היא נותנת תחושה של עוצמה, היא מהווה עוד דרך לשחרור האישה", היא מסבירה. "להתייחס אליה כאל דרך לעשות לגוף מניפולציה לשרוף קלוריות זה כל כך מצומצם. בנוסף, מכיוון שהרבה פעמים זה לא משיג את יעדו, זה גם גורם לנשים שלא הצליחו לרזות להפסיק להתאמן וכך לאבד את כל התועלות האחרות".
את מעודדת את המתאמנות שלך להפסיק לראות באימונים אמצעי להרזיה. ובכל זאת, האם לא כדאי לעודד נשים בעודף משקל לרזות כדי שיהיו בריאות יותר?
"השאלה היא איך מגדירים בריאות. בריאות היא ספקטרום רחב שיש לו הרבה היבטים. כשאומרים לאדם שעליו לרזות, צריך להביא בחשבון איך הניסיון לרדת במשקל ישפיע על בריאותו הכוללת. בתוך החשבון הזה צריך להביא גם את המצב הנפשי של מי שעושה דיאטה, של מי שנמצא במצב תמידי של רעב, של מי שנמצא בתחושה ממושכת של כישלון. מה גם שהסיכוי שלו להביא להצלחה נמוך מאוד".
האם את חושבת שלמעשה דיאטות נועדו להיכשל?
"הסטטיסטיקות מלמדות שכן, שמעט מאוד אנשים מצליחים לשמור על המשקל אחרי שרזו. בנוסף, ידוע שהתפיסה שאנשים סובלים מעודף משקל רק בגלל מה שהם אוכלים היא פשטנית. יש הרבה סיבות שמקשות על אנשים לרזות - תנגודת לאינסולין, שחלות פוליציסטיות, גנטיקה ועוד, ולכן לא כולם באמת יכולים לרזות כמה שממליצים להם. דבר נוסף בעייתי הוא ההיצמדות העקשנית למדד ה־BMI. ה־BMI שמוצב לי למשל כיעד הוא משקל שלא הייתי בו מאז גיל 12. מדובר לא פעם ביעד לא ריאלי".
אז לדעתך צריך לשחרר לגמרי את המאבק במשקל?
"אם בריאות היא מה שמעסיק אותנו, צריך להבין שיש איזון עדין בין המחיר שגובה הניסיון לרזות במטבע של הבריאות המנטלית ובין הירידה במשקל. דיאטות מלוות במחיר. הרבה נשים מסתובבות שנים על סף רעב, וגם חשות שהן כישלון - תחושות שמלוות בתסכול, בייאוש ובירידה בערך העצמי. אסור להתעלם מהמחיר שמשלמים על הניסיונות לרדת במשקל, בפרט בשל ההצלחה המועטה שיש להם. למעשה, אפילו רופאים שמומחים להשמנה מפסיקים כיום להמליץ למטופלים לרזות ומעדיפים לכוון אותם לשמור על המשקל ולמנוע עלייה. מעבר לכך, חשוב לזכור שאימוני כושר עוזרים לנשים גדולות להיות בריאות יותר, גם כשהן לא מרזות בעקבותיהם".
באיזה מובן נשים גדולות שהן בכושר בריאות יותר?
"הפעילות הגופנית גורמת לכך שהרכב הגוף (היחס שומן־שרירים) משתנה, אפילו אם המשקל נשאר אותו דבר. היו לי מתאמנות שכשהרכב גופן השתנה, הן יכלו להפחית את מינוני התרופות שלהן נגד כולסטרול או סוכרת, כך שאפשר לשפר את הבריאות גם בלי לרדת במשקל. אני ממליצה לנשים: תנסו להיות הכי בריאות שאתן יכולות - תהיו בתנועה, תאכלו טוב, כך שזה יסייע לכן לעשות ספורט, ואז אין ספק שתהיו בריאות יותר, וייתכן שגם קצת רזות יותר".
ומילה אופטימית לסיום?
"העשור האחרון היה עשור של שינוי לטובה. עליית תנועת הבודי פוזיטיב תרמה מאוד לשיפור מצבן של נשים גדולות באימוני כושר. חברות גדולות כמו נייקי ואדידס התחילו לייצר מידה XXXL מתוך ההכרה בכך שגם נשים גדולות יכולות להיות אתלטיות. גם הפרסומות השתנו מאוד והן מייצגות שונוּת - אנשים עם צבע עור שונה, בעלי מוגבלויות או אנשים בכל מיני מידות. זה כמובן קצת אירוני שהפרסומות מראות חריגים וחריגות כדבר טרנדי, ובכל זאת בנקודת הזמן הזאת כל ייצוג וכל שינוי מבורכים, כי זה שואב יותר נשים פנימה לפעילות, וזו מגמה שלשמחתי רק הולכת ומתרחבת".
כילדה קלטתי מהסביבה שגם אם לא הייתי שמנה - לא הייתי מספיק רזה. אני רצה כבר הרבה שנים, אבל התחלתי באמת ליהנות מהריצה רק כשניתקתי את הקשר בין הריצה לירידה במשקל והתחלתי לרוץ פשוט כדי ליהנות ולהרגיש טוב.
תמיד הרגשתי שמנה ולא אהבתי את זה. גם כשלא מצאתי זוגיות האשמתי את המשקל. אני יודעת שאני לא נופלת למודל המראה של אישה שעושה ספורט ובטח לא של מאמנת, אבל דרך החשיבה שלי השתנתה. היום אני יודעת שמאמנות לא חייבות להיראות כמו בפרסומות. עובדה.
המרדף הזה אחרי הרזון רק הוביל אותי להשמנה. היום אני אוכלת בריא ומאוזן כי זה מה שעושה לי טוב. בתקופות שאני אוכלת פחות טוב, קשה לי יותר לרוץ, אבל גם זה בסדר, אנחנו לא רובוטים. המשקל לא צריך להיות שיקול בפעילות הגופנית. אפשר להתאמן בכל משקל.
מגיעות אלי נשים מכל הגדלים, הגילים והסוגים, שמה שמחבר ביניהן הוא הנושא של דימוי גוף. יש גם נשים במידה 36 שמשהו מעכב אותן. נשים שלא לובשות קצר, מנסות להסתיר את הבטן, הוורידים או הברכיים, לא משנה מה - שנאת גוף כללית. זה סוג של מחלה חברתית. התרגלנו לא להיות מרוצות מעצמנו.
קל יותר להגיע למאמנת שנראית רגילה ולא כמו מתוך מודעת פרסומת. בריצה ישנו גם האלמנט של הנראות. כשרצים, לא תמיד נראים כמו דמות ממגזין. מזיעים, הגוף קופץ, החולצה עולה. נשים בפרסומות לא נראות ככה בזמן ריצה. ככל שהמתאמנות רואות את ההתקדמות, הן מתחילות לזרוק הצדה את מה שקשור לנראות ומתחילות להתייחס לאיך שהן מרגישות.
לא תמיד הייתי שמנה, ובכל זאת תמיד הרגשתי ענקית. התחושה שלי הייתה זהה גם כששקלתי 60 וגם כששקלתי 90. לא הייתי יוצאת דופן, כי כל מי שסביבי סלדה מהגוף שלה והרגשתי שזה נורמלי. רק לפני חמש שנים, בעיקר באמצעות קבוצת הפייסבוק "מתאמנות בכל מידה", התחלתי להכיר גישות אחרות ולקבל את עצמי כמו שאני.
זה לא שיש לי רצון עז להישאר שמנה, אני פשוט יודעת שרזון הוא לא מה שיעשה אותי מאושרת. אני אוהבת פעילות גופנית, חושבת שזה בריא נפשית ופיזית, אבל לא קושרת את זה למשקל. אני חושבת שלהרבה מדריכים אין מושג איך לעבוד עם אנשים גדולים. אני עוסקת בתחום ולכן יודעת איך לעבוד ואיך לאמן במשקל גבוה, אבל זו אוכלוסייה שאין לה מענה.
בעבר התביישתי להגיד שאני מדריכת פילאטיס ושאני רוקדת. הרגשתי כאילו זה לא ראוי, כאילו אני משקרת, כי בדרך כלל המדריכות דומות לנשים שרואים בפרסומות - מושלמות ורזות. בעצמי לא ידעתי להכיל את הדיסוננס הזה. הרגשתי לא נוח עם עצמי.
כשהכרתי את גישת הבודי פוזיטיב, התחלתי להסתכל על הנושא אחרת. הבנתי שהייצוג המקובל של הגוף הנשי כל כך מוגבל, שהוא מגביל גם את המחשבה שלנו על איך אנחנו אמורות להיראות כמאמנות ומדריכות. ברגע שהייצוג מתרחב, גם התודעה מתרחבת. הבנתי שאני בעצם יכולה להשתמש בגוף שלי ככלי לחבר נשים אחרות לגוף. קיבלתי לגיטימציה. הבנתי שמאמנת או מדריכה לא חייבות להיראות כמו שיאנית העולם באותו תחום.
אני מידה 38, וחברתית אני עדיין עלולה להיתפס כאישה לא רזה. לבטח לא עונה על הציפייה למראה המקובל של מאמנת כושר. ההחלטה לעסוק בספורט נבעה מהמקום הזה. חשבתי שאם אהיה מדריכת כושר, אהיה מחויבת להישאר רזה. חששתי להיתפס כמישהי שאין לה גוף של מאמנת. בעבר, כשעבדתי במכון כושר והסתובבתי עם חולצה של מאמנת, חששתי להיתפס כמישהי שלא נראית כמו מאמנת ושימתחו עלי ביקורת, סמויה או גלויה.
היום המראה שלי הולם את האג'נדה שלי - בריאות מגיעה בשלל מידות וצורות. אני פועלת בבועה של קהילת הפמיניזם ודימוי גוף חיובי, כך שהקולות סביבי דומים מאוד לשלי. גם המתאמנות שמגיעות אלי מחפשות מאמנת שונה, כך שאני מוגנת.
עד לפני שנתיים, כשהצטלמתי, עדיין אספתי את הבטן. אבל היום כבר לא. אני יותר ויותר מורידה קליפות ומרשה לעצמי להיות אנושית. אני לא מנסה יותר לתת מצג שווא של גוף מושלם ומפוסל, יש לי גוף אנושי. עולם הכושר הוא שמנופובי. קורה הרבה פעמים שנשים בכלל, ונשים מלאות או שמנות בפרט, מרגישות בו לא נוח. הן חשות מבוכה באימון קבוצתי רגיל, חוששות ללבוש בגדים צמודים ולהתאמן בפומבי או חרדות להיכשל ולא להצליח לעשות את מה ששאר הקבוצה עושה.
המתאמנות לא מגיעות אלי במקרה. אני תמיד מדגישה בהנחיות שכל אחת תעשה את מה שמתאפשר לה מבחינת טווח התנועה, העצימות והתרגילים עצמם. יש צורך ענק בתעשייה לשינוי גישה. צריך לשים דגש גם על איך לייצר סביבה נוחה וחוויית הצלחה, איך להבין מהו המנדט שלך כמדריכה - שלא כולל הערות על נראוּת או על תזונה.
כבדי את הקשיים שלך
אנשים חושבים שכושר זה שטחי. הם אומרים דברים כמו: "תפסיקי להתעצל וקומי מהכורסה", אבל הדברים שמקשים עלייך אינם עצלות, הם כרוכים בטראומות מפעילות גופנית בעבר, מדימוי גוף בעייתי, מכישלונות עבר. תני להם כבוד. את צריכה למצוא את הדרך לחבב פעילות גופנית ולא סתם "להפסיק להתעצל".
מצאי מאמנת שמתאימה לך
אל תיתקעי עם המאמן הראשון שהקצו לך במכון הכושר או המליצו לך עליו. מאמן שרוצה שתרדי הרבה במשקל או שמציב לך רף גבוה מדי, אינו מתאים לך. העדיפי מישהו בגישת Body Positive שיבין אותך, פיזית ופסיכולוגית.
בחרי סביבת אימונים חיובית
ותרי על מקום שיש בו טיפוסים שעלולים לצחוק עלייך או לבייש אותך. את צריכה סביבה שמעוררת ביטחון. קשה להתמודד עם מבטים ננעצים והתלחשויות, לכן עדיף להגיע למקום שבו לא יהיו כאלה.
קני לך ציוד מתאים
מגיע לך ביגוד כמו לכל אחת אחרת כדי שתוכלי לרוץ או לקפוץ בו בלי שיהיו לך שפשופים, שתוכלי לנוע בו בנוחות ולהיראות בו טוב. אל תתביישי לבקש את המידה הנכונה ולמדוד כמה שאת צריכה.
דעי למה את עושה את זה
עשי לעצמך רשימה של מטרות שונות שבגללן את רוצה להתאמן: הבריאות, המצב הנפשי, אנרגיה, חוזק, שרירים.
הציבי לעצמך מטרות מוגדרות (שגם מתאימות לך)
ריאליות, ספציפיות ומדודות בזמן, שמתייחסות למרחק, לקצב, לגמישות, למשך, או לרמת האנרגיה שיש לך ברמת היומיום.
עקבי אחר ההתקדמות שלך בשלל מדדים
אבל עזבי את המשקל - הוא יכול ליצור אצלך תחושה של כישלון ולמנוע ממך להמשיך להתאמן.
אל תקשיבי לאחרים
לאנשים יש המון תפיסות בנוגע לאימונים לנשים גדולות. הם ממליצים להן לשחות או לעשות יוגה, ורובם לא יודעים שיש נשים גדולות שמעולות בריצה, בטריאתלון ובקרוספיט. לכן תקשיבי רק לגוף שלך.
תיהני מהדרך
נסי להשתחרר מטראומות העבר ולהיפתח לאפשרות שאולי תיהני מזה הפעם ושגם בשבילך ספורט יכול להיות חוויה מהנה. ההנאה מהתנועה היא משהו שקיים בנו מלידה. כילדים אנחנו כל כך נהנים לרכוב, לשחות, לשחק תופסת, אלה הטראומות שגרמו לנו לאבד את ההנאה מהספורט.
תשכחי מפרפקציוניזם
ובכלל, אל תשווי את עצמך לאחרים. זה הגוף שלך, נסי להיות שלמה איתו.
