המקרים האחרונים המזעזעים של התעללות בגני הילדים גורמים להרבה הורים לתחושת חוסר ביטחון בשליחת ילדיהם לפעוטונים. במהלך השנים צצו עוד ועוד יוזמות של הורים לפתרונות עבור הגיל הרך, בין אם זה חינוך ביתי, מטפלת משותפת, גן עם אמא שבו מעורבות הורית יומיומית ואופציות נוספות.
"מרגישה יותר בטוחה"
כשנולד בנה הבכור, נופר לבדינסקי החליטה להישאר איתו בבית. "כשהייתי בהיריון הייתי בטוחה שאני מכניסה את שוהם בגיל חצי שנה למשפחתון ואצא לעבוד", היא מספרת. "בדיוק סיימתי תואר והובטח לי קידום בעבודה".
המשפחה עברה לאשקלון ואז החלו הסיפורים על הגננות המתעללות וסיפור אחד נגע קרוב מדי: "כששוהם היה בן חצי שנה התחילו לצוץ סיפורים על מטפלת מתעללת באשקלון ובכלל היו די הרבה סיפורים כאלו. הסתכלתי עליו, לא הצלחתי לחשוב על זה שהוא יהיה בגן והחלטתי להישאר איתו בבית".
עם הזמן היא הרגישה ששוהם צריך משהו נוסף אבל עדיין להיות איתה בבית, ולכן לפני כשלוש שנים, כשהיה בן שנה, הכניסה אותו ל"גן עם אמא".
"פעמיים-שלוש בשבוע אנחנו מגיעים לגן לכמה שעות ופשוט מבלים יחד", מספרת לבדינסקי. "זה יותר בשביל החברה. אני מאמינה שילד עד גיל שלוש שהוא יודע לדבר ולהגיד מה שהוא מרגיש ממש, צריך להיות עם אמא".
השנה, שוהם ייכנס בפעם הראשונה לגן עירייה בגיל ארבע. "ראיתי שאני לא מסוגלת לתת לו את מה שצריך מבחינה לימודית עם לימודי חגים לדוגמה. הוא כבר ביקש ללכת לגן, אבל אם הוא לא רוצה ללכת לגן, הוא יכול להישאר איתי בבית.
"יש יותר פיקוח בגיל הזה והילד כבר יודע להגיד אם קרה לו משהו. אני מרגישה יותר בטוחה, לא מאה אחוז אבל מנסה טיפה יותר לשחרר. זה לא כמו בן שנה שלא יכול להגיד לי מה היה לו".
פשרות וויתורים
הורים שבוחרים באופציות של חינוך ביתי, מטפלות או גן עם אחד ההורים מקבלים על עצמם לעשות פשרות וויתורים, כך שהאופציות האלו לא שכיחות אצל מרבית האוכלוסייה. לרוב זה כולל ויתור על קריירה ופרנסה, דבר שלא תמיד אפשרי, גם אם לתקופה מוגבלת ויש גם כאלו שאף מעידים על עצמם שאין להם את היכולות להעניק לילדיהם את מה שהם מקבלים בגן הילדים ולכן הם מעדיפים את המסגרות הללו.
לדבריהם, מדובר במקרים מזעזעים שגורמים לגנים ולגננות להיראות רע אך לא זה המצב במרבית הגנים וכי רוב הגננות פועלות לפי הכללים ומעניקות אהבה לילדיהם.
דנה עמרם הבינה את הצורך הקיים כשעבדה במשך שש שנים עם הגיל הרך בגני ילדים ובמעונות והדריכה מוזיקה. לפני שלוש שנים היא פתחה באשקלון את "גן עם אמא".
"הרעיון הוא לתת פתרון לילדים שלא נמצאים במסגרת, מתוך בחירה מודעת של ההורים לא לשים אותם בגן, בדרך כלל עד גיל שלוש ולפעמים יותר", היא מסבירה. "הרבה פעמים זה בא ממקום של חוסר הפיקוח ולא מעט גם מהמקרים המזעזעים שאנו נתקלים בהם בתקשורת.
"כשיש מקרה כזה, זה נותן אישור כל פעם מחדש כמה שאתה באמת לא יכול לדעת מה קורה שם כשאתה סוגר את הדלת של הגן. אני יודעת על אמהות שהוציאו את הילדים ממסגרת או עוזבות עבודה בגלל הפחד מאירוע כזה ולא מוכנות לקחת את הסיכון שמשהו כזה יקרה אצלם".
מוזיקה: ליאורה שלזינגר. צילום: גיא שלזינגר
עמרם מספרת שאחרי פרסום של מקרים כאלו יש עלייה בפניות להרשמה לגן. "זה לא בייביסיטר ששמים את הילד בבריכת כדורים ושותים קפה. המטרה להיות עם הילד - לשחק, לרקוד, לשיר וללמוד.
"לא לכולם יש אפשרות כלכלית להישאר בבית. יש כאלו שאפילו מעדיפים לגדל כמה ילדים בסמיכות כדי שעד גיל שלוש יוכלו להישאר איתם בבית ואז לחזור לקריירה".
יובל אלפנט, מנחה לאבהות והורות מתוך בחירה, אומר כי בעקבות האירועים האחרונים בגני הילדים והמציאות הנוראית, יותר ויותר הורים מחליטים לקחת אחריות גדולה יותר על ילדיהם. "בחברה שלנו יש סוג של ציפייה או הבנה שהאחריות לחינוך ולגידול הילדים צריכה ליפול על מוסדות החינוך, החל מגיל כמה חודשים אם זה על ידי מטפלות או מעונות ועד גיל בגרות ואפילו מעבר לכך.
"המגמה הזו, מביאה אותנו כהורים להסיר את האחריות ההורית שלנו ואנחנו מוצאים דרכים שונות שייתנו מענה לאחריות הכה גדולה ע"י גורמים חיצוניים. לעניות דעתי, התוצאה מתבטאת בכך שבמקרים מסוימים אותם גורמים שאמונים על חינוך ילדינו מרגישים ביטחון לקיים פעולות אלימות וחסרות אחריות כלפי הילדים".
אלפנט מדבר מתוך ניסיון שהיה לו ולבת זוגתו נורית עם בתם, זוהר. כשהייתה בת שנה וחמישה חודשים היא נכנסה לגן: "המליצו לנו עליו אבל עם כל הידע וההבנה שלנו בתור אנשי מקצוע שפועלים בתחום הזה, לא שמנו את כל ביטחוננו במערכת. תמיד זה היה בליווי מאוד הדוק.
"החלטנו בהתחלה שהיא תהיה עד לפני שנת הצהריים וכאשר החלטנו להשאיר אותה מעבר לכך, עד ארבע אחר הצהריים הבנו שיש בעיה. הבנו שמבוצעות פעולות כדי להאריך את שעות הערות של הילדים בגן. במקום שילכו לישון בשעה 12:00 או 13:00 הגננות ניסו בכל דרך לגרום להם לישון בסביבות השעה 14:00 כדי שיוכלו להעיר אותם ב-16:00 כשההורים מגיעים.
"זה פגע בזוהר בהתנהלות ובסדר היום שלה בהמשך היום והשפיע עליה מאוד. היא הייתה עצבנית ולא רגועה, היה חוסר איזון ולכן היה קשה לנו כהורים בשעות שאנחנו היינו איתה אחר הצהריים להתחבר אליה ולבלות איתה כפי שצריך.
"היו עוד כמה פעולות בגן שהדליקו לנו בתור הורים נורה אדומה והבנו שזוהר סובלת מפגיעה סביבתית התפתחותית. ברגע שהבנו הערנו את תשומת הלב של ההורים. חלקם רצו לשנות את המציאות הזו ולחלקם היה נוח, לצערנו. הבנו שאין רצון לשנות את המציאות שם".
קראו עוד:
זוהר הוצאה מהגן אחרי ארבעה חודשים בלבד לחינוך ביתי. "היום היא כבר בת יותר מארבע ואנחנו מרגישים שזה רק מפתח אותה יותר", אומר אלפנט. "במסגרת עבודתי אני רואה מקרים שלא גובלים בהתעללות פיזית ופלילית אבל כן פעולות שיכולות לערער את הסביבה ההתפתחותית של הילדים. האחריות ההורית צריכה להתעורר כבר בשלבים המוקדמים הללו וההורים צריכים להתערב".
לדבריו, "האירועים האחרונים מצריכים מאיתנו כחברה לעשות חישוב מסלול מחדש ולהבין היכן נמצאת האחריות ההורית שלנו ואיך אנחנו יכולים לקחת אותה חזרה לידינו. זה צריך לבוא מההבנה כי ללקיחת האחריות הזו יש מחיר וויתורים של ההורים גם במקומות שלא נוח לנו להתמודד איתם".
"עשיתי פשרות"
מירי מיכאלי, אם יחידנית לסול בת השנה ושבעה חודשים, מספרת שבתה לא הייתה במסגרת מעולם. "אני לא חושבת שזה גיל שמתאים למסגרת ללא הורים. במדינות אירופה חופשת הלידה מאפשרת להורים להיות שם עם הילדים בשלב הקריטי הזה שלהם. למזלי, יכולתי להרשות לעצמי בגלל העבודה שלי כמורה".
מיכאלי לקחה שנת שבתון והחליטה להמשיך את החופשה ולקחת חל"ת ממשרד החינוך. "עשיתי מהלכים בחיים ופשרות בדרך כדי להיות עם סול בבית. עזבתי את המרכז, עברתי לגור עם אמא שלי כדי לחסוך את העלויות של השכירויות. אם לא הייתי גרה אצל אמא שלי עכשיו לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. כנראה אכניס אותה למסגרת אבל לא בשלב הזה, בשאיפה שהיא תוכל לדבר ולבטא את עצמה".
"שומעים על מקרי התעללויות כאלו שההורים סמכו על המטפלות והגננות והאמינו להם. אני בטוחה שרוב הגננות בסדר אבל אי-אפשר לדעת כלום. את שולחת את הילדים למקום שבו הם עלולים לספוג התעללויות נוראיות ואין שום שליטה על זה, הם לא יכולים לבטא את עצמם והם מסגלים מחשבה שככה העולם פועל".
מבחינתה, חינוך ביתי הוא הדבר הכי טוב לילדים אבל גם היא מבינה שבסוף תשלח את סול לגן: "אין לי הכנסה נוספת בגלל שאני יחידנית, אז אני במצב שאיאלץ להכניס אותה למסגרת אבל אנסה למשוך את זה כמה שיותר, שתגדל איתי כמה שאפשר עד שלא אוכל לספוג את זה כלכלית. מקווה שלפחות עד גיל שלוש שבו היא כבר תוכל לבטא את עצמה".
כשבדקה את האופציות, אחת מהן הייתה מטפלת משותפת: "פניתי לכמה נשים אבל זה לא הסתדר מכל מיני סיבות, אם זה חוסר התאמה בגישה החינוכית והיום אפילו הקורונה משפיעה ומפריעה לאופציה הזאת כי יש כאלו שעובדים בבית וזה יוצר בעיה להביא מטפלת משותפת עם עוד חברות".
לדבריה, מטפלת זו עדיין לא האופציה המועדפת מבחינתה לעומת החינוך הביתי: "אחותי הכניסה מטפלת ואחרי שהילד החל להראות סימני מצוקה הם הכניסו מצלמה וראו שהמטפלת מתנהגת לא יפה לילד ופיטרו אותה מיד אז גם מטפלת זה סיכון מבחינתי".
דרושים פיקוח ומצלמות
"בגני ילדים פרטיים, ההורים בוחרים בעצמם את הגן, ומאמינים שעשו הכול כדי שהילדים יהיו בידיים טובות ובטוחות", מסבירה ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית וחברת סגל בפקולטה לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. "למרבה הצער והזוועה, כאשר נחשף מקרה של התעללות בגן ילדים הנחות היסוד האלה מתנפצות.
"במצבים אלה ההורים חשים חרדה רבה, עסוקים בשאלת הנזק ארוך הטווח שייגרם לילדים, ובמקביל מתעוררת אצלנו גם תחושות אשמה קשות - מדוע בחרנו בגן הזה? איך לא שמנו לב שדבר מה חמור קורה בגן? איך לא פירשנו נכונה את הסימנים שהופיעו פה ושם?"
לדבריה, "מעבר לנזק שעלול להיגרם לאותם ילדים תמימים שחוו התעללות בגן הילדים, נגרם נזק גם להוריהם של אותם ילדים. אני חושבת שאין מנוס משילוב בין שני ערוצי פתרון - פיקוח חיצוני מקצועי על גני הילדים הפרטיים ועל הצוותים החינוכיים העובדים בהם ומצלמות פתוחות שיעמדו לרשות ההורים ויאפשרו להם להציץ במתרחש בגן בזמן אמת, ולוודא שילדיהם אכן נמצאים בידיים טובות ומסורות.
"לפתרון המצלמות הפתוחות יש גם חסרונות בלתי מבוטלים, ומשך שנים רבות התנגדתי לו, אך כיום, נראה שאין מנוס, שכן הנזק הנגרם מחשדנות בלתי פוסקת של הורים וחוסר אמון בצוות - עלול להיות חמור יותר להורים, לילדים ולצוותים החינוכיים".
