שתי נשים נכנסו בשישי האחרון למסעדה הלבנונית באבו גוש, וצוות המלצרים עבר לדום. "לאן נעלמת? איפה הבן שלך?" הם שאלו את דיתה ניר, וגרונה נחנק. לעזרתה באה תמר מדסון-גרוסמן, האחות האונקולוגית מהדסה שטיפלה בבנה, עמרי ניסים, בחודשים האחרונים לחייו ועשתה כל שביכולתה כדי להגשים את חלומותיו. היא הייתה זו שבישרה להם כי בנה של דיתה נפטר. זה קרה ב-1 בנובמבר, לפני ארבעה חודשים, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים שבו עמרי הגיח לאוויר העולם.
מאז מותו מקפידה תמר, האחות האונקולוגית, להגיע מדי יום שישי לביתה של דיתה או שהשתיים היו נפגשות ליד קברו בבית זית, מתחת לכליל החורש שמצל על המצבה. "תמר היא המתנה הכי גדולה שעמרי הוריש לי", אומרת דיתה. "החיבור ביניהם היה ניצוץ של אהבה טהורה, היא נגעה בו בכל הרבדים של הנשמה".
דיתה משעינה את ראשה על כתפה של תמר שמודה: "כן, אולי חציתי את הגבול שבין מטפלת למטופל. עמרי הפך לחבר הכי טוב שלי, והקשר איתו הוא אולי הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי". הקשר הזה, שהחל כשעמרי התאשפז במחלקה האונקולוגית בקרב מאסף נגד סרטן הלבלב, הפך למסע קסום ומטורף בעקבות החלומות של עמרי. תמר, רגע לפני זה עדיין זרה מוחלטת, הייתה המנוע ברדיפה אחרי עוד משאלה ועוד אחת.
רגע ההתנעה היה בלילה שבו התברר שאין אפשרות לנתח את עמרי. הגידול התפשט, והסוף היה קרוב יותר ממה ששיער. "סיימתי משמרת, נכנסתי לחדר של עמרי, מצאתי אותו שבור לגמרי. התקרבתי למיטה שלו, הוא נעמד לחיבוק ושנינו התחלנו לבכות", נזכרת תמר. "עמרי הסתכל עליי ואמר 'אני הולך למות'. עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה שאלה או ציון עובדה. הוא שאל 'מה אני אעשה?', ושאלתי אותו 'מה אתה רוצה לעשות עם הזמן שנותר לך?'.
הוא דיבר על הפחד שלו מפני הפסיביות של החיים, ואמרתי לו 'זה הזמן להוציא לפועל את החלומות שתבחר ואני אהיה איתך'. הוא היסס והתלבט. הסברתי לו שלסרטן יש שני יתרונות: הראשון, כיוון שהמחלה הזו מגיעה כמעט לכל בית, לציבור יש אמפטיה כלפי החולים בה, ואם הוא ירשה לי להעלות את רשימת החלומות שלו לפייסבוק אנשים ירצו לעזור. היתרון השני הוא בהזדמנות להיפרד, שלא קיימת עבור מי שחוטף התקף לב או נהרג בתאונת דרכים. אמרתי לו 'זו ההזדמנות שלך להיפתח, לנקות כעסים, להוציא את האמת שלך, להיפרד יפה ולתת מתנות לנשארים'. בבוקר המחרת הוא הכתיב לאימו רשימה מסודרת".
ספר הזוהר
בראשית אוגוסט העלתה תמר לעמוד הפייסבוק שלה פוסט ארוך שנפתח במילים "מה הייתם עושים אם היו אומרים לכם שלא נשאר לכם הרבה זמן לחיות? עמרי בן 37. הוא מטופל שלי, והוא בחור מהמם וטוב לב ומוכשר ומפוחד, והוא גם חבר שמאוד נכנס לי ללב".
הרשימה של עמרי, שצורפה לפוסט, כללה בין היתר "לעבוד עם עץ (חריטה, גילוף, נגרות), ללמוד לירות בחץ וקשת, לבקר במצפה כוכבים ולשמוע הרצאה באסטרונומיה, למצוא לגו טכניק 8855, לטוס ללפלנד לראות את האורות הצפוניים".
ההיענות הייתה מיידית. "תוך שעה הווטסאפ שלי קרס וכבר היו אלפי שיתופים. כשהראיתי לעמרי את התגובות הוא היה מוצף רגשית מהחיבוק הענקי. התחלתי לעבוד. רופאי האונקולוגית התגייסו כדי להוציא את עומרי וחבריו לערב של פיצה והרצאה באסטרונומיה. מישהו הביא לו טלסקופ. עמרי ביקש דגם מסוים של לגו, שקיבל מהוריו בילדותו, ומישהו הביא את הדגם הספציפי שקיבל לפני שלושה עשורים מסבו וסבתו. אגודת קשתי ירושלים הזמינה את עמרי להתאמן ליד האוניברסיטה. לפני שיצאנו מבית החולים נתתי לו מורפיום והוא הלך עם מקל, בנסיעה הוא נחלש וחששתי שלא יצליח לצאת מהרכב, אבל ברגע שהגענו לשם הוא התעורר ועשה אימון של שלוש שעות".
הטיסה לזוהר הצפוני נראתה לתמר כחלום בלי אפשרי, "עד שמצאתי בין התגובות הודעה מגיא גפן. הוא סיפר לי שלפני שנתיים הוא עבר ללפלנד ועובד שם כמדריך טיולים. עמרי בכה כשקרא את ההודעה. שאלתי את גיא מה העונה האידיאלית, והוא ענה 'מספטמבר עד סוף מארס, אבל אם עמרי רוצה לראות הרבה שלג, עדיף לחכות לדצמבר'.
הלב שלי אמר לי שדצמבר זה טו-לייט. גיא בדק במכ"ם מתי המועד הקרוב ביותר לראות את הזוהר ותוך שבוע התארגנו לטיסה. התחלתי לטפל בעניינים הבירוקרטיים: להשיג כמויות גדולות של תרופות נרקוטיות, לקבל אישור לשנע אותן, לשכור כיסא גלגלים מ'יד שרה', למצוא מחולל חמצן נייד, לחפש סוכנות שתסכים להנפיק לעמרי ביטוח רפואי. העליתי פוסט נוסף, ביקשתי 25 אלף שקל לכרטיסי טיסה עבור חולה סופני. ד"ר שני ברויאר, שראתה את הפוסט, ציידה אותנו בכל מה שצריך, ואימו של עמרי נסעה בין בתי מרקחת ברחבי הארץ כדי לקנות את התרופות. קצין ביטחון בנתב"ג ביקש שנצלצל אליו ברגע שנגיע לשדה כדי שהוא יעביר אותנו חלק".
במשך חמישה ימים הם נעו בעקבות המכ"ם וחיפשו את הזוהר הצפוני. "עמרי היה הזוהר", מעידה דיתה, "הוא היה גיבור־על. גם בטיסות וגם בנדודים בדרכים. הוא היה כל כך חזק וכל כך חלש. רגע אחד נשפך על הספה בבקתה ואחרי דקה מצאנו אותו רוקד סלואו במטבח עם נורית, בת זוגו. אלה היו חמישה ימים חשופים של עצב קיומי והתעלות רוחנית".
"הזוהר הצפוני היה כמו מתנה שהיקום שלח לנו", מוסיפה ענבל, אחותו של עמרי. "לא יכולנו לדעת מראש אם נגיע למיקום הנכון ואם לא יהיו עננים, וכשזה קרה היינו בהיי היסטרי. דחפתי את כיסא הגלגלים של עמרי, הסתכלנו לשמיים, צעקנו בהתלהבות כדי שהוא לא יירדם, שרנו לו את 'כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם' של דניאלה ספקטור, וביום האחרון, כשהגענו לאוהל טיפי על שפת אגם, עמרי אזר כוח, קושש עצים והדליק מדורה".
תמר לא הפסיקה לצלם. "עמרי אמר לי 'אני יודע מה יהיה, את תערכי סרט וכולכם תצפו בו אחרי מותי'. הבטחתי לו שנראה את הסרט יחד איתו. חזרנו ארצה בערב ראש השנה, אחרי שבוע הסרט היה ערוך וגיא קפץ לצפות בו, יחד איתנו, בדרכו לנתב"ג, בחזרה ללפלנד. כשעמרי התאושש מהטיסה חזרתי לרשימת החלומות, נסענו לסדנת עץ בקריית-שמונה".
"הנפש שלי נקשרה בשלו"
עמרי, בן 37 במותו, הוא בנם של דיתה וציון, אחיה הקטן של ענבל. מילדות לא ממש מצא את עצמו בשום סביבה. "היו לו חיים לא פשוטים", מוסיפה ענבל בשיחת וידיאו מאוסטרליה שם היא מתגוררת, ומכוונת את המצלמה לזרוע שבו קיעקעה משהו שבמבט ראשון נראה כמו שני דגים – פעמיים עי"ן, האות הראשונה בשמותיהם. "ככל שהוא התבגר, והמאבקים שלו להשתלב הפכו לקשים יותר, הוא היה פחות ופחות שמח".
"עמרי היה כל עולמי", דומעת אימו, "עד שלפעמים ענבל הייתה מתרגזת ושואלת 'אמא, מה איתי?', אבל ידעתי שעבור עמרי אני חייבת להיות צוק איתן ומכיל ותומך. ועמרי, גם כשכעס עליי, ידע שתמיד אהיה לצידו".
הסיבוב הראשון של הסרטן פקד את עמרי לפני שש שנים. "יצאנו למסעדה בירושלים לחגוג את יום ההולדת שלו, פתאום הבחנתי שיש לו גבשושית בצוואר", אימו משחזרת. "שאלתי אותו מה זה, ועמרי ענה 'אני לא יודע'. לקחתי אותו לרופא אף־אוזן־גרון, לביופסיה, ובמקביל קבעתי לו תור אצל גסטרואנטרולוג מפני שהוא הקיא כמה פעמים ביום. אני זוכרת את הבוקר שבו הרופא צילצל עם תוצאות הביופסיה: לימפומה נון הודג'קינס דרגה 4. מרוב לחץ לא הבנתי אותו, שאלתי 'זה סרטן?', והוא ענה 'זה גידול סרטני ממאיר ואסור לחכות דקה מפני שהצמיחה מאוד מהירה'".
עמרי אושפז מיד, קיבל טיפל ביולוגי וכימותרפיה אגרסיבית. "בגיל 30, במדרחוב בירושלים, עמרי פגש את נורית סטריק שהייתה החברה הראשונה שלו בגיל 12. האהבה פרחה מחדש, ונורית ליוותה אותו כמעט עד לנשימתו האחרונה".
במשך שש שנים הייתה הפוגה, אבל דברים לא שבו למסלולם. "הגוף של עמרי לא היה שקט ורגוע, הוא המשיך להקיא ללא הפסקה, והרופאים לא מצאו את הסיבה. בפברואר, בדיוק לפני שנה, למרות שכל הבדיקות היו תקינות, הוא התחיל לסבול מכאבים מטורפים ברגל ובגב. הוא שוב אושפז וההמטולוגית שלו, ד"ר נטע גולדשמיט, צילצלה אלינו ואמרה 'אין לימפומות, זו בשורה טובה, אבל התגלה ממצא חדש בלבלב'. עמרי לא קלט את חומרת המצב. אני ישר הבנתי שמדובר במשהו נורא".
עמרי סירב לסיבוב שני של כימותרפיה. "הפעם הוא פחד נורא", אומרת אימו בכאב. "הוא קרא באינטרנט שסרטן הלבלב אינו בר ריפוי, וכשהציעו לו לעבור ניתוח הוא ידע שלא מדובר בהחלמה אלא רק בהארכת חיים".
בחודש מארס הגיעה ענבל מאוסטרליה. "ברגע ששמעתי על האבחנה ארזתי מזוודה", היא מספרת. באפריל אושפז עמרי לטיפול כימותרפי במחלקה האונקולוגית, ובשלב הזה נכנסה לתמונה תמר מדסון־גרוסמן (36), תושבת נטף, שלפני עשר שנים סיימה את בית הספר לסיעוד באוניברסיטת בן־גוריון.
"בחרתי ללמוד סיעוד כי רציתי לגעת באנשים ברגעים הקשים שלהם, ובחרתי באונקולוגיה מפני שיש משהו מיוחד בליווי אנשים שמתמודדים עם המחשבות על סוף החיים", היא משתפת. "כשעמרי הגיע למחלקה האונקולוגית נוצר בינינו קליק מיידי".
5 צפייה בגלריה
"תמר היא המתנה הכי גדולה שעמרי הוריש לי". דיתה ניר (משמאל) ותמר מדסון-גרוסמן
(צילום: דנה קופל)
איך נוצר קליק כזה?
"נכנסתי לחדר שלו, עמרי סיפר על כאבי הגב שהציקו לו, ואני סיפרתי לו על תאונת דרכים שבה הייתי מעורבת ושגרמה לי לפריצת דיסק. כשהזעיקו אותי לחדר אחר עמרי אמר 'זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שיש מישהו שמבין את הכאב שלי'. אחרי אותה שיחה הרגשתי שאנחנו מכרים ותיקים, אולי מגלגול קודם. הוא אושפז אצלנו כמה ימים, וחיפשתי הזדמנויות להיכנס לחדר שלו, פעם לחמש דקות ופעם לחצי שעה. הקדמתי להגיע לעבודה כדי לדבר איתו לפני תחילת המשמרת, ונשארתי במחלקה אחרי סיום המשמרת".
שבועיים אחרי ששוחרר חזר עמרי למחלקה האונקולוגית. "שוב הגעתי ארצה", מספרת ענבל. "נקבע לנו מועד לשיחה עם ד"ר עבד חלאילה, כירורג בכיר. עמרי היה מאוד מפוחד לקראת הפגישה ולא הצלחתי לעודד אותו. במסדרון ראינו את תמר ובלי מילים היא עזבה הכל, ניגשה אלינו, ליוותה אותנו למעלית ושאלה אם זה בסדר שהיא תיכנס איתנו לפגישה".
"ידעתי עד כמה עמרי פוחד", מעירה תמר, "והצעתי לו לכתוב את כל השאלות בפנקס הקטן שתמיד היה עליו, כדי שלא ישכח דבר. עמרי שאל כמה זמן יישאר לו אם לא יעבור את הניתוח, הכירורג לא נקב במספר החודשים אבל אמר 'במקרה כזה הסוף יהיה יותר קרוב'. באותו היום עבדתי במשמרת ערב, וכשסיימתי אותה נכנסתי לחדרו של עמרי וניהלנו את אחת השיחות היותר משמעותיות שלנו".
על מה דיברתם?
"עמרי אמר 'אחרי הלימפומה קיבלתי הזדמנות שנייה לחיות, אבל אני לא יודע אם תפסתי אותה בשתי ידיים'. אמרתי, 'השאלה היא מה החיים עבורך ואיך אתה מנצל את הזמן שלך. יש לך חלומות?'. להפתעתי הוא ענה 'בטח, המון' והתחיל לזרוק רעיונות. התרגשתי, התלהבתי ואמרתי לו 'אם אתה רוצה להוציא את החלומות האלה מהמגירה אני אלווה אותך ונעשה את זה ביחד'. הנפש שלי נקשרה בנפש שלו באהבה גדולה".
היה גוון רומנטי באהבה הגדולה הזאת?
"לא", תמר מחייכת, "אני נשואה לאפרת. אשתי היא מורה למתמטיקה למצטיינים. כשהקשר ביני לבין עמרי העמיק אפרת באה לבקר אותו".
גם דיתה, אימו של עמרי, ראתה בעין יפה את הקשר שנרקם ביניהם: "תמר דיברה איתו בגובה העיניים, היא לא שפטה אותו ולא מתחה ביקורת. בזכותה הוא הרגיש שמקבלים אותו, מכילים אותו ואוהבים אותו, תחושה שלא תמיד הייתה בחייו. כשנוצר ביניהם שיח עמוק השתדלתי לקחת צעד לאחור כדי לא להפריע. בזכות תמר עמרי הסתכל על המוות בעיניים פקוחות ומפוכחות".
תמר לחצה על עמרי להכין רשימת חלומות. "הוא אמר 'בסדר' אבל דחה את ביצוע המשימה, ואחרי כמה ימים נכנס לניתוח", היא מספרת. "כשהמנתח הכניס את מכשיר הלפרוסקופ חשכו עיניו, היו הרבה גרורות ואי אפשר היה לעשות דבר. הבנתי שהסוף קרוב ושהזמן קצר".
"לא ידענו מי אמור להביא לעמרי את הבשורה", מספרת אחותו. "בחדר ההתאוששות ישבנו ליד מיטתו אמא, אבא ואני, תמר הייתה במשמרת. אחר כך עברנו איתו למחלקה הכירורגית ושמרנו על שתיקה. היינו שבורים ומרוסקים. אבל עמרי היה ערני ומפוקס. הוא קלט שאין לו תפרים. הוא קם מהמיטה, ניתק את עצמו מהמכשירים, ביקש שיוציאו לו את הקטטר, לקח את הרגליים וברח. הייתה פאניקה לא קטנה. בסוף מצאנו אותו בקניון הסמוך, יושב בחוסר אונים מוחלט. אחרי הרבה שכנועים החזרנו אותו למחלקה. הוא נשכב במיטה והרכיב דגמים של מטוסים ממתכת, זה היה התחביב שלו".
בחצות הגיעה תמר. יחד הם החליטו לצאת למסע מהחלומות בלב הסיוט.
הנשימות האחרונות
הפוסטים של תמר הניבו פניות רבות מהתקשורת. "במאית של סרטי דוקו ביקשה להצטרף למסע ללפלנד כדי ליצור סדרה", מספרת תמר. "בהתחלה עמרי סירב. בשלב המתקדם של ההכנות, כשהבמאית הצליחה לגייס תקציב, הוא הסכים. אבל בדקה התשעים הוא התחרט". עכשיו, בעקבות מכבש לחצים, היא ניאותה לחשוף את הפרשה כדי לעורר מודעות לטיפול הפליאטיבי, טיפול תומך להקלת סימפטומים ושיפור חיים, שמן הראוי להעניק לכל חולה במחלה מסכנת חיים ושבו היא מתמחה עכשיו במסגרת לימודיה לתואר שני בסיעוד. "לא כל החולים הסופניים ירצו להכין רשימת חלומות, תמיד יהיו כאלה שיעדיפו לשבת בבית מול הטלוויזיה, אבל חשוב שזו תהיה הבחירה של המטופל", היא אומרת. "במקרים שבהם המשפחה לא מדברת עם המטופל על הדרך שבה הוא רוצה לסיים את חייו, ואילו הוא חושש לדבר על כך כדי לא להכביד על המשפחה, שני הצדדים יוצאים נפסדים".
עשרה ימים אחרי שובו מלפלנד, להוספיס בית אצל אימו שלמדה להזריק לו מורפיום, עמרי חזר למחלקה האונקולוגית. "הוא לא היה שקט, כל הזמן ביקש לעבור מהמיטה לכורסה ולהפך, אפילו הקנאביס הרפואי לא הקל על כאביו", אומרת דיתה. "ביום שישי, בשמונה בערב, נורית הלכה. עמרי אמר לה שכל עוד היא לידו הוא לא יוכל לשחרר ולעוף לדרכו. חצי שעה לאחר מכן הוא נשם את נשימתו האחרונה".
תמר מחייכת בעצב. "בימים האחרונים לחייו עמרי היה דרוך. הוא אמר לי 'היום זה יקרה, היום אני אמות, נכון?', ועניתי 'אני לא יודעת, אבל אנחנו קרובים'. כשלא צלל להזיות הוא הסתכל למוות בלבן של העיניים. כולנו חווינו שיחות של סליחות וגילוי סודות. בשישי בערב, אחרי שנורית הלכה, אמרתי לעמרי 'אתה יכול לנוח, אנחנו אוהבים אותך', והוא ענה 'בסדר גמור'. אלה היו מילותיו האחרונות".
הדס ספיר, האחות הראשית של המחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, ליוותה את הסיפור מנקודת המבט הלא פשוטה של מנהלת, שמבינה איך זה מרגיש. "לכל אחות יש מטופלים שנוגעים בה יותר", היא אומרת. "אמא שלי נפטרה לפני 11 שנה, והיא כאילו חזרה אליי כשהגיעה למחלקה מטופלת בת 80 בעלת תספורת קצרה, שהזכירה לי אותה. כשמצבה הידרדר וכבר לא היה טעם באשפוז התקשיתי מאוד להציע לה הוספיס. לכן חייבים לשמור על גבול בין טיפול לחברות. לכן זימנתי את תמר לשיחה".
מה אמרת לה?
"שאני דואגת לה, שהיא נקשרת אליו יותר מדי. גם לי כמנהלת לא היה קל, ביום בהיר אחד היא דופקת בדלת ומבקשת שבוע חופש, מעכשיו לעכשיו. אבל כשתמר שלחה לנו תמונות מלפלנד כתבתי לה 'אם תרצי, תגיעי גם לירח'. בלוויה ובשבעה היא התרסקה. כשחזרה לעבודה שוב ישבתי איתה לשיחה ואמרתי לה שאם דבר כזה יקרה לה שוב היא עלולה להתפרק. תמר הבטיחה לי שזה לא יקרה. האחיות האונקולוגיות יודעות שיש להן דלת פתוחה אצל הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית של המחלקה. אחת לשבועיים מתקיימת במחלקה סדנה להעצמה, שבכל פעם מגיעות אליה אחיות אחרות, על פי המשמרות. זה הכרחי כדי שלא נישבר".
"נכון", מאשרת תמר בחיוך מריר. "אם לא נחזק את עצמנו, מי יציל את המציל?".
