כמומחית לטיפול נמרץ, ליוותה ד"ר רחלי שיאון־שריד חולים רבים אל מותם לאורך השנים. אף אחד מהם לא הכירה ואהבה משך כל חייה, עד היום שבו הלכה לעולמה סבתה, רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, בפברואר השנה, חודש לפני יום הולדתה ה־104. הנכדה האוהבת והמסורה שימשה במקרה הזה גם כמי שקבעה את מותה מסרטן שד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"סבתא שלי הייתה מאוד מאוד גאה בי ואימצה אותי בתור הרופאה שלה", היא מספרת. "הייתי הסמכות המקצועית העליונה מבחינתה, אבל לא הייתי צריכה ממש לטפל בה. רוב הזמן היא הייתה אישה מאוד בריאה, למרות שהיה לה סרטן שד שנים. היא אובחנה בגיל 90. אין בכלל סטטיסטיקות של נשים בגיל הזה ולכן גם לא נכנסנו לאיזה קרב הרואי במחלה. זה התקדם בקצב איטי מאוד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בגיל 100, שלוש שנים לפני מותה, אושפזה דיין הסבתא, שהקימה את חברת האופנה הישראלית משכית, ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שבו עבדה נכדתה. כולם היו בטוחים שזה הסוף. אבל דיין, שקורצה מחומר של ענקיות, לא ויתרה בקלות. "חולים קשישים שמאושפזים ביחידה שבה דולקים כל הזמן האורות ויש בה רעש קבוע של מכשירים, סובלים גם מדיליריום. מתחילים להזות ומאבדים את הקשר למציאות. כשאתה נכנס לטיפול נמרץ בגיל כזה, רק הדיליריום הופך אותך להכי פגיע שיש. ובאמת, יום אחד באתי ומצאתי אותה מסתכלת בתקרה האקוסטית של החדר, שהייתה מלאה חורים קטנים. היא אמרה לי: 'מישהו פה רקם הכל, כל החדר הוא רקמה'. בגלל הרקע האופנתי שממנו באה, היא תרגמה את זה לשפה שלה. חדר טיפול נמרץ עשוי רקמה".
5 צפייה בגלריה
''בדרך שלי, אני מקיימת את המורשת שלה''. ד"ר רחלי שיאון–שריד עם סבתא רות
(צילום: אלבום פרטי)
בניגוד לכל התחזיות, דיין התאוששה מהאשפוז הדרמטי וחזרה הביתה. "היא חגגה מאה, ולאחר מכן חיה עוד יותר משלוש שנים, צלולה לגמרי. במהלך התקופה הזאת נפטר גם הדוד שלי אודי. זה הפיל אותה. אני חושבת שבסופו של דבר בשנת הקורונה היא איבדה את החשק לחיות. כמו הרבה אחרים, אבל כשאתה בן 103 יש לך את הזכות להחליט שזהו זה. לא בא לך יותר".
היא אמרה את זה במפורש?
"היא אמרה שהספיק לה. לא רצתה לאכול, בשום אופן לא הסכימה להתאשפז. המטפלת שגרה איתה שנים אמרה לי: 'בואי ניקח אותה שוב לבית חולים ונציל אותה'. אבל אני עשיתי מהפך של 180 מעלות ובמקום להילחם על החיים שלה, כמו שאני רגילה, הצלחתי להתחבר למקום היותר רגשי, של הזכות של בן אדם לבחור. אני זוכרת שבאו מאשפוז בית לטפל בה ואני עוד הייתי בראש של איך אפשר לעזור לה. הם אמרו לי: 'רחלי, היא בתהליך פרידה עכשיו. תני לה את הכבוד'. וכך עשיתי".
זו בטח קריעת ים סוף למי שנלחמת על חיים בכל יום, להרים ידיים ועוד כשמדובר באדם כל כך קרוב אליך.
"זה היה מאוד קשה, בגלל האופי שלי, שהוא שונה לגמרי. אבל בסופו של דבר זה חלק מאוד מרכזי בטיפול נמרץ מבוגרים. לדעת מתי לוותר על הצלה והחייאות. לפעמים צריך לכבד את הרצון של הבן אדם ללכת, במיוחד כשהוא בוגר וצלול ומחליט על עצמו. להבין שזו הדרך שהוא בחר בה. הייתי מאוד שלמה עם זה".
כשדיין נפטרה בבית, כפי שרצתה, שיאון קבעה את מותה. "קצת לא נעים להגיד את זה, כי זה כל כך רוחני־אמונתי ולא הרגיל שלי, אבל גם ברגע הזה הרגשתי שהיא נשארת איתי. שיש את הגוף, שהפסיק להתקיים וצריך להיפרד ממנו, ויש את כל מה שהיא העניקה לי וחינכה אותי ואת הערכים שגדלתי עליהם שבעצם ממשיכים איתי הלאה. עד היום אני מרגישה שבדרך שלי אני מקיימת את המורשת שלה, של שאיפה לשלום והסתכלות על בני אדם באופן מאוד רחב בלי שום הבדל דת גזע ומין. היא חיה בתוכי כל הזמן. גם במשפחה המשוגעת שלי אני משתדלת לא לקחת חלק במריבות ובסכסוכים. לא נכנסת לפינות האלה".
על שיאון־שריד אפשר לומר שהיא באמת מקושרת מכל עבר. סבה היה הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין ז"ל, אמה היא הח"כית לשעבר יעל דיין ודודיה היו הבמאי אסי דיין ז"ל והאמן אודי דיין ז"ל. אביה היה תא"ל דב שיאון ז"ל, שנפטר ממחלה קשה כשהייתה נערה. ואם אילן היוחסין המפואר הזה לא מספיק, היא נישאה לסופר ישי שריד, בנם של יוסי ז"ל, לוחם השמאל וממנהיגי תנועת רצ, ודורית, שהייתה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". לזוג שתי בנות ובן: עלמה (20), יסמין (17) ובועז (11).
ובכל זאת, הנכדה לשושלת האצולה הישראלית עתירת השערוריות והרופאה הראשונה למשפחת דיין ("אמא שלי תמיד אומרת שאני האקדמאית הראשונה במשפחה, אבל גם אח של אבא שלי והבן של עוזי דיין הם רופאים") היא ההפך המוחלט ממי שהיית מצפה לפגוש. מאירת פנים וצנועה, סולידית במידה מעוררת פליאה, בניגוד לקרובי משפחתה הצבעוניים, בעבר ובהווה.
ביולי מונתה לעמוד בראש היחידה היוקרתית לטיפול נמרץ ילדים בוולפסון, ומאז היא בקושי נמצאת בבית. "אני קמה בבוקר עם חיוך והולכת לעבודה באושר גדול", מעידה הרופאה שהמטופלים שלה מכירים כרחלי. "אני נוסעת לוולפסון באופניים חצי חשמליים. ובזמן הרכיבה על הטיילת חושבת כמה אני מאוהבת במקצוע שלי".
רוב הרופאים הבכירים שאני מכירה לא היו מתלהבים, בלשון המעטה, מכך שהמטופלים שלהם פונים אליהם בשם הפרטי. שלא לדבר על שם החיבה.
"במפגש עם המשפחות יש צד מאוד אינטימי. אני לא צריכה שיקראו לי ד"ר שיאון. במיוחד כשהשם שלי הוא שיאון־שריד, אז זה בכלל מורכב. יש לי את הסמכות ואת הטון ואני יודעת לשים גבולות כשצריך, כך שרחלי זה בסדר".
וולפסון הוא האנדרדוג הרפואי של אזור המרכז. מוקף בשכנים זוהרים כמו שיבא, איכילוב ובילינסון, הוא משרת אוכלוסיה מגוונת המונה כ־700 אלף איש מחולון, בת־ים, ראשון־לציון, תל-אביב ויפו, בהם מהגרי עבודה רבים. פרויקט הדגל של בית החולים מתנהל יחד עם עמותת "הצל ליבו של ילד", ובמסגרתו מנותחים מדי שנה מעל 250 ילדים הסובלים ממחלות לב, מ־60 ארצות בעולם, בהן מדינות אפריקה, עיראק, סין ומהרשות הפלסטינית. עד כה נותחו שם מעל 5,000 ילדים, רובם שהו תקופות ממושכות גם בטיפול נמרץ.
ביחידה, שיש בה כרגע שבע מיטות ועתידה לצמוח בקרוב ל־12 מיטות אשפוז, שוכבים זה לצד זה ילד יהודי שטבע בים, לצד ילד פלסטיני וילדה מאפריקה, וממתינים לניתוח. שיאון־שריד מנצחת על השעטנז המורכב הזה ברגישות ראויה לציון. "הלב של פרויקט הניתוחים הוא טיפול נמרץ ילדים", היא מספרת. "השהות הכי ארוכה והכי משמעותית והכי מורכבת של כל המנותחים היא אצלנו במחלקה. מדובר בילדים מכל העולם, אבל במיוחד אפריקאים ופלסטינים. הם תופסים באופן קבוע משהו כמו 60 אחוז מהמיטות, כשני שלישים מהמטופלים, ומגיעים לכאן בעקבות מחלות נדירות, ה'אקסטרים קייסס' שקיימים ברפואה.
"השאר הם ישראלים מכל האזור. לפעמים יש אלינו גם העברות, כי אנחנו מאוד חזקים באקמו. שוכבים כאן ילדים פלסטינים עם האימהות שלהם וילד מאפריקה וילד מתפוח ותינוק מבת־ים, וכולם יחד. כל אחד דובר את השפה שלו, אבל לכולם יש מכנה משותף מאוד אנושי: הם נמצאים ברגע הכי־הכי קריטי של החיים והם הכי סומכים עלייך בעולם. את לא יכולה לאכזב אותם".
חלק משמעותי מהעבודה שלה מתבצע בחו"ל, שם היא מכשירה רופאים ממדינות עולם שלישי לערוך ניתוחים מסובכים ומצילי חיים. "אנחנו מקימים מרכזים של ניתוחי לב במדינות השותפות. מדריכים פה את הצוותים, ואז טסים אליהם בשלוש או ארבע משלחות בשנה, כדי לבצע ניתוחים וצנתורים. הם חייבים מחלקת טיפול נמרץ חזקה ואנחנו בונים אותה שם. לא רק אקמו חסר להם, אין להם גם אמצעים הכי בסיסיים כמו בדיקות מעבדה. זה אתגר מטורף".
ובאמת, חלק מהפציינטים שאתם מצילים חוזרים לחיות במדינות עולם שלישי, עם מערכת רפואה מפגרת שלא תוכל לתמוך בהם. זה לא קשה נפשית?
"את רוב הילדים, ויש כבר מאות כאלה, את מצילה וממשיכה הלאה. זה איזשהו מנגנון הגנה כזה. עם מעט מאוד ילדים נשארתי בקשר עד היום. יש בחורה מהממת מאתיופיה בשם יסמין, שהיא בדיוק בגיל של יסמין שלי. היא הגיעה הנה בגיל 15 עם מום לב משוגע לגמרי, שהוא בעיקרון לא נתיח. אחרי הרבה דיונים ומחשבות החלטנו לנתח אותה. היא היתה מאושפזת אצלנו שנה. לפחות פעמיים הייתה על אקמו, חשבנו שאין לה סיכוי לחיות, ובכל זאת נקשרנו אליה מאוד־מאוד־מאוד. היא למדה בשנה הזאת עברית רק מלשמוע את הצוות סביבה. היום היא חיה באתיופיה, בריאה. אנחנו בקשר, מחליפות תמונות כל הזמן".
על צווארה, מתחת לחולצה, היא עונדת תליון שקיבלה מסבתה, ועליה חרוטה המילה ירושלים. "טדי קולק נתן לה אותו. מאחור כתוב 'מזל לרות מטדי'. זה הקמע שלי, הוא שומר עליי כשאני עושה החייאות".
אל החלוק הלבן הגיעה שיאון־שריד כמעט במקרה. היא התחילה ללמוד ביולוגיה ובאמצע הדרך חתכה ללימודי רפואה בירושלים. "עשיתי תואר שני במחקר והבנתי שאני שונאת את האקדמיה. שאין מצב שזה יהיה המילייה שאחיה בו. גם מאוד לא אהבתי את הבדידות הזו, שאתה יושב במעבדה וחוקר. חברה ששירתה איתי בצבא ולמדה רפואה בירושלים סיפרה לי על מסלול של הסבת אקדמאים לרפואה. אמרתי יאללה, ננסה. בסופו של דבר התאהבתי במקצוע הזה, בירושלים ובהדסה".
ככה, במקרה?
"זה לא היה חלום ילדות שלי, להיות רופאה, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום המקצוע הזה מאוד מתחבר לערכים שעליהם גדלתי בבית שכולו היה עשייה ציבורית. אבא שלי היה איש צבא. אמא שלי נלחמה כל חייה למען זכויות אדם וזכויות נשים. דווקא בדייניות, הפרט לא מאוד חשוב ואתה בטח לא מתייחס לכסף בתור אתגר. ברפואה יש משהו נורא יפה, שאתה קם בבוקר ומה שאתה עושה זה להציל חיים. התרומה שלך היא יומיומית ומשמעותית. לא חשוב אם זה יופיע בעיתון. זה כאילו החלק הפחות דייני".
למרות שהבחירה המקצועית הזאת נשמעת כמעט מקרית, חוויות שונות שעברה בחייה אולי כיוונו אותה למסלול הנוכחי. המוקדמת שבהן הייתה בגיל 17, כשאביה חלה. "גדלתי בבתי חולים וראיתי את המערכת מקרוב. זה הלך והידרדר עד שהוא מת כשהייתי בהיריון עם יסמין ב־2003. אבל זה לא שבאתי כדי לעשות תיקון. זה פשוט התגלגל לזה".
5 צפייה בגלריה
''מקצוע הרפואה מתחבר לערכים עליהם גדלתי בבית''. ד"ר רחלי שיאון–שריד כתינוקת, בזרועות סבא משה לצד אמא יעל
(צילום: אלבום פרטי)
המפגש האישי השני שלה עם המערכת התרחש כשבתה הבכורה נולדה פגה, בשבוע ה־27 להיריון. "ילדתי אותה כשהייתי בשנה החמישית ללימודי הרפואה. זו הייתה שנה מאוד דרמטית, ולימים זו תהיה נקודה מאוד־מאוד מרכזית בבחירה שלי בטיפול נמרץ. נקודת המבט הזאת שלך כבן משפחה על כל הצוות, מלמדת אותך המון על איך אנחנו נראים ומה אפשר לשפר".
מה למדת שם בתור מטופלת?
"מה שלא מלמדים אותנו בתור רופאים. וגם מה שאנחנו שמים לפעמים בצד, כי אנחנו נורא ממוקדי מטרה. להסביר, לשתף כל יום וכמה שיותר את המשפחה במה שקורה. איפה החולה עומד, מה האפשרויות שלו. לדבר אליהם בצורה יפה ואנושית. היומיום שלנו כרופאים, ודאי בטיפול נמרץ, פסיכי לגמרי. העבודה היא באמת מסביב לשעון. יש המון אקשן. קורה שאתה מוותר בדרך על כל מיני דברים, וזה גם משפיע על הטיפול".
כי אתה מתנתק מהצד האנושי?
"כן. אסור לשכוח שאין פה רק ילד, יש פה גם משפחה שצריך לתמוך בה. הסביבה של טיפול נמרץ היא עוינת מלכתחילה, אין לך יום ולילה וכל הזמן יש קולות מלחיצים של מוניטורים. צריך להיות מאוד מודעים לכך כדי לנסות ולהקל על כאב, להסיח את הדעת ממה שקורה מסביב".
בסיום הלימודים שובצה לסטאז' בוולפסון. "בהגרלה קיבלתי מקום 293 מתוך 300 סטודנטים. אתה לא מגריל בית-חולים מסוים, אלא את זכות הבחירה. אבל כשאתה במקום 293, אין לך יותר מדי אפשרויות. הגעתי לברזילי, והחלפתי עם מישהו לוולפסון. ככה התחיל סיפור אהבה.
"כל כך התאהבתי גם במחלקת הילדים וגם בוולפסון. היו לי תוכניות באיכילוב ובשניידר בילדים, ביטלתי הכל ומאז אני פה. מבחינתי זה לתרום במקום הכי קשה באזור. זו לא חוכמה בשבילי להגיע לאיכילוב, שזה שתי דקות מהבית על אופניים, בסבבה שלי. מעניין אותי לעבוד במקום כזה, שמטפל בתושבי דרום העיר ויפו ובפליטים, ולהתמודד עם הקושי ויש קושי. זו בהחלט אוכלוסייה אחרת מבתל־אביב. מבחינתי זה המקום שלי להיות בו. זה גם מחזיר לך המון. כיף לי שהמגוון הזה בסוף מתחבר במובן האנושי, שאני מקבלת או את ההערכה או את התודה מאנשים שהטיפול שהם מקבלים כאן לא מובן מאליו עבורם. חשוב גם להציל את חיי התל־אביבים אבל פה מבחינתי זה 'וואו'".
הקשר האישי שלה לעולם הרפואה הורגש ביתר שאת השנה. אחרי שנפרדה מסבתה, גם אמה, יעל דיין בת ה־80, כמעט מתה בשנת הקורונה. "היא נדבקה בווירוס פושטי והגיעה להנשמה", היא מספרת. "בדיוק אז התחילה המגפה. במהלך הטיפול בה התעוררו המון דילמות מוסריות, כמו למשל האם להנשים אותה או לא. כשהוציאו לה את צינור ההנשמה היא הלכה ושקעה. ה־CO2 שלה עלה והיה צריך להחליט אם להכניס לה טובוס (צינור לקנה הנשימה ש.ר) או לגמור עם זה.
"אמא שלי תמיד אמרה שהיא לא רוצה לחיות בכל מחיר, אבל לא חתמה על טופס בקשה לאי־החייאה. ברגע האמת היה צריך להחליט – האם מנשימים אותה או לא. אני הייתי לגמרי בכיוון של לוותר. גם כי היא לא רצתה את זה וגם כי אין שום טעם שבנאדם סתם יסיים את חייו מרותק למיטה. דווקא אחי, שלא קשור בכלל לרפואה, אמר לי: 'מה פתאום? עכשיו נוותר? אולי היא תצא מזה?' באתי למנהל טיפול נמרץ ואמרתי לו: 'תשמע, אני אמנם אפוטרופוסית שלה, אבל אחי ממש לא חושב שזה הזמן'. הוא אמר: 'אם כך אין שאלה. מנשימים'".
נראה לי עומס רגשי גדול, אולי גדול מדי, לקבל החלטות רפואיות גורליות כאלה כשזה נוגע לאמא.
"כשאתה רופא טיפול נמרץ ילדים אתה מפתח חוזק וחוסן מאוד־מאוד גדולים. יש גם איזושהי הבנה שזה חלק מהתפקיד שלי כבת. אמא שלי היא אמא הכי מדהימה שיש. עכשיו תורי להחזיר לה".
והיא יצאה הביתה?
"היא חזרה הביתה במצב טוב וצלולה לגמרי. היא מחוברת לחמצן וזה מאפשר לה איזשהו טווח ביטחון כשקורה משהו. אם וירוס מפיל אותה עכשיו, אני מחברת אותה בבית למנשם. כשסבתא שלי נפטרה, היא לקחה את זה מאוד קשה. פיזית היא כמעט סגרה את הבסטה, אז שבוע הנשמתי אותה והיא יצאה מזה, למזלי. הילדים שלי מבחינתם היו עוברים לגור אצלה. היא הדבר הכי יקר להם בעולם. הקטן, בועז, הכי מחובר אליה. הם יושבים שעות ומשחקים שבץ נא. זה משחק סופר מתוחכם. שניהם חריפים בטירוף וזו מלחמת מוחות. לפעמים אני באה בערב והם עדיין משחקים, וכשאני אומרת טוב, יאללה, הולכים הביתה, הם עושים סיכום ובועז אומר 'סבתא ניצחה'".
הפוליטיקה עוד מעסיקה אותה?
"מאוד מאוד. הטלוויזיה דלוקה שם כל הזמן. בכל שבת מגיעות אליה החברות לבראנץ', ושם מתנהלים הדיונים הפוליטיים. כשהיו ההפגנות בעד החלפת הממשלה הקודמת, אמא שלי ירדה עם הצינור ועם החמצן לכיכר רבין, להביע תמיכה".
רחלי ואני למדנו באותו בית ספר ברמת אביב. בימים ההם, כילדים, לא ידענו בדיוק לשים את האצבע על מה הופך אותה לכזו, אבל כולנו ידענו תמיד שהיא מיוחדת. שלא לומר מיוחסת. עכשיו היא מספרת שלייחוס הזה היה מחיר. "מגיל צעיר ידעתי שסבא שלי הוא מלך העולם, ומצד שני הכל היה מאוד בגובה העיניים. הייחוס המשפחתי היה תמיד אישו, ולמרות זאת לקח לי הרבה מאוד שנים להבין שבאמת גדלתי במשפחה מיוחדת. במשפחה כזו אתה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך, שיידעו שאתה באמת שווה. זה לא פשוט להיות סתם כזה במשפחות כאלה. אתה לא ממש יכול להיות סתם ולחיות עם זה בשלום".
אולי בגלל זה בחרת להיות רופאה.
"שנים רציתי להיות אנונימית. גדלתי בשגרה שבה הייתי צריכה לפתוח בכל סוף שבוע בחיל ורעדה את העיתון, לא משנה איזה, ולראות ככה, מול העיניים, כמו בסרט, את הדרמה הבאה. מה יכתוב אסי על אמא שלי, מה יכתבו על סבא שלי. זה היה סופר טראומטי".
שמחת שלא נקראת מעולם דיין?
"הדבר שהכי משמח אותי היום הוא שאני מי שאני לא בזכות השם דיין. אף פעם לא עשיתי ממנו קריירה. הרבה אנשים במשפחה בנו את עצמם על השם. במובן מסוים בחרתי במקצוע הזה, שבו אתה לא צריך לקבל כותרות כדי להמשיך בעשייה. העבודה שלך נמשכת גם אם לא יפרסמו עליה דבר. מבחינתך ומבחינת הילד שהצלת והמשפחה שלו אתה הכי משמעותי, גם אם אף אחד אחר לא יידע מזה".
מה את זוכרת מסבא שלך, משה דיין?
"הוא נפטר כשהייתי בת עשר. אמא שלי שמרה איתו תמיד על קשר מאוד חזק ועמוק והיינו הולכות אליו יחד. הוא היה סבא בלי שום גינוני שררה, פשוט בן אדם חם שהיה מרים ומקווצ'ץ' אותי, מכניס אותי לכד של עתיקות בחצר. היה לו מחסן של סרקופגים, ארונות קבורה גדולים כאלה, שמצא איפשהו והדביק. אחד הדברים הכיפיים היה הביקור השבועי בסרקופגים, עם הריח של האדמה ושל החרסים שעלה מהם. מבחינתי זה היה שיא האושר. אבל היו גם דברים רעים. אחד הזכרונות שלי מגיל 11 כזה, הוא ששני ילדים רצים אחרי בבית ספר ואומרים לי סבא שלך רוצח. בגללו כולם מתו במלחמת יום כיפור".
את בקשר עם החלק היותר פרוע של המשפחה, הפלג של אסי, עם בנו, ליאור?
"מי שהכי קרובה אליי במשפחה הזאת זו עמליה, הבת של אסי, שחיה בניו יורק. היא ארט דילרית ויש לה גלריות לאמנות. גדלנו כמו אחיות, כי היא צעירה ממני בשנה. היא בנאדם מדהים. המשפחה שנשארה לה כאן זה אנחנו, אני ואמא שלי, כי שני ההורים שלה נפטרו ועכשיו גם סבתא. איתה אני בקשר מעולה. עם כל השאר פחות".
בסוף, בניגוד לאיך שהדברים אולי נתפסים ציבורית, מתברר שדיין היא בכלל שושלת של נשים.
"כשסבתא שלי נפטרה קראתי קדיש על הקבר בלוויה, והקדשתי אותו לכל הנשים החזקות במשפחת דיין. נכון שהיה גם איזה גבר חזק, מתישהו, אבל אין ספק שהסיפור שלנו הן הנשים. אני מאוד גאה להמשיך את השושלת, גם ערכית וגם בעשייה. טיפול נמרץ ילדים זה באמת לפרוץ את תקרת הזכוכית ביג טיים. זה מקצוע שנחשב במשך שנים למאוד גברי, גם כי אין בו חיים אישיים, בגלל העומס. כאמא, את לגמרי חייבת מערכת תומכת".
כבר 25 שנה שהיא נשואה למערכת התומכת שלה, הסופר ועורך הדין ישי שריד, בעצמו נצר למשפחת אצולה פוליטית. "ישי הוא הדבר הכי מושלם בחיים שלי", היא אומרת. "אין אנשים כאלה. הוא חכם בטירוף, והחוכמה שלו מורכבת לא רק מידע אינסופי, אלא גם מהרבה סקרנות וטוב לב עצום. כשאני קוראת את הספרים שלו אני תמיד בוכה. בלעדיו לא יכולתי לנהל את כל הדבר הזה. הוא החבר הכי טוב שלי, למרות שאנחנו שונים מאוד באופי. אני נורא חברותית, והוא יותר מתבודד ואוהב את השקט שלו. איכשהו זה מתחבר בסוף. אני עפר לרגליו".
איך הילדים שלכם מתמודדים עם העול של המורשת המשפחתית משני הצדדים?
"אני לא חושבת שהם מרגישים שמדובר בעול. להפך. הילדים מרגישים נשכרים. הם גדלו לתוך מורשת של לעשות משהו משמעותי בחיים. יש להם רק זיכרונות טובים מכל הצדדים, ואת המטען התרבותי והערכי, שהוא מאוד־מאוד חזק".
הם מגלים עניין ברפואה?
"עלמה הגדולה חושבת על זה. מבחינתי, כולם צריכים להיות רופאים. אין מקצוע אחר. אני תמיד אומרת להם: לא אכפת לי שתבחרו התמחות שונה, במקום טיפול נמרץ, אם אתם ממש חייבים. אבל בבקשה בבקשה תהיו רופאים".
פורסם לראשונה: 07:06, 01.10.21
