את האזכור הראשון לבושה אנחנו פוגשים בספר בראשית. אדם וחווה, טרם אכילת פרי עץ הדעת, מתוארים כשהם מסתובבים להם בעירום בסבבה בין עצי הגן, "וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ", הבושה לא הייתה מנת חלקם. מיד אחרי הביס מהתפוח “ותִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם"; שם היה הרגע בו פגשו לראשונה בבושה. ומאז אותו הרגע מלווה מנגנון הבושה את חיי כולנו, משפחת האנושות. באופן אישי, כמי שסובלת לא מעט מבושה, אני חושבת שזו אחת הקללות הקשות. בעיניי, הבושה לכשעצמה היא הגירוש מגן עדן.
מי שמתבייש - מתייבש
הרי מה יותר גירוש מגן עדן מלחיות בתוך הגוף שלנו ולא להרגיש בו בנוח? להתבייש בדפוסים שלנו, בפתולוגיות שלנו, במחלות הנפשיות שלנו, במשפחות שמהן באנו? אנחנו מתביישים ממה יגידו עלינו, מתביישים להיות עשירים, אבל באותה הנשימה - מתביישים להיות עניים. מלווה אותנו תחושת הבושה מלהרגיש חריגים ושונים, ולא פעם אנחנו בוחרים לחיות בתוך שכבות של הסתרה שמרחיקות אותנו מעצמנו ומהחיים.
הימנעות מבושה יכולה להפוך למנגנון המניע ומנהל את חיינו. ההימנעות רק מגדילה אותה, מובילה לחיים של צמצום העצמי, ולעיתים אפילו לשיתוק מנטלי. לכן, המטרה העיקרית שלנו היא לעבור דרך הבושה, זה לא קל, אבל זה בהחלט אפשרי.
כתוב בתלמוד כי "סימן טוב באדם שהוא ביישן". משמע, ביישנות היא לאו דווקא משהו שלילי. שכן, "המתבייש לא במהרה חוטא", והביישנות עוזרת לנו לחשוב 8,000 פעם לפני שאנחנו עושים משהו, כדי שמראש לא נעשה דברים שאחר כך נתבייש בהם. יש שמסתכלים על הבושה כסוג של מצפן פנימי. כזה שיודע בדיוק מתי מעשינו מבישים, ומזהה שהיעדר יושרה יגרום לנו סבל.
תסמונת המתחזה: כשחד קרן בטוח שהוא חמור
בושה גורמת לנו לבדוק את עצמנו, לדייק, לשאוף קדימה, אבל מה קורה כשהיא חוסמת אותנו מלהתקדם? מה קורה כשהמצב הופך להיות פתולוגי? בעגה המקצועית זה מכונה "תסמונת המתחזה" - חוויה של פקפוק עצמי ביכולות ובהישגים, לצד התחושה כי האדם מוליך שולל את הסביבה שלו. הוא חושש שייחשף ויעלו עליו, שאולי הוא התקדם בדרכים לא הוגנות, מתקשה להאמין למשוב חיובי. סוג של צ'ק ללא כיסוי.
"רבים נוטים לחשוב שתסמונת המתחזה מגיעה לידי ביטוי רק בעולם ההגשמה והקריירה, אבל לא כך הדבר. היא באה לידי ביטוי גם בדימוי גוף, בדרך בה אנחנו תופסים עצמנו מול אחרים, בזוגיות, ואפילו מול ילדינו"
תסמונת המתחזה אינה אבחנה פסיכיאטרית רשמית, אבל פסיכולוגים ערים לה ומכירים בה. מעבר לכך, מחקרים מוכיחים שחלק ניכר מאנשי המקצוע בתחומי הטיפול חווים את תסמונת המתחזה על בשרם כחלק מתהליך ההכשרה. כן חשוב לציין שתסמונת זו פוגשת נשים וגברים בכל תחומי החיים - החל מסטודנטים שמתמודדים עם הפרעות קשב, וסבורים שהם מתחזים, מנכ"לים שמשוכנעים שההצלחה במקרה האירה להם מזל, אמנים שמפחדים לא לעמוד מאחורי ההבטחה, במאים שצריכים לספק עוד שובר קופות והיד עוד נטויה.
פעמים רבות אנשים בעלי כישורים גבוהים לא מצליחים לראות את הערך שהם מביאים לעולם. נסו לדמות את זה לחד קרן שבטוח שהוא חמור. הוא מסתכל במראה ולא מצליח להבין עד כמה הוא ייחודי ומשמעותי. לאנשים עם נטייה לתסמונת המתחזה קשה לקבל מחמאות. הם מתמקדים בעיקר בפידבק שלילי, בראיית החסרונות שלהם, בטעויות או בכישלונות.
מדעי הפרפקציוניזם
הסכנה המרכזית של תסמונת המתחזה נמצא בבריאת המציאות. לעובדה שחוסר הערך העצמי שלנו עלול להשתקף, בסופו של דבר, במציאות ההולוגרפית.
נשאלת השאלה האם גם פרפקציוניזם הוא סוג של תסמונת המתחזה. ואכן לא פעם בתוך התסמונת מסתתרים גם סממנים לפרפקציוניזם, לצד פחד אימים מכישלון, נתינת יתר, ריצוי, ובעיקר חשש עמוק שלא נצליח לשחזר את ההצלחה.
"הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בושה או תסמונת המתחזה היא חשיפה מבוקרת. בכל פעם לחשוף עוד קצת מעצמנו האותנטיים, לגלות לסביבה עוד טפח מאישיותנו. לצאת נגד האוטומט של ההסתרה ולא להאמין לקולות "המתחזים" בתוכנו שלוחשים לנו שיעלו עלינו, ושעוד רגע יגלו את גודל השקר שאנחנו"
רבים נוטים לחשוב שתסמונת המתחזה מגיעה לידי ביטוי רק בעולם ההגשמה והקריירה, אבל לא כך הדבר. היא באה לידי ביטוי גם בדימוי גוף, בדרך בה אנחנו תופסים עצמנו מול אחרים, בזוגיות, ואפילו מול ילדינו. כן, גם בתוך ההורות שלנו אנחנו יכולים להרגיש את תסמונת המתחזה.
לפי גישת המטאיזם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בושה או תסמונת המתחזה היא חשיפה מבוקרת. השאיפה היא בכל פעם לחשוף עוד קצת מעצמנו האותנטיים, לגלות לסביבה עוד טפח מאישיותנו. לצאת נגד האוטומט של ההסתרה ולא להאמין לקולות "המתחזים" בתוכנו שלוחשים לנו שיעלו עלינו, ושעוד רגע יגלו את גודל השקר שאנחנו. זו הדרך הכי טבעית ונכונה להתמודד עם בושה ותסמונת המתחזה. ככל שנגביר את השימוש בכלי הזה, ככל שנחשוף חלקים גדולים יותר ממי שאנחנו, כך בהתאמה נראה איך אנחנו יוצאים לאור בעוד ועוד רבדים בחיינו.
ד״ר ברנה בראון , חוקרת בושה בינלאומית, מחזיקה בעמדה שכל אדם חווה בושה. היא מסבירה ש"אם תשימו בושה בצלחת פטרי במעבדה, היא תגדל בצורה אקספוננציאלית עם שלושת הרכיבים: הסתרה, דממה ושיפוטיות. אבל אם במקום הרכיבים הללו תוסיפו אמפתיה לאותה כמות בושה שהנחנו בצלחת, היא לא תשרוד"..
(לצפייה בתוכנית: בואו לגלות את הבושה שנאלצנו לעבור בשידור חי
)
זמן לאותנטיות וחשיפה
ב"הפוך על הפוך", דווקא חיים באותנטיות ובחשיפה הם המענה לכל בושה. ברגע שאין לנו צורך להרשים אף אחד - אנחנו יכולים להיות אנחנו, בלי להתנצל על זה אפילו לרגע. לחיות בעולם בנעלי הבית שלנו, ולהרגיש בבית בכל מקום בעולם.
בעולם השמאניזם, טוטם ה"בואש" הוא המורה הגדול לאותנטיות, שכן ריחו הוא המסר והאסטרטגיה שלו היא בבחינת: "מי שלא אוהב את הריח/צבע/אישיות שלי, שילך לחפש לו חברים אחרים". המשימה השבועית שלנו היא לשבור את מעגל הבושה, ולהעלים את כל התופעות שמגיעות איתו. איך עושים את זה בפועל? לומדים לעבור דרך הבושה. מסכימים להיות ה"בואש" ולהביא את עצמנו לעולם במלוא ריחנו וצבענו האותנטי. זאת הדרך לצאת לאור ולחיות בווליום הנכון והמדויק לנו.
בכל יום שלישי בשעה 15:00 ב-ynet radio פריידי מרגלית ואלימור הניג מקנות כלים תודעתיים, זמינים ויעילים להתנהלות מדויקת במשחק החיים לפי שיטת המטאיזם. לוובינר מתנה עם פריידי ואלימור ובסופו מדיטציה לדימוי עצמי מנצח לחצו כאן. מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
