📷
"אני זוכר בבירור שהתעוררתי מיוזע מחלום. בחלום שמעתי את אמא שלי אומרת שם של אדם ומספרת שהוא נפטר. זה היה קרוב משפחה שלא הייתי איתו בקשר במשך שנים. התעוררתי מזיע וחזרתי מיד לישון. כמה שעות מאוחר יותר אני מקבלת שיחת טלפון. מודיעים לי שהאיש הזה נפטר במהלך הלילה. הייתי בשוק".
כך מתאר גיא (שם בדוי), משתתף במחקר העוסק בסינכרוניזציה ובהענקת משמעות, את החוויה הנבואית המטלטלת שעבר. מבחינתו, הסביר לחוקרות, היא העידה על קשר נסתר: "אם תשים לב תקבל חלון הצצה קטן לתמונה הגדולה יותר. זה כאילו שאתה מתחבר לרשת נסתרת שמחברת בין אנשים, מקומות ואירועים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חוויות מהסוג הזה מלוות את רובנו במהלך החיים. חלקנו רואים בהן לא יותר מצירוף מקרים, ואילו אחרים מוצאים בהן משמעויות נסתרות. מאמינים בשכר ועונש? במסרים מהיקום? בהשגחה עליונה? ביד מכוונת ששלחה אתכם לבני הזוג שלכם, למקצוע שלכם, שהובילה למצב הבריאותי שלכם ושל היקרים שלכם? או שמא אתם סבורים שהכול מקרי, רנדומלי, שלהאמין שדברים קורים מסיבה מסוימת זה כמו למלא לוטו בכל יום מחדש ולהתפלא כשפתאום זוכים?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זו השאלה הניצבת בבסיס מחקרן של ד"ר פנינית רוסו-נצר, חוקרת, מרצה בכירה וראשת החוג לחינוך במכללה האקדמית אחוה, ראש תוכנית ההכשרה ללוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב וראש מכון "מצפן" למחקר, פיתוח ויישום משמעות בחיים, ושל ד"ר תמר איצקסון מהמרכז האקדמי פרס ואוניברסיטת בן גוריון. השתיים ביקשו לבחון את המושג הפסיכולוגי שעומד מאחורי התחושה הזאת, שרובנו חווים בשלב זה או אחר בחיים, שהדברים לא קורים סתם כך. לצורך המחקר הן ראיינו 45 גברים ונשים, בגילי 63-25, שתיארו חוויות דומות.
"בפסיכולוגיה קוראים לזה סינכרוניזציה", מסבירה רוסו-נצר, "כלומר חיבור פסיכולוגי משמעותי בין אירוע פנימי - מחשבה, תמונה, חלום - לבין אירוע חיצוני או יותר מאחד המתרחשים בו-זמנית. זאת תופעה שמאוד רווחת בחיים ובסיפורים של אנשים, בהחלטות שהם מקבלים, בחוויות המשמעותיות שלהם. הפליא אותי שאין מחקר שיטתי על זה שמנסה להבין את זה לעומק. ד"ר איצקסון הצטרפה אליי והתחלנו לחקור את הנושא, את המקרים שעושים לנו עור ברווז. יש הרבה מקריות בחיים שלנו, יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות".
היא עצמה מתארת חוויה דומה של צירוף מקרים משמעותי: "במהלך דיון בכיתה עם סטודנטים, אחת הסטודנטיות הזכירה שם של ספר - Midwife of the soul, 'מיילדת הנפש'. לא שמעתי עליו קודם לכן, אבל משהו בשם שלו עשה לי קליק פנימי. הרגשתי שאני חייבת להשיג אותו. התחלתי במסע חיפושים. הלכתי לחנויות ספרים, חיפשתי בספריות והבנתי שאי אפשר להשיג אותו בכלל.
"אחרי שבועיים של חיפושים קדחתניים, הגעתי לבקר את ההורים שלי. לאבא שלי יש ספרייה גדולה. אמרתי לעצמי 'מה הסיכוי', אבל בכל זאת שאלתי אותו אם יש לו את הספר הזה. בדיוק כשהוא פנה להתחיל לחפש נפתחה הדלת ואחי נכנס, עם ספר אחד ביד. הוא סיפר שעבר ברמת גן, ראה ספר על ספסל והוא לא יודע למה, הוא אסף אותו. 'חשבתי שאולי יעניין אותך', הוא אמר לי. זה דבר שמאוד לא מתאים לו לעשות. הסתכלתי על הספר והייתי בשוק. זה היה ספר שנקרא Midwife of the soul".
מה לקחת מהאירוע הזה עם הספר?
"החוויה עם אח שלי הראתה לי כמה זה נושא יומיומי, שתופס אותנו בהפתעה, אבל שהוא לא יכול להיות מוסבר באופן סיבתי. זה דחף אותי להבין שיש דברים שאנחנו לא מספיק מבינים ממבט ראשון, ומעניין להסתכל בהם מתחת לפני השטח. יכולתי להגיד 'נחמד, צירוף מקרים מעניין', אבל שאלתי שאלות. למה זה קרה? למה עכשיו? זה דחף אותי לראות שיש כאן משהו שצריך להבין אותו. הרי לכולם יש סיפורים כאלה. רציתי להבין מה זה עושה לאנשים".
את רוסו-נצר לא עניין איך ולמה הדברים האלה מתרחשים. אותה עניין דבר אחד: מהי המשמעות שאנחנו מייחסים להתרחשויות המוזרות האלה בחיינו. האם אנחנו מתעלמים מהן, מבטלים את חשיבותן כדבר מקרי, או שאנחנו מעניקים להן משקל משמעותי. בעקבות האירוע עם אחיה והספר, ולדבריה "כל מיני מקרים נוספים, חלקם קטנים וחלקם גדולים", היא החליטה לבחון כיצד מתן משמעות לצירופי המקרים האלה, הקטנים והגדולים, יכול לשפר את חיינו.
רחל (שם בדוי, כמו יתר שמותיהם של המשתתפים במחקר), בת 59, הייתה מעצבת אופנה מצליחה שעבדה 7/24. יום אחד קיבלה סטירת לחי מצלצלת: היא אובחנה כחולה במחלת הסרטן, וחייה היו בסכנה ממשית. כל זה קרה בתזמון מאתגר ביותר - מעט אחרי מות בן זוגה ולאחר שבתה המתבגרת ניסתה לשים קץ לחייה. וכך היא תיארה את מה שעבר עליה בצאתה מהפגישה עם הרופא אשר בישר לה את הבשורה הקשה: "ישבתי באוטו, כולי דמעות. אמרתי לעצמי שלא ייתכן שזה קורה לי, איך יכול להיות שהכול קורה דווקא לי?
"ואז ניסיתי להרחיק את עצמי מהסיטואציה ולהתבונן עליה מבחוץ. אמרתי לעצמי, מלבד הסבל העצום - האם יש כאן עוד משהו? לא ייתכן שכל זה קורה ללא סיבה. חייב להיות כאן איזשהו מסר שאני צריכה להקשיב לו. זאת הפכה להיות נקודת המפנה בחיי. התחלתי להאזין למסרים ביתר תשומת לב. לפני כן לא הקשבתי. הפעם זה גרם לי לעצור. כיום אני מכנה אותו 'הסרטן החמוד שלי', כי הוא הדבר היחיד שהצליח להוציא אותי מהמרוץ המשוגע שהיה החיים שלי".
רחל לא לבד. באופן מפתיע וכמעט בלתי נתפס, אנו שומעים מדי פעם על אנשים שמתייחסים למחלה קשה, למשבר חיים או לאובדן כאל דבר חיובי שקרה בחייהם. מירית הררי ז"ל ריגשה רבים כשחשפה את ההתמודדות הפרטית שלה. היא כתבה ש"הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי", לפני שהלכה לעולמה.
המשותף לכל החולים האופטימיים האלה הוא המשמעות שהם מוצאים בחיים. "אחד מהגורמים הבולטים המסייעים להתמודדות וחוסן נפשי מצד אחד, ולפיתוח תחושת רווחה ובריאות נפשית מהצד השני, הינו משמעות בחיים", מציינת רוסו-נצר.
כשאת אומרת "משמעות", למה את מתכוונת?
"משמעות בחיים, וכאן יש להבחין בינה לבין משמעות החיים, כרוכה בתחושה של האדם שחייו מובנים ויש בהם סדר, רצף קוהרנטי והמשכיות. מחקרי מוח עדכניים מצאו כי זיהוי דפוסים ומבניות סדורה בגירויים סביבתיים מסייע לאנשים להחזיר לעצמם תחושה של שליטה ומפחית רגשות שליליים.
"על אף הנטייה לראות את העולם והאירועים בו כפועלים באופן סיבתי ומובן, לא כל האירועים הם צפויים ובעלי פשר. למשל שיר ברדיו, חלום או שלט מקרי ברחוב שיש להם מסר עבורנו או שמהדהדים מצב פנימי, או מחשבה על אדם מסוים שלפתע מצלצל. לאור הצורך האנושי ביכולת לנבא אירועים בחיינו, אנחנו יכולים לתהות מדוע אירועים אלו התרחשו ומהי המשמעות שלהם".
התשתית המדעית למחקר יושבת על תחום הלוגותרפיה, טיפול באמצעות הענקת משמעות - גישה שנוסדה על ידי ויקטור פראנקל. הפסיכיאטר היהודי יליד אוסטריה התבסס על חוויותיו המזוויעות במחנות ריכוז והשמדה כמו טרזינשטאט ואושוויץ כדי לייסד אסכולה בפסיכותרפיה שמתבססת על התיאוריה האקזיסטנציאליסטית.
בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות", הוא גורס כי מי שחי בתנאים הקשים שבמחנות ולא היה לו בשביל מה פשוט לא שרד. על פי פראנקל, העיקרון המניע את בני האדם הוא החיפוש אחר משמעות, להבדיל מהמניע של פרויד - עיקרון העונג, או של אדלר - עיקרון הכוח. לפי הלוגותרפיה, קונפליקטים ובעיות מופיעים אצלנו כאשר אנחנו לא מסוגלים למצוא משמעות.
"משמעות היא מונח מאוד רחב ורב-ממדי", מציינת רוסו-נצר. "לאנשים יש איזה מיתוס על זקן חכם שיושב על ראש הר ומספר להם פתאום ביום בהיר אחד את משמעות החיים", היא צוחקת, "אבל הכוונה היא למשהו הרבה יותר יומיומי. אם ניקח למשל את הקורונה, אנשים איבדו את השגרה, חלקם איבדו קרובי משפחה, חוו בדידות, דאגה, עבודה שנכנסה הביתה, 'תשישות זום', טלטלה של כל הדברים שהיו ברורים להם קודם. זה הפגיש אותנו עם המון דברים חדשים. אצל הרבה מאיתנו עלו שאלות קיומיות. חלק בחרו לחשב מסלול מחדש וכן, גם לחפש משמעות. משמעות היא גורם מגן, בולם זעזועים במצב של קושי או משבר".
היא מסבירה כי את המשמעות אפשר לחלק לשלושה מרכיבים מרכזיים: "המרכיב הראשון הוא זה הקוגניטיבי. ה-making sense, הפשר וההבנה. התחושה שחוויות החיים שלי משתלבות יחד לרצף קוהרנטי, שלם, שאני חלק מההיסטוריה, ממורשת. על זה מתבססות עבודות שורשים. המרכיב השני הוא המוטיבציה - תחושה של תכלית, של מטרה, שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. אחד הציטוטים המרכזיים שפראנקל השתמש בו היה של ניטשה, שאמר 'מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך'".
והמרכיב השלישי?
"זה מרכיב הסמוי מהעין, אבל בעיניי הכי חשוב - המרכיב הקיומי-רגשי. התחושה שלקיום שלי יש ערך. ילדים הרבה פעמים אומרים למבוגרים שלידם 'תראו אותי'. כשאנחנו הופכים מבוגרים אנחנו כבר לא מבקשים שיראו אותנו, אבל ההתנהגות שלנו דורשת את זה. אנשים עוזבים מקומות עבודה או מערכות יחסים כי הם חשים שלא רואים אותם. בכל מקום שכוח-אל אפשר למצוא מישהו שכתב 'משה היה פה'. תנועת ה-Black lives matter מתבססת על הדרישה הזאת, 'תראו אותנו'.
"הלוגותרפיה אומרת שלקיום שלנו יש משמעות בכל מצב. החיים משמעותיים גם באושוויץ. לא רק כשאני אתחתן, כשאתגרש, כשאשיג משהו. השאלה היא אם אני יכולה להיות פתוחה לזה. אני יכולה לחזור הביתה, לחבק את הילד שלי ומעל הראש שלו להיות עסוקה בערימת הכלים והכביסה, ואז לרגע הזה לא תהיה משמעות, או שאני יכולה ליצוק לתוך הרגע הזה משמעות".
אבל איך עושים את זה? המחקר של רוסו-נצר ואיצקסון ביקש לבדוק אם סינכרוניזציה תסייע. "התיעוד הראשון שנמצא בספרות המקצועית לחקר הופעתם של אירועים הקשורים אחד בשני, ללא גורם סיבתי אך בעלי משמעות לאותו אדם, מתייחס לפסיכיאטר השוויצרי קארל יונג, מסבירה רוסו-נצר. "הוא הגדיר כבר ב-1969 את המושג סינכרוניזציה במגוון דרכים: 'צירוף מקרים משמעותי', 'הקבלה לא סיבתית' או 'עיקרון לא סיבתי מקשר'. יונג וממשיכיו טענו כי חוויות סינכרוניות עשויות לשמש כלי יעיל בטיפול פסיכותרפויטי, ואף תורמות להגברת רווחה נפשית אצל מטופלים. המחקר שלנו בעצם לקח את הרעיון של יונג, שאמר שכשאנחנו מאפשרים למטופלים להביא לחדר הטיפול צירופי מקרים שהם בעלי משמעות עבורם מתרחשת פריצת דרך בטיפול".
מה מצאתן במחקרים?
"מצאנו 'מודל מודעות סינכרונית', המורכב משלושה מרכיבים מרכזיים: פתיחות להזדמנויות חדשות, התרחשות אירוע לא-צפוי וזיהוי משמעות באירוע. לפי תיאורי המרואיינים, תהליך זה אפשר בין היתר תחושת שליטה - גם נוכח מציאות בלתי צפויה. במחקר ההמשך מצאנו שככל שאנשים מחפשים יותר משמעות, יש להם נטייה לזהות יותר אירועים כאלה. בנוסף, ככל שעושים זאת יותר תחושת האופטימיות ושביעות הרצון בחיים עולות.
"נמצאו גם קשרים מעניינים נוספים, כמו פתיחות לחוויה ויכולת להכיל עמימות, וגם קשר חיובי בין דיכאון לנטייה למודעות סינכרונית - מה שמצביע על כך שמדובר במשתנה מורכב ומרתק, שכדאי להמשיך לחקור ולהבין יותר מתי הוא תורם לרווחה הנפשית ולהתפתחות שלנו ברמה האישית והמקצועית. אבל צריך לזכור שהוא גם יכול להיות בעוכרינו. למשל במקרים של אמונה מוגזמת באמונות טפלות, רומינציה (חשיבה שלילית חזרתית - מ"ש), חרדה ועוד".
ומה לגבי מי שאין להם "מודעות סינכרונית"? שלא מאמינים באיזו יד מכוונת?
"זה לא שיש לך או אין לך. יש הבדל בין חיפוש משמעות לבין חוויה של משמעות. לא כל מי שמחפש משמעות בהכרח חווה משמעות. צריך לקרות משהו באמצע, וזאת הסינכרוניזציה. עניין אותי לדעת איזה דברים בכל זאת נחרתו לאנשים בזיכרון והשפיעו עליהם".
"רצינו מאוד לקנות מכונית חדשה אבל לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו. חיינו על תקציב דחוק והחלטנו לוותר על הרעיון, אבל המשכנו לחשוב על זה. ואז קרה הלא יאומן, הלא יתואר. דודתו של בן זוגי פנתה אלינו בהפתעה ופשוט נתנה לנו את המכונית שלה - טובה יותר וחדשה יותר ממה שיכולנו לחלום עליו".
כך תיארה דגנית (שם בדוי), אישה דתייה בת 39, את צירוף המקרים שאירע לה. לא היה לה ספק לגבי המשמעות: "אנחנו יכולים למצוא תירוצים לשאלה למה בדיוק באותו תזמון היה לדודה דחוף כל כך לתת לנו מכונית, אבל עבורי זה היה סימן מובהק להשגחה עליונה פרטית. לכך שיש מי ששומע אותנו, שדואג לנו - אלוהים. כשאתה פותח את עצמך לאפשרות, אתה תראה את ההקשר, בדברים הגדולים כמו בקטנים, גם אלה שלא חשובים. זה מרגש כל כך. הדברים היומיומיים יכולים להיות סימן לדיאלוג בינינו לבין היקום, בינינו לבין האל".
לאנשים מאמינים קל יותר למצוא משמעות בחיים?
רוסו -נצר: "יש כמובן הבדלים בין-תרבותיים. בימים אלה סטודנטית שלי ואני עורכות מחקר דומה במגזר החרדי. שם יש מה שנקרא 'השגחה פרטית', אז לכל דבר שאני עושה יש משמעות. אין מקריות. זה משרת כמובן הרבה דברים אחרים. זאת חוויה מאוד מסוימת בעולם, כשאני מרגישה שלכל מה שאני עושה יש משמעות. אבל גם חילונים מוצאים משמעות. הם פשוט ימשיגו את זה אחרת. הדבר החשוב הוא להגביר כמה שאפשר מודעות סינכרונית. גם בתוך פסיכותרפיה - וגם בחיים שלנו".
