שיעור התעמלות לבנות כיתה ט', אי שם בראשית הניינטיז באחד מבתי הספר בגוש דן. המורה אומרת "ועכשיו תצאו לריצת 500 מטר". הנערות עושות את דרכן לקו הזינוק בטרוניה. אחת מהן ניגשת למורה ואומרת לה במבוכה: "אני לא יכולה לרוץ עכשיו. אני במחזור וכואבת לי הבטן". המורה מגחכת בתגובה: "מה זאת אומרת 'לא יכולה?', בטח שאת יכולה. כל הנשים בעולם מקבלות מחזור וכולן מתנהגות כרגיל. את לא יוצאת דופן". הנערה נושכת שפה. "אבל כואב לי ממש!", היא אומרת למורה, וזאת מבטלת אותה בהינף יד: "די עם התירוצים. את תרוצי עכשיו עם כל הבנות". הנערה מוותרת על הוויכוח, וברגליים כושלות מצטרפת לקבוצה ומתחילה לרוץ. בסיום הריצה היא מתרסקת על הקרקע מעוצמת הכאב. כשהמורה מגיעה היא מוצאת ילדה מקופלת על המדרכה בתנוחת עובר, בוכה מכאבים ולא מסוגלת לזוז. היא נבהלת ומעניקה לה באותו הרגע פטור מריצות עתידיות בזמן הווסת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז. הנערה, מוריה נחום, כבר בת 42. היא יועצת כלכלית למשכנתאות, נשואה ואם לארבעה בנים ומתגוררת בפתח תקווה. כיום אף אחד כבר לא מכריח אותה לרוץ בזמן המחזור, אבל היא עדיין מקופלת מכאבים כשהוא מגיע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"קיבלתי מחזור בגיל 12 בדיוק במלחמת המפרץ. הפעמים הראשונות היו סבבה. אחרי כמה חודשים התחילו כאבים איומים. כל חודש למשך כמה ימים הייתי מנוטרלת ברמה של העדר תפקוד מוחלט, ממש לשכב במיטה ולא לזוז. אני זוכרת שלקחתי מלא נורופן ושבימים הראשונים של כל וסת השתדלתי לא להגיע לבית הספר, כמו יום מחלה. אמא שלי זרמה איתי. היא הכירה את זה כי גם לה היו דימומים מאוד קשים והיא הבינה אותי. אמרה לי, קחי כמה כדורים שאת צריכה ואם אין ברירה תישארי בבית. אין מה לעשות".
"לאורך כל גיל ההתבגרות הפסדתי כל מיני דברים. אני זוכרת למשל שלא הגעתי לבת מצווה של אחת החברות שלי כי הדימום היה כבד. אמרתי לעצמי "מה, אני כל רגע אלך לשירותים?" גם ככה התפדחתי שידעו שאני במחזור. איפה אני אחביא את התחבושת? בסך הכול הייתי ילדה. נמנעתי מהרבה דברים מראש. כשידעתי שמשהו הולך ליפול על היום הראשון או השני של הווסת, פשוט ויתרתי עליו".
גיל ההתבגרות חלף וההתמודדות עם ימי הווסת הפכה למורכבת יותר ויותר: "כשאת אדם מבוגר העסק כבר יותר מסובך. במשך שנים עבדתי כשכירה בבנק. בשנים הראשונות עוד לא הייתה לי קביעות והייתי צריכה לשמור על מקום העבודה שלי אז הגעתי גם בימים הכי קשים ובקושי תפקדתי. ממש חייתי על כדורים. מאוחר יותר קיבלתי קביעות וכבר אפשרתי לעצמי לקחת ימי מחלה. בבוקר הייתי מסמסת שאני לא מגיעה כי אני לא מרגישה טוב ובזה זה נגמר. עשו לי מלא פרצופים. מנהל הסניף פתח את הפה וגם מנהל המרחב. שניהם זרקו לי במספר הזדמנויות שאני נעדרת כל חודש ושזה לא בסדר. המנהלת הישירה שלי כבר שמה לב שיש ימים קבועים בחודש שאני לא מגיעה בהם. באיזשהו שלב פשוט שיתפתי אותה באמת. אמרתי לה 'תקשיבי, המחזור שלי קשה וכשהוא מגיע אני פשוט לא מתפקדת. אם את רוצה להביא לי מיטה למשרד אז סבבה. אם לא, אני נשארת בבית'".
אחרי כמה שנים של פרצופים, הערות וגלגולי עיניים, נחום החליטה שנמאס לה. היא עזבה את הבנק ויצאה לעצמאות.
"אחת הסיבות שלא רציתי להיות שכירה יותר הייתה העניין הזה. לא רציתי יותר מישהו שיישב לי על הראש ושאצטרך לתת לו דין וחשבון מתי כואב לי ומתי אני צריכה יום מחלה. היום אני עצמאית וביומיים הראשונים של הווסת אני במיטה, נקודה. אני מחשבת את כל החיים שלי לפי המחזור. כל מה שאני יכולה לצפות מראש - חופשות, פגישות חשובות או אירועים, אני מנתבת לימים נטולי דימום. יש לי יומן מסודר ובו מסומן לי כל חודש מתי אני אמורה לקבל ואני מסדרת את הלו"ז סביב זה. אין לי ברירה אחרת".
יש רגשות אשם?
"לקח לי המון זמן להפסיק להאשים את עצמי בעצלנות ולהבין שיש יומיים בחודש בהם אני פשוט מנוטרלת ומה שאני צריכה זה לשכב במיטה בבית. עד היום אני לא מפנימה את זה. יש לי ילדים לגדל ובמשך שנים ניסיתי להמשיך כרגיל גם בימים האלה וזה פשוט לא הצליח. כל כך הרבה זמן לקח עד שהסכמתי לומר, די, תרפי, תניחי לעצמך. גם ברמה המשפחתית זה היה מאוד קשה. אני מוקפת בחמישה גברים שאין להם מושג מה זה וסת. לקח לי זמן להסביר לבנים שלי - 'תקשיבו, ביום-יומיים הראשונים של המחזור, אמא שלכם אישה חולה. תתרגלו'. גם לבעלי לקח זמן להבין. הוא אמר לי, 'שמעי, כל הנשים מתפקדות במחזור'. אמרתי לו "לא, מתברר שלא כולן. זה מה יש'".
גם למיטל לאמור, בת 34, מוזיקאית, יוצרת, מורה לפיתוח קול ואמא לפעוט, יש זיכרון צורב מהמורה שלה לספורט בתיכון. "היא הייתה צועקת עליי, 'מחזור זה לא מחלה' כשאני כולי מתפתלת מכאבים. זה משפט שליווה אותי שנים", היא מספרת, "ואם זה לא מספיק אז לחברה הכי טובה שלי בתיכון היה מחזור קליל שנמשך יומיים-שלושה והיא אף פעם לא הבינה מה אני מתבכיינת".
לאמור קיבלה את הווסת הראשונה בגיל 12 וסבלה מדימומים כבדים ומכאבים קשים כבר בהתחלה. למזלה, גם היא נפלה על אמא שהבינה אותה כי סבלה מאותם התסמינים בדיוק. "יכולתי לא ללכת לבית הספר אם ממש סבלתי", היא אומרת.
בגיל 16 פתחה בקריירת השירה שלה והופתעה לגלות שהיא לא מצליחה לשיר בדיוק אותו הדבר בכל הימים בחודש. "למדתי פיתוח קול ואיכשהו יצא שכל ההרכבים שהיתי בהם היו עם נגנים גברים. תמיד הייתי צריכה גם בימים הקשים להראות שהכול סבבה למרות שהרגשתי שהקול שלי נשבר או שאני לא מצליחה להחזיק חזרה של שלוש שעות. תמיד הרגשתי צורך לעשות את הכי טוב, לא הרשיתי לעצמי לחפף כי 'מחזור זה לא מחלה'".
רק כשהגיעה ללמוד מוזיקה בבית ספר רימון הבינה שהכול אצלה לגמרי נורמלי: "ברימון הכרתי את עליזה חן, מורה מדהימה לפיתוח קול. יום אחד, כשהייתי בדיוק במחזור, הגעתי אליה לשיעור והתחלתי לשיר. הייתי לא במיטבי והיא קטעה אותי ושאלה ישירות 'את במחזור?' הופתעתי.
"היא אמרה לי, 'תראי, כשאת שרה הגוף שלך הוא הכלי שלך. אם את סובלת מכאבים חזקים ומאבדת דם אז בוודאי שגם ווקאלית לא תצליחי לתפקד במאה אחוזים וזה לגמרי בסדר'. מאז למדתי שהרבה זמרות משתדלות להיות מודעות למתי הווסת אמורה להגיע, להתכונן אליה ולנסות להתאים את לוח הזמנים של ההופעות. האם זה מצליח מאה אחוז מהפעמים? ברור שלא. אם יש הופעה חשובה שנופלת על מחזור אין מה לעשות. צריך להתמודד עם זה".
מה את עושה במצב כזה?
"בנעורים כדורי האדוויל הפכו לחבריי הטובים ביותר. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאחד הדברים שהכי עוזרים לי זה אלכוהול. מנה טובה של וויסקי ואני צולחת את ההופעה כמו גדולה. אין מה לעשות, מתרגלות לזה. אלה החיים. בהתחלה חשבתי להתראיין לכתבה הזו בשם בדוי כי מי רוצה לדבר על הווסת שלה מול כל העולם? אבל אז החלטתי שלא. די עם הבושה וההסתרה הזו. נשים מדממות פעם בחודש ולחלקן זה כואב מאוד וזהו. תתמודדו עם זה".
היום היא בעצמה מורה ומעבירה לנערות את המסר. אני מסבירה להן שזה הגוף שלהן ושזה בסדר להיות חלשה יותר פעם בחודש. שהן יכולות לנוח וכלום לא בורח. אולי חוץ ממדליה אולימפית", היא צוחקת.
"המחזור השפיע עליי מאוד ולא נתן לי הפסקה, סבלתי מאוד עד שלא יכולתי לרוץ יותר, אבל בכל מקרה החלטתי לסיים את המסלול. לכל אורך היום הרגשתי עייפה וחלשה. אני חושבת שצריך להתחיל לדבר על מה שקורה לספורטאיות ולשבור את הטאבו סביב הדיבור על המחזור החודשי. צריך להתחיל לדבר על זה".
את המילים האלה כתבה לונה צ'מטאי סלפטר בפוסט בפייסבוק שלה בתום השתתפותה בריצת המרתון האולימפית בטוקיו. סלפטר הייתה קרובה מאוד לזכות במדליה שכן לאורך כל התחרות התייצבה במקום הרביעי, אולם ארבעה ק"מ לסיום היא עצרה. הכאבים גמרו אותה וחיסלו סופית את הסיכוי שלה לעמוד על הפודיום.
רוב הנשים הן לא לונה צ'מטאי. הווסת לא דפקה להן את הסיכוי למדליה אולימפית אולם מתברר שלחלקן היא דפקה דברים אחרים, וכן, בהחלט צריך לדבר על זה. נועה, קונדיטורית בת 40, מתל אביב פספסה עבודה חדשה, כזו שדווקא מאוד רצתה.
"כל חיי עבדתי במטבחים. זו תמיד עבודה פיזית והסביבה מאוד גברית. בימים רגילים אני עובדת מעולה ותקתקנית. יש לי נפש של איכר. אני קמה בחמש וחצי בבוקר כמו פנתרה ומיד מתחילה לעשות דברים. אני אוהבת לעמול, יש לי טמפרמנט מאוד קצבי, אני ממש נהנית מעבודה פיזית ועושה אותה מכל הלב. בזמן מחזור הכול מתהפך. ההורמונים הופכים אותי לריגשי ופתאום יש חולשה פיזית מאוד גדולה שמשפיעה גם על מצב הרוח וגם על היכולת לעשות דברים.
"אני עובדת קבועה בקונדיטוריה מסוימת ולפני חודש התחלתי עבודה נוספת בקונדיטוריה אחרת. כקונדיטורית, אני נדרשת כל הזמן להרים משקלים כבדים כמו שק קמח או מיקסר גדול. כשלא הייתי במחזור עוד הצלחתי להתמודד, אבל אז הגיע המחזור והבנתי שאין סיכוי שאעמוד בזה מבחינה פיזית, אז עזבתי".
איך נפל האסימון?
"פשוט לא הצלחתי להרים את הידית של המיקסר. אני לא מדברת על המיקסר עצמו אלא על הידית שלו וזו ידית שאני מרימה כל הזמן. היו שם שני גברים ונאלצתי לבקש מהם עזרה. אחד מהם עשה פרצוף כי הפרעתי לו באמצע העבודה והשני עזב את מה שהוא עשה ובא לסייע אבל היה ברור לכולם שזו בקשה מאוד לא מקובלת. זה פשוט לא נהוג. כולם שם גברים עצמאיים שלא זקוקים לעזרה בלהרים דברים".
למה לא נשארת בבית?
"זו לא עבודה משרדית. אין מחלקת משאבי אנוש ולא מבקשים אישור מחלה מהרופא. זה עובד אחרת. לא מקובל להתקשר בבוקר ולהגיד 'קיבלתי מחזור. אני ל אגיע'. זה לא שיש מישהו שיכול להחליף אותי. אם אני לא באה אז יום ייצור הלך לעזאזל וזה לא לעניין. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לקחת כדור ולהגיע.
"אלה היו יומיים גיהינום. עבדתי בקצב איטי, ביקשתי עזרה ממי שהיה סביבי והרגשתי נורא. הייתי על סף עילפון, מרוסקת וכאב לי כל הגוף. ושכולם מסביב עובדים כרגיל ואת האיטית היחידה שזקוקה לעזרה, זה גורם לך להרגיש מנטלית חלשה ולא שוות-ערך.
"הבנתי שזה לא יכול להיות ככה כל חודש והתפטרתי. פשוט הסברתי לבוס שלי בידידות שלא משתלם לו להעסיק אותי כי אני לא אצליח לספק את העבודה שהוא דורש. למזלי, בעבודה השנייה שלי כולנו נשים ויש יותר הבנה. שם אני יכולה להביע חולשה, לבקש עזרה או החלפה במצבי קיצון. גם מבחינה פיזית העבודה שם פחות קשה".
המחזור שלך תמיד גרם לך לוותר על דברים?
"קיבלתי מחזור באזור גיל 14. עד גיל 30 הוא היה ממש סבבה עד ואז הגיע המפנה. בעשור האחרון הווסת מגיעה אצלי בילט אין עם כאב ראש. אני סובלת גם מכאבים בגב התחתון וכאבים בירכיים אבל מה שהורג אותי באמת זה כאב הראש. למזלי, לרוב אין לי כאבים משתקים. אני מכירה נשים שחיות על כדורים אבל אני לא מאלה. אני לוקחת אדוויל רק במקרי קיצון. כאילו, ויתרתי על ג'וב בגלל כאבי מחזור וברור שאני לא אסע לטייל ביום בו אני מקבלת, אבל אין מה לעשות, מחזור דופק דברים. בואו נאמר שיחסית לנשים עם אנדומטריוזיס, אני ממש בסדר".
אנדומטריוזיס (אנדו = פנים, מטריום = רחם) היא מחלה גינקולוגית כרונית דלקתית, שבה תאים הדומים לתאים של רירית הרחם (הרקמה שמצפה את הרחם מבפנים) גדלים באזורים שמחוץ לרחם, כמו החצוצרות, השחלות, חלל הבטן או האגן. התסמינים של המחלה כוללים כאבי קשים, חריפים וחזקים בזמן הדימום בחודשי, כאבים בזמן קיום יחסי מין, כאבים בעת מתן שתן, עייפות, דיכאון וקושי להרות.
האבחון של אנדו מעט מסובך שכן התסמינים מזכירים כאבי מחזור רגילים, פשוט בעוצמות חדות ולכי תדעי האם הכאב המשתק שאת חווה כעת הוא תוצר נורמלי של הווסת או מחלה שיש לטפל בה. במשך שנים רבות נשים עם אנדו נאלצו לשמוע (ולפעמים אף אמרו לעצמן) שהן מדמיינות או או שהן עושות פיל מזבוב, ורק בעשור האחרון חלה עלייה קלה בהכרות הן של הציבור הרחב והן של הממסד הרפואי עם המחלה.
יעל, בת 33, התחילה לסבול מכאבי מחזור חזקים לפני כעשור אולם אובחנה כחולת אנדו רק 6.5 שנים אחר כך.
"גדלתי במשפחה חסידית חרדית ומחזור זה בכלל לא היה משהו שמדברים עליו. זה כאילו לא קיים. ההכנה שאת מקבלת היא 'יש בנות שזה כואב להן יותר. יש בנות שזה כואב להן פחות'. קיבלתי מחזור ביום הולדת 12, ממש לפי הספר. לאורך כל גיל ההתבגרות היה לי מחזור קליל מאוד. לאט לאט הגיעו הכאבים ועם השנים זה רק הלך והחמיר. אמא שלי אף הגדילה לעשות ואמרה לי שזו הכנה לקראת הלידה ובלידה זה יכאב פי עשר. אף אחד לא מדבר איתך על הדברים האלה, בטח לא בעולם החרדי. לא היה לי מושג שהכאב שלי הוא קיצוני, שזה לא אמור להיות ככה. לא ידעתי לשים לב לתסמינים.
"אנדומטריוזיס זו לא מחלה שמגיעה בבת אחת. זה ממש תהליך בו המחזור שלך הופך לאט לאט לסבל, מחמיר מחודש לחודש. העניין שאת מבטלת את עצמך ואנשים מסביב מבטלים אותך, אומרים לך 'אה, שטויות. קחי אדוויל. זה יעבור'. כשהתחלתי ממש לסבול הייתי בת 23-24. לקח לי המון זמן לומר בקול רם: אני סובלת. אני לא מאחלת לשונאים שלי לסבול את זה. אלה כאבים כל כך חזקים. כבר יצא לי להקיא מרוב כאב, להתעלף מרוב כאב, לבכות, לצרוח... זה לא משהו שאפשר לעמוד בו. זה מטורף".
מתי הבנת שזה משהו ששווה בדיקה?
"יום אחד קיבלתי מחזור באמצע יום עבודה. כמעט התעלפתי מכאבים. יצאתי מהמשרד, נשכבתי על איזו ספה בחוץ. אחת העובדות שם ראתה אותי ואמרה לי 'תקשיבי, זה לא תקין. את מתכווצת כאילו יש לך צירים. את צריכה לבדוק את זה'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שמישהו הסתכל עליי מהצד ואמר לי, לא, זה לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה.
"הרגשתי הקלה גדולה. כי אם זה לא תקין אז אולי יש לזה תרופה. אולי יש פתרון, אולי יש משהו שאני יכולה לעשות. הלכתי לרופא שהיה מאוד נחמד ואדיב ואמר, 'יכול להיות שיש לך אנדו אבל את זה מאבחנים בניתוח ואנחנו עדיין לא שם'. קודם כל מי זה אנחנו? דבר שני, מתי בדיוק נגיע ל'שם'? כמה עוד אצטרך לסבול עד שנהיה שם?
"הוא דחף לי גלולות כתשובה. זה עזר קצת. הכאבים הפכו ליותר נסבלים אבל זה לא פתר את הבעיה. המשכתי ללכת לרופאים ששלחו אותי לשלל בדיקות ולא מצאו כלום. את כולם רק עניין להשאיר אותי פורייה כדי שאוכל למלא את ייעודי ולהביא ילדים בבוא העת".
הישועה הגיעה רק כשיעל עברה להתגורר בניו יורק והכאבים שלה החמירו עד כדי כך שנאלצה לקחת יומיים מחלה מדי חודש. בהמלצתה של חברה היא הלכה לרופאה מומחית שהפנתה אותה באותו הרגע לבדיקת MRI.
"בבדיקה גילו הרבה גושים לבנים על הרחם שממש לא אמורים להיות שם. לפני קצת פחות משנה עברתי ניתוח בו הוציאו נגעים של אנדומטריוזיס מ-11 מקומות שונים. ההחלמה הייתה קשוחה ביותר אבל קיבלתי את החיים שלי חזרה. אי אפשר להשוות בכלל.
"עד עכשיו רוב האנשים שנתקלתי בהם בכלל לא יודעים במה מדובר וגם אלה שכן, לוקים בבורות איומה. שמעתי אנשים אומרים 'אה, עכשיו אנדו זה באופנה'. זה בערך הדבר הכי מקטין שאפשר להגיד. באופן כללי, כל השיח סביב המחזור החודשי נע בין שתיקה רועמת לזלזול. מגיל אפס מלמדים אותנו שמחזור זה לא מחלה. כעקרון, זה נכון. מחזור זה לא מחלה אבל גם תינוק שמוציא שיניים זה לא מחלה, אז מה? זה עדיין לא מצב כיפי עבורו. זה כואב, החום שלו עולה והוא מת שזה ייגמר כבר. גם בלי אנדומטריוזיס, לומר לאישה שסובלת 'מחזור זה לא מחלה' זו פשוט דרך להתעלם מהקושי שלה".
להתעלם מהכאב ולא להתלונן על כאבי מחזור זאת מסורת רבת שנים שנלמדת מגיל ינקות. הנה, תראו את לינוי אשרם בפרסומת לתחבושות אולוויז. עם בגד גוף לבן, חישוק וחיוך מבויש היא מספרת לנו ש"יש אנשים שחושבים שלהיות אישה זה להיות רק יפה ועדינה אבל תראו אותי מסתערת על הניצחון!". הקריינית ממהרת להבהיר שיש לנשים את היכולת להיות רכות ועוצמתיות גם בזמן המחזור ואשרם מסכמת ש"זה מה שהופך אותנו לנשים שאנחנו". האומנם?
אין ספק ש"רך ועוצמתי" נשמע טוב יותר מ"סובלת ומסכנה", אבל במציאות נשים רבות יכולות רק לחלום על להטוטים עם חישוק בבגד גוף בזמן הווסת שלהן. הן ישמחו סתם לקום בבוקר ולתפקד נורמלי. על פי סקרים שונים שנעשו במדינות שונות בעשור האחרון, כ־10% מהנשים סובלות מכאבי מחזור כל כך חמורים עד כי הן אינן מסוגלות להמשיך בשגרת יומן במשך יום עד שלושה בכל חודש.
איך יכול להיות שלמרות הנתונים הללו נשים נדרשות לשדר "עסקים כרגיל" כל החודש בלי קשר למה שמתחולל בגופן? בשנתיים האחרונות גל נתן, עובדת סוציאלית בת 36 מת"א, עסקה בשאלה הזו בדיוק. איך היא הגיעה לזה? ובכן, הגוף שלה שלח אותה לשם.
"לקחתי גלולות ברצף מגיל 17 עד גיל 34 והן נמנמו לי את כל הגוף. הווסת הייתה מינימלית ומסודרת וכשהיא הגיעה סבלתי קצת ממיגרנות אבל לא מעבר לזה. לפני שנתיים החלטתי להפסיק עם הגלולות ובעצם זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את כל התופעות של המחזור במלואן - הן של הדימום והן של הביוץ. זה היה תהליך די מטלטל שנפל עליי בהפתעה מוחלטת בגיל מבוגר. פתאום חוויתי דברים שנשים שלא לקחו גלולות ככל הנראה חוו אותן בגילים צעירים יותר: דימומים קשוחים, התכווצויות וחולשה. כשאת לוקחת גלולות כל התופעות האלה מושתקות. פתאום מצאתי את עצמי מבזבזת את ימי המחלה שלי על הווסת, לפחות יום אחד בחודש".
ממש קמת בבוקר ולא יכולת ללכת לעבודה?
"יכולתי לפוצץ את עצמי במשככי כאבים וללכת לעבודה ועדיין לסבול שם ולהרגיש חלשה. לפעמים עשיתי את זה ולפעמים נשארתי בבית. בשלב זה התחלתי להתעניין, שאלתי חברות, דיברתי על זה עם קולגות שלי. כל החיים שלי עבדתי במקצועות שבעיקר נשים עובדות בהם. פתאום שמתי לב שמסביבי יש מלא נשים שמבזבזות את ימי המחלה שלהן על הדבר הזה. ברור שיש נשים שהווסת שלהן מאוד קלה וזה נון-אישיו מבחינתן אבל גם יש המון נשים שזה משבש אותן לגמרי. הלכתי לקרוא מחקרים בנושא ולהסתכל על סטטיסטיקות. המספרים מדהימים".
המספרים באמת מדהימים. על פי דו"ח מ־2017 של האיגוד האמריקני לאנשי מקצוע בתחום הרבייה, כ־80% מכלל הנשים חשות בעת המחזור נפיחות, עייפות, התכווצויות בבטן ועצבנות. כ-10% סובלות ממחזור קשה שכולל הקאות, בעיות במערכת העיכול, מיגרנות, סחרחורות, כאבים עזים בשרירים והתעלפויות. 64% מהנשים סובלות מדימום חזק, ו־43% דיווחו כי הן נאלצות לשנות את שגרת היום שלהן בשל המחזור.
"נשים מתפדחות לדבר על מחזור. באקלים בו אנחנו חיות מדובר בטאבו. כל הפרסומות למוצרי ספיגה מעבירות את המסר לפיו 'הווסת לא מחלישה אותנו והיא בכלל לא אמורה לכאוב' והנוזל תמיד כחול זוהר ומקסים. נערות רואות את הנוזל שמשות הזה ומבינות שני דברים: הראשון, שהווסת שלהן היא דבר מגעיל ומלוכלך והשני, שהן צריכות להיות חזקות גם אם שורף להן ברחם עכשיו.
"גם עבורי, אדם מבוגר, ליברלי ומודע, היה פה אלמנט של פדיחה. כשאת אומרת שכואב לך ושאת לא יכולה לעבוד כרגע, אז תמיד יש את החשש שייתפסו אותך כחולנית, דרמה קווין, אחת שעושה עניין ממשהו שהוא לא עניין, זרקנית או מנצלת את המחזור. אתמול, לדוגמה, קיבלתי מחזור ולקחתי יום מחלה. אני ממש מבזבזת את ימי המחלה שלי על זה וזה שם אותי במקום לא שוויוני מול עמיתים גברים שאין להם את העניין הזה והם שומרים את ימי המחלה שלהם לימים שהם אשכרה חולים".
כשנתן התעמקה בנושא, היא גילתה שבמדינות שונות בעולם כבר הכירו בכאב החודשי של נשים והעניקו להן "חופשת וסת"- ימי חופשה בתשלום או לא בתשלום בזמן המחזור. לא מודבר ברעיון חדש. הראשונה להרים את הכפפה הייתה יפן. כבר ב-1928 טענו נשים יפניות כי בהיעדר חופשה מוסדרת בחוק הן יאבדו את עבודתן בשל חיסורים חוזרים ונשנים. בתום מלחמת העולם השנייה ואחרי שנים של עבודת לובי אינטנסיבית מצד ארגוני העבודה זכו נשים ביפן לחופשה בת 3 ימים בחודש (קוצרה בהמשך ליומיים) שזכו לשם "חופשה פיזיולוגית". מדיניות דומה קיימת בטייוואן, בפרובינציות סיניות מסוימות, בדרום קוריאה, אינדונזיה, הפיליפינים ובזמביה. מספר ימי החופשה המיוחדים שאפשר לנצל משתנים ממקום למקום, וגם התשלום (או אי התשלום) עבורם. הצעת חוק בנושא עלתה ברוסיה ב-2013 ובאיטליה ב-2017 אולם לא הבשילה לידי חוק וכיום אין שום מדינה באירופה שמספקת חופשת מחזור באופן רשמי לאזרחיות, אולם בהחלט מתקיים דיון ער בנושא.
לא רק מדינות יכולות להחליט על מדיניות חופשה. גם חברות יכולות. בעשור האחרון נייקי מעניקה חופשה רשמית לעובדות שלה בזמן מחזור כחלק מקוד ההתנהגות של החברה. לפני כשנה הודיעה ענקית משלוחי המזון ההודית זומטו (Zomato) כי לכל עובדת יוקצבו 10 ימי חופש בתשלום לזמן המחזור מדי שנה. מייסד ומנכ"ל החברה, דיפינדר גויאל, קרא לעובדות שלא להתבייש לבקש לפדות את ימי החופש הללו.
נתן החליטה לנסות להביא את רעיון חופשת המחזור ללבנט אולם ללא הצלחה: "בשנה וחצי האחרונות אני מועסקת על ידי עיריית ת"א. לפני שנה הם הוציאו קול קורא למיזמים לקידום שוויון מגדרי בעיריית ת"א. הם ביקשו שהציבור יציע דברים. אספתי את כל המידע בנושא והגשתי הצעה לפיה עיריית ת"א יכולה להיות נושאת הדגל של העניין הזה בישראל ולהעניק יום חופש בתשלום לנשים עבודות עירייה. זאת נראתה לי התחלה לא רעה. לצערי, לא שמעתי מהם מילה".
יש הטוענים שחופשת מחזור מוסדרת בחוק תפגע בהעסקה של נשים. גם ככה נשים צריכות להיאבק על המקום שלהן בעולם העבודה.
"זו טענה מוכרת. מצד שני מחקרים מראים שאם מאפשרים לבת אדם לנוח ביום הזה זה משפיע על הבריאות שלה בטווח הארוך. ללהתיש את עצמנו ולמלא את עצמנו במשככים כדי שנוכל לתפקד יש משמעות. כשאת מדממת מלא ויש לך התכווצויות וכואב לך ואת חלשה, הגוף שלך מאותת לך לנוח והדבר הנכון לעשות הוא להקשיב לו. אני יכולה להעיד על עצמי שבחודשים שאפשרתי לעצמי לנוח ביום-יומיים הראשונים של הווסת זה השפיע לטובה על המשך החודש שלי. גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית. ברור לי שאם גברים היו אחת לחודש מדממים מאיבר המין שלהם ומרגישים חולשה והתכווצויות, הדברים האלה היו מוסדרים בחוק לפני מאות שנים. אם תהיה חופשה מוסדרת בחוק, נשים יוכלו לבחור האם להשתמש בימים האלה או לא".
מי שנותנים לו יום חופש, בד"כ לוקח אותו.
"זה מאוד תלוי. יש אנשים הולכים לעבודה שלהם בשמחה גדולה ונהנים ממה שהם עושים, משקיעים את נשמתם ולא מרגישים צורך לדפוק את המערכת. יש נשים מאוד הישגיות וחשוב להן להיות פיזית ולא להחמיץ דברים אלא אם הן חייבות. בעיניי לומר שכל מי שיעניקו לו אופציה ייקח אותה, זו כבר הנחה על טבע האדם ואני לא בטוחה שהיא נכונה בכלל. לא מאמינה שכל בני האדם ינצלו יום מחלה בשעה שאין להם צורך אמיתי בו".
