רגע אחרי שהיה נראה כאילו הממדים של הוויכוח על החיסונים עומדים לחצות את החברה הישראלית לשני שבטים נוספים - כשהמתחסנים והמתנגדים מטיחים אלה באלה דברים קשים (כמו "עושי ניסויים בבני אדם" ו"פשיסטים" מצד אחד, ו"סוציופתים חסרי אחריות חברתית" ו"ציבור שלא ראוי לטיפול רפואי" מהצד השני) - היה מאלף לקרוא את ספרה של רנדי האטר אפסטין, "שלטון ההורמונים".
כתבות נוספות למנויי ynet+:
הספר, שיצא לאחרונה בעברית (בהוצאת מטר), מתמקד בהיסטוריה של מדע ההורמונים ולא בחיסונים ובהדברת מגפות. אלא שההיסטוריה של בידוד הקורטיזול, האסטרוגן, הטסטוסטרון והאוקסיטוצין, והבנת תפקידם בגופנו, מספקות סיפור עשיר ומורכב על האופן שבו מתפתח ידע מדעי, על הדרך שבה מתגלות מחלות ודרכי האבחון שלהן ועל נפתולי הדרך של המצאת תרופות וטיפולים רפואיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האטר אפסטין, רופאה שהיא גם מומחית להיסטוריה של המדע, מספקת את התמונה על כל מורכבותה. היא לא מגוללת סיפור ליניארי והרואי של מדע כרצף תגליות מצילות חיים ומאירות עיניים, אבל הסיפור שלה גם לא מרוכז רק באמביציות אישיות, אינטרסים כלכליים או רצון בשליטה ובכוח שהיו מעורבים במדע לאורך ההיסטוריה ולא אחת הניעו תגליות רפואיות.
הספר חושף את ריבוי הפנים של התפתחות המדע. הוא כולל סיפורים על גאונים פורצי דרך שהצעידו את האנושות קדימה ובו בזמן היו טיפוסים מגלומניים ולעתים גם חסרי גבולות. יש בו פרקים על השערות הזויות לכאורה שהתגלו בהמשך כאמיתיות, ויש גם סיפורים על טיפולים שנחשבו פורצי דרך בתחילת דרכם והתגלו כמסוכנים בהמשך. הוא חושף את חלקם של מושחתים תאבי כסף או פרסום שמכרו לציבור תרופות אליל ופרוצדורות סרק, והוא מתאר גם ניסויים אכזריים בבעלי חיים שעם זאת קידמו את הרפואה והובילו להמצאת תרופות למחלות חשוכות מרפא.
כפי שההורמונים מעורבים כמעט בכל היבט של חיינו - המין, הגדילה, ההתבגרות המינית, ההיריון, האימהות והמין, המטבוליזם והשינה, האגרסיה והלחימה - כך סיפור גילויים והבנתם מערב כמעט כל יסוד שקיים בתגליות ובהמצאות חדשות. יסודות חיוביים כמו פריצת דרך, חדשנות, הצלת חיים והתקדמות, אבל גם יסודות שליליים כמו יהירות, שגיאות ואי-הבנות. הספר על ההיסטוריה של ההורמונים מלמד שאין ודאויות בתחום המדע, מלבד אחת אולי: רק ההיסטוריה תוכיח מי צדק.
למרות העין המפוכחת והמבט הביקורתי של האטר אפסטין על רפואה, רופאים ומדע, ספרה לא מתנער מהתיאור של הפרויקט המדעי כ"קידמה". רוב הסיפורים שלה על חולים מדגישים שהבעיה שלהם הייתה נעוצה למעשה בתאריך הלידה שלהם. כזה למשל הוא הסיפור על "הכלה השמנה" בלאנש גריי, שחיה בסוף המאה ה־19 ושקלה 250 ק"ג.
בזמנה לא היו לה הרבה אפשרויות מלבד לעבוד במופע "פריק שואו" יחד עם גמד, אישה מזוקנת וענק, ולקבל תשלום עבור השבעת יצר המציצנות האנושי והצורך של הציבור בזוועה מהולה בתדהמה. לו הייתה גריי נולדת כמה עשורים אחר כך, מדגישה האטר אפסטין, כשהמדע כבר התקדם, מן הסתם היו מאבחנים אצלה בעיה בבלוטת התריס, או אולי כמויות לא תקינות של ההורמונים לפטין וגרלין, וסביר שגם היו יודעים לספק לה פתרון.
4 צפייה בגלריה
רנדי האטר אפסטין. מזכירה שהזמן היפה לדבר בו בפסקנות על אמיתות מדעיות הוא העבר
(צילום: Nina Subin)
דוגמה נוספת למי שנולד "טרם זמנו" הוא ג'פרי בלבן, הילד נמוך הקומה. במקרה הזה הוא הקדים להיוולד רק בשנים ספורות. כשיצא לאוויר העולם בשנות ה־50 של המאה הקודמת, הרופאים כבר הבינו שגמדוּת נובעת ממחסור בהורמון גדילה, אבל עדיין לא ידעו למדוד כמויות של הורמונים בדם. זה לא עצר אותם מניסיון לטפל בו, וכך קרה שבלבן נאלץ לעבור שנים של הזרקות של הורמון מבלוטות יותרת המוח של גוויות, שאותן ליקטה באדיקות שקדנית אמו, שכיתתה רגליה לכל חדר מתים בארצות הברית בחיפוש אחר מוחות מיותרים, בלי שהרופאים יוכלו למדוד ולומר אם הוא באמת סובל ממחסור בהורמון זה.
ילדים נמוכים אחרים שנולדו באותה תקופה סבלו לא רק מהזרקות שייתכן שהיו מיותרות, אלא גם ממחלת קרויצפלד יעקב, שאותה קיבלו מההורמון האנושי והביאה למותם מאלצהיימר בשנות ה־20 לחייהם. כל אלה היו כאמור נחסכים מהם לו היו נולדים כמה שנים מאוחר יותר.
גם בריאן סאליבן - שנולד עם מערכת איברי מין לא ברורה בשנות ה־50, אובחן כהרמָפרודיט, ונותח על פי הפרקטיקה הרפואית המתקדמת של זמנו לשינוי מינו לבת בשם בוני - סבל כל חייו הבוגרים מזהות מינית לא ברורה ומתחושה שמשהו השתבש. גם הוא היה יכול ליהנות מטיפול טוב יותר לו שפר עליו גורלו ותאריך הלידה שלו היה אחרי שנות ה־2000.
גילוי האינסולין לטיפול בסוכרת, אבחון חסר בהורמוני בלוטת התריס הגורמים לפיגור, שימוש בהורמוני היריון לפיתוח טיפולי פוריות או גלולה - כל אלה קרו בשלב מסוים בהיסטוריה וגרמו להמוני אנשים ליהנות מבריאות ומאיכות חיים שוודאי לא היו זוכים להן אם היו נולדים לפני אותן המצאות מדעיות.
עם זאת, כפי שמלמדת ההיסטוריה המסופרת על ידי האטר אפסטין, ההתפתחויות הרפואיות בתחום ההורמונים לא הופיעו על במת העולם כשהן מעוטרות בהילה המבהירה שמדובר ב"פריצת דרך חשובה וצודקת". הדרך לגילויים הייתה מוזרה. הם היו שנויים במחלוקת, לעתים נדחו, ולא אחת אף הובילו בתחילת דרכם לפרוצדורות מפוקפקות או לטיפולים שגויים.
ההיסטוריה של התפענחות תחום מדעי כרוכה לא פעם, כפי שמלמדים קורות ההורמונים, בניסויים מביכים ומזעזעים ובחוקרים שלא בחלו באמצעים כדי לקדם את המדע. למעשה, עצם הבנת מהות ההורמונים ככימיקלים שמסוגלים לשלוח מסרים לאיברים באופן אלחוטי ולא באמצעות העברה עצבית - התאפשרה הודות לניסויים שקשה להעלות על הדעת.
הניסויים הראשונים נערכו על ידי רופא גרמני שעשה עם אשכי תרנגולים כל מה שאפשר לעשות עם פונקציית העתק־הדבק בוורד. הוא עקר אשך אחד או שניים מכמה תרנגולים ותפר אותם לחלקי גוף אחרים שלהם או לתרנגולים אחרים. כך גילה שתרנגולים בלי אשכים מתנהגים "כמו תרנגולות" - הכרבולות שלהם מחווירות והם נעשים "שמנים, עצלים ופחדנים".
לעומת זאת, כשמצמידים את האשכים הכרותים שלהם למעי, הם נשארים אדומי כרבולת, רודפי תרנגולות ומלאי תאווה מינית. בזכות התרנגולים ההם ובזכות החוקר חסר הרחמים הזה החלו להבין שההורמונים משתחררים בדם ומיורטים משם ליעדם בלי הולכה עצבית.
כדי שנגיע לתובנה שהגוף נשלט על ידי כימיקלים ולא רק על ידי עצבים, הקריב את חייו גם כלב תחש שנודב לכך על ידי חוקרים. התחש הזה נאלץ לאכול הורמון גדילה מיותרת מוח של פרה (שגם היא תרמה את חייה לטובת המדע), ונעשה גדול, מעובה צוואר ולסת, ולעולם לא נחשב יותר כאח לגיטימי בין יתר אחיו לאותה המלטה.
מדען אחר שמעשיו מעוררים אי־נוחות הוא הארווי קושינג. מנתח המוח פורץ הדרך היה הראשון לחשוף את בלוטת יותרת המוח - הבלוטה שמעוררת את שאר הבלוטות להפריש הורמונים. הוא היה רופא נועז וחסר גבולות שבקינקיות ביזארית אסף את המוחות של כל המנותחים שלו בצנצנות זכוכית, השתיל יותרת מוח של תינוק באדם מבוגר (שמת לאחר כמה ימים), האכיל כלבים בחתיכות אונות מוח ופרץ לבתי קברות כדי להוציא מקברן גוויות של ענקים וגמדים במטרה להתחקות באמצעות מבנה הגולגולת מהו גודל בלוטת יותרת המוח שלהם.
העובדה שלעתים האמת מתגלה בדרכים שהיינו מעדיפים לשכוח או על ידי טיפוסים חסרי גבולות או מוסר, היא החלק הקל של מה שחושפת ההיסטוריה של ההורמונים. העובדה שלעתים נלוות לתגליות גם תפיסות שגויות ופרוצדורות מביכות מעוררת אולי אי־נוחות גדולה עוד יותר.
זמן מה אחרי בידוד האינסולין, האסטרוגן והפרוגסטרון פיתח פרופסור בשם לואיס ברמן את "תיאוריית האישיות ההורמונלית". הפרופסור מאוניברסיטת קולומביה, שבודד את הורמון בלוטת התריס השולט בכמות הסידן בגופנו (הפרתירואיד), פרסם ספר שהפך לרב־מכר ובו חילק טיפוסים על פי "הדפוס ההורמונלי שלהם". היו שם למשל, "טיפוס ממוקד אדרנל" - נוח לרגוז ובעל לחץ דם גבוה, ו"טיפוס נחות אדרנל" - עם חולשה מתמדת ושבריריות. הוא אף הרחיק לכת ואמר שהוא מסוגל לזהות טיפוסים מועדים לפשיעה באמצעות תפקוד בלוטת יותרת הכליה שלהם, וגם הציע טיפולים הורמונליים לתיקון החברה.
חוקרים חשובים אחרים לא הסתפקו בשיווק המוני של פייק ניוז בדפוס, אלא הפיצו ניתוחים מבוססי "תובנות הורמונליות", לא פעם כאלה שעירבו איברי מין גבריים. כך למשל, "לעשות שטיינך" היה שם של פרוצדורה פופולרית לעיקור גברים שהומצאה על ידי אויגן שטיינך, פיזיולוג חשוב מווינה. וויליאם ייטס, המשורר הנודע, וזיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היו בין אלה שעמדו בתור הארוך שהשתרך בשנות ה־20 של המאה הקודמת לקטיעת צינור הזרע שלהם - פרוצדורה שהבטיחה הארכת נעורים והגברה של הדחף המיני, האינטלקט והאנרגיה.
שטיינך הוא גם זה שהציע לרפא הומוסקסואלים על ידי החלפת אשכיהם באלה של הטרוסקסואלים. אבל כפי שהאטר אפסטין מחדדת, לא מדובר בשרלטן אלא בחוקר רב הישגים שתרם להבנת הייצור של הטסטוסטרון והיה מועמד על כך לפרס נובל.
אגב, חוקר נכבד אחר מפריז בשם סרז' וורנוף שיווק בהצלחה טכניקה להשתלת אשכי קוף בגברים כדי להמריץ את גבריותם. כך שההיסטוריה של המדע מלאה לא רק בשרלטנים וברמאים או בחוקרים אדירים ובממציאנים גאונים, אלא גם בטיפוסים שהם גם אלה וגם אלה בו זמנית.
אלא שלעתים התגליות הזוהרות של מדענים גאונים מגיעות לא רק כשהן מעורבות בשיירים של הבלים, כשהפרדת המוץ מהתבן קשה למדי. לעתים רעיונות צודקים ונכונים הם דווקא אלה שזוכים לבוז.
"בהתחלה רעיונות חדשים נדחים, אחר כך הם הופכים לדוגמה" הוא משפט שנהגה לומר הפיזיקאית הגרעינית רוזלין יאלו בהרצאות שנתנה לסטודנטים לאחר שקיבלה את פרס נובל. יאלו הייתה החוקרת שהצעידה בצעדי ענק את טיפולי ההורמונים כשהמציאה בסוף שנות ה־50 את טכניקת הרדיואימונואסיי (RIA) למדידת כמות ההורמון בדמם של אנשים, דבר שעד אז נחשב לבלתי אפשרי. כשניסתה לפרסם את שיטתה, שהיום עומדת בבסיס הטיפולים והמחקרים בהורמונים, טענו העיתונים המדעיים שהיא "לא סבירה" וסירבו לפרסם את מאמריה.
יאלו גם ידעה לספר, על סמך ניסיונה האישי, שרעיונות נדחים בעיקר אם הם מגיעים מאנשים חלשים חברתית, כמו נשים. במהלך הקריירה שלה, חרף כישרונותיה, ניתנו לה בתחילה רק תפקידי מזכירה, למעט במקרים שלא הייתה ברירה אחרת, כמו בזמן שבו הגברים גויסו למלחמה. וגם אז מה שקיבלה כמעבדה היה למעשה ארון תחזוקה. גם החוקרת שבודדה את הורמון ההיריון, ג'ורג'ינה סיגאר, ידעה ב־1938 שכדאי לה להסתיר את שמה הפרטי ואף נתנה לשותף שלה להיות חתום ראשון על המאמר, כי ידעה שכתבי עת מכובדים לא נוהגים לפרסם מאמרים הכתובים על ידי נשים, גם אם מדובר בתגלית גדולה, ולמעשה בפרט כשמדובר באחת כזו.
אבל הקושי של הממסד הרפואי לקבל רעיונות חדשניים או להכיר באמיתותה של ביקורת ניכר לא רק כשהם מגיעים מנשים. כשרופא צעיר בשם מייקל אמינוף, נוירולוג מקליפורניה, הציע שהסיבה לכך שצעירים לקו פתאום במחלת קרויצפלד יעקב בשנות ה־80 נובעת מכך שייתכן שהורמון הגדילה האנושי שהוזרק להם בנעורים היה מזוהם, הקהילייה הרפואית דחתה אותו. רוב הרופאים עדיין היו בלהט ההתלהבות למתן טיפול הורמונלי לילדים נמוכים, ולא חשבו לעצור כלל רק בגלל הצעה שנשמעה מופרכת והגיעה מרופא מתחיל.
ספרה של האטר אפסטין כולל גם פרקים נוספים על ההיסטוריה הפתלתלה של הידע המדעי על ההורמונים. פרק מעניין במיוחד עוסק בטיפולים בהורמונים חלופיים לנשים בגיל המעבר, במתן טסטוסטרון לגברים מבוגרים, בהורמון האהבה אוקסיטוצין ועוד. אבל, כאמור, אחד הדברים המעניינים שאפשר ללמוד ממנו הוא לא על ההיסטוריה של הורמון זה או אחר, אלא על המורכבות הגדולה שכרוכה בהתקדמות המדעית.
הספר מראה שתמימות דעים של הקהילה המדעית לא תמיד מלמדת על כך שהאמת לצדה, ושכאשר מישהו משמיע ספקות מנומקים בטיפולים חדשניים, כדאי להקשיב לו ולא לדחות אותו בהינף יד. עם זאת הוא מראה שגם דחייה של תגליות חדשות מתוך חשדנות עלולה לעלות בחיי אדם. יש פעמים שבהן הדבר הנכון הוא להסתער על המצאה חדשה, כי התנכרות לה תהיה דבקות במחלה מסוכנת שכבר נמצא לה פתרון.
ההיסטוריה המורכבת והמסועפת שפורסת האטר אפסטין ב"שלטון ההורמונים" מזכירה לנו שוב שהזמן היפה לדבר בו בפסקנות על אמיתות מדעיות הוא העבר. כשאנו נדרשים לקבל החלטות הנוגעות להווה, ראוי לנו שנבלע איזו גלולה היסטורית כנוגדן ליהירות ונכיר בכך שלמדע יש קרדיט גדול על פיתוח תגליות מצילות חיים, ושמצד שני לא כדאי להשתיק ביקורות וספקות בטענה שהם חסרי כל שחר.
הכותבת היא בעלת דוקטורט בהיסטוריה של הרפואה
