כאבי הבטן של מאי (22) העובדת כמקעקעת בתל אביב, התבררו כגידול ממאיר בשחלה והיא החליטה להיחשף ולתעד את התהליך שהיא עוברת, באמצעות מילים ותמונות שמשקפות שלא הכול ורוד כפי שמוצג לנו באינסטגרם - "להתחבר לכל הטוב והרע שנמצא סביבי, ולתת לי כוח להתמודד ולא לברוח מהמציאות".
״מאי, את רוצה עוד? מאי? מאי!!״, ואז נחתי חזרה מכוכב המחשבות. "לא תודה, אני בסדר", אמרתי ומיד השתלבתי בשיחה. נסענו לבקר את אחותי בקיבוץ ולחגוג את האירוסין שלה עם בן זוגה בדירתם החדשה. כולנו היו נרגשים, גם אני. כל כך שמחתי בשבילה וגם התזמון היה מצוין - נקודה של אור בכל הכאוס. אכלנו ודיברנו ואפשר להגיד שדעתי הוסחה לכמה שעות. הסתכלתי על אמא שלי, עם כל הירוק מאחוריה, מתרגשת מהסיטואציה, מחזיקה את רותם, האחיין החדש שלי, וקרן שמש עוברת על פניה.
זה שימח אותי אבל גם העציב. ראיתי כמה שמחה היא יכולה להיות לעומת הצער שגורמת לה המחלה שלי, ורק בגלל זה הבטחתי לעצמי שאני לא נשברת, לפחות לא מולה. אחרי שנודע לי שאם אני לא הולכת על הטיפולים הכימיים אני מסתכנת ב-20% יותר שהגידול יחזור - החלטתי ללכת על זה, לא משנה כמה הדרך לא נעימה.
אחרי שבוע עמוס במיוחד שהחלטתי להעמיס על עצמי, כדי לא לשקוע למחשבות וגם כדי להתגעגע לבית, מחר היום הראשון לטיפולים. היום החלטתי לנוח וליהנות מלילה אחרון בבית לשבוע הקרוב.
סתם נפלתי בסטטיסטיקה?
יום ראשון הגיע ואני בדרכי לבית החולים, מוכנה להתאשפז. כשהגענו למחלקת נשים, האחיות קיבלו אותנו בברכה (היה נחמד לראות פנים מוכרות) בהתחלה שמחתי שקיבלתי חדר לבד ואת האחרון, אך מהר מאוד הבנתי שהחדרים האחרונים מיועדים לחולות אונקולוגיות. בחדר המקביל שכבה אישה דתייה הנושקת ל-60, קירחת. הלב שלי נקרע כשראיתי את העיניים העצובות שלה, ועמוק בפנים שמחתי שאני זו שמתמודדת עם המחלה ולא מישהו מקרוביי. לא הייתי עומדת בזה אם זאת הייתה אמא שלי. כשנכנסתי לחדר, התיישבתי על המיטה ושוב עלו בליבי המחשבות למה מגיע לי כל הטוב הזה. האם זה יישאר ככה? זו קריאה אלוהית להתאפס על החיים שלי או שסתם נפלתי בסטטיסטיקה?
מצחיק איך בסוף היום כולנו אותו דבר, רקמה אנושית אחת, מכל הקצוות ומכל הגוונים, אנשים שחיים על כדור גז ענק באמצע שום מקום. יצורים שברירים, שהדבר העיקרי שמחבר בינינו זה הפחד מלחיות.
אחרי שחנכתי את החדר החדש לשבוע הקרוב, נכנס הצוות הרפואי וביניהם האונקולוגית שלי, דוקטור טליה לוי. טליה היא מסוג האנשים שלא מתווכחים איתם, אחת שיודעת, וכשהיא מתהלכת במחלקה, יש דממה של כבוד. טליה פתחה את השיחה: "והשיער מה איתו? מה איתו?", עניתי. ידעתי שאני צריכה להסתפר אבל העדפתי לחכות. "יהיה לך קשה לראות את השיער נופל בבת אחת, עדיף לך לסיים עם זה".
ומה עם זה שכתוב בדוקטור גוגל שלא בטוח שינשור השיער? וכל האנשים שמסביבי שמכירים את המחלה מאוד מקרוב, כי לבת דודה החורגת של סבתא שלהם היה סרטן, ולה לא נשר השיער? כל המחשבות הללו עברו לי בראש באותו הרגע.
ניצלתי כל הזדמנות להיות בחוץ ואחרי מספר שעות וכעבור כמה בדיקות נתבקשתי לחזור לחדר לתחילת טיפול. האחות חיכתה לי שם לצד מתקן העירוי. חששתי, אבל באיזשהו מקום רציתי לראות במה מדובר. "בשעה הראשונה תקבלי נוזלים ומיד לאחר מכן את הטיפול הכימי", הסבירה, "סך הכול שלוש שעות פלוס שטיפה לוורידים של עוד חצי שעה. תקראי לי בעוד שעה כשהמכשיר יצפצף ואבוא להחליף לך את הנוזלים לטיפול".
בהתחלה חשבתי לצייר אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך, כי כמובן שלא חשבתי להגיד לאחות לשים לי את העירוי ביד שמאל. החלטתי לנסות להירדם.
כשניסיתי לקום מהמיטה הרגשתי חלשה והדבר היחיד שרציתי זה לחזור לישון. החלטתי לקום ולהתקלח. כשיצאתי מהמקלחת אבא חיכה לי עם אמא וכריך שהוא הכין במיוחד בשבילי. ושוב, הרגשתי אסירת תודה
אחרי שינה לא רצופה עם המון רעשי רקע וצפצופים, התעוררתי. הדבר הראשון שבדקתי זה אם יש לי עדיין שיער על הראש, למרות שידעתי שהנשירה לא מתחילה מהטיפול הראשון. אמא שלי חיכתה לי בחדר וביקשה לשמוע איך אני מרגישה.
כשניסיתי לקום מהמיטה הרגשתי חלשה והדבר היחיד שרציתי זה לחזור לישון. החלטתי לקום ולהתקלח. כשיצאתי מהמקלחת אבא חיכה לי עם אמא וכריך שהוא הכין במיוחד בשבילי. ושוב, הרגשתי אסירת תודה.
כשהתעוררתי ביום השני לטיפול, מצאתי את יסמין, הרופאה שניתחה אותי. בת 34, חייכנית והרופאה הכי מגניבה בבית חולים. אפשר להגיד שהתאהבתי ביסמין מההתחלה. כשאבא שלי ראה אותה לראשונה הוא צחק, ואמר: "סוף סוף הבאת רופאה הביתה". האנרגיות שלה היו שונות משל שאר הרופאים. "לא רציתי להעיר אותך אבל הייתי חייבת להגיד שלום אחרי שראיתי שאת ברשימת המאושפזות, וגם רציתי לספר לך משהו", אמרה. המשקפיים לא היו עליי אז קצת התקשיתי לראות אבל שמחתי לשמוע את הקול שלה.
אחרי שגילו לי את הסרטן, יסמין שיתפה אותי שהיא עוברת טיפולי פוריות ושהיא מתקשה להיכנס להיריון. בעקבות הטיפולים הכימותרפיים, גם אני הייתי צריכה לעבור טיפולי פוריות במטרה לשמר את האופציה להביא ילדים בעתיד.
- "אני כל כך שמחה לראות אותך", אמרה.
- "את בהיריון!?"
- "כן!". התרגשתי בשבילה ורכנתי קדימה שאוכל לחבק אותה.
- "אני חייבת לרוץ, תחזרי לישון ואנחנו ניפגש מאוחר יותר, בהצלחה היום".
בפרק הבא: כשהשיער מתחיל לנשור
