חי עם אסתמה - וניצח אותה. עמית חי, בן 36, נשוי ואב לשלושה, הייטקיסט שגר בגבעתיים, סבל מאסתמה בילדותו. בגיל עשר האסתמה נעצרה ולא הופיעה יותר עד שהיה בן 29, אז היא הופיעה ביתר שאת. היא פגשה אותו כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, אבל הוא התייחס לתסמינים בסלחנות והשתדל לא להתרגש, אפילו כשלא הצליח לקרוא סיפור לילדיו לפני השינה. רק כשהוא לא הצליח לרוץ, החליט למצוא מזור למחלתו.
קראו עוד:
לרגל יום האסתמה הבינלאומי, שיחול מחר (4.5), כתב חי ל-ynet על הדרך הארוכה שעבר עם האסתמה עד השלב הנוכחי, שבו הוא מעז לחלום לרוץ אולטרה מרתון: מרוץ שאורכו יותר ממרתון רגיל - כלומר, יותר מ-42 ק"מ.
2 צפייה בגלריה
"בעבר הייתי נאלץ לעצור באמצע הריצה, וזה כבר לא קורה": עמית חי על המסלול
( צילום: צלמי מרתון ת"א)
פתאום לא היה לי אוויר
אני לא ממש זוכר את חיי כפעוט, אבל אני בהחלט זוכר את הקושי העצום שהיה מנת חלקם של הוריי. הייתי תינוק שרצים איתו לבית חולים די הרבה, כי היו לי סיבוכים ואשפוזים על רקע אסתמה. היו אינהלציות ומשאפים, הייתי מגיע למצבי קצה, וההורים שלי מאוד סבלו מזה. לשמחתי ושמחתם, כשהייתי בערך בן עשר, הכול הפסיק: לא היו התקפים, האסתמה לא הופיעה יותר, ומאז הייתה לי ילדות רגילה, עם כדורגל, חברים ובלי קשיים. האסתמה הייתה כביכול נחלת העבר.
בינתיים גדלתי ונעשיתי אדם שהריצה והספורט תופסים חלק משמעותי בחייו. הייתי רץ שלוש-ארבע פעמים בשבוע עשרות קילומטרים. גם רכשתי מקצוע, נהייתי מהנדס, עבדתי בהייטק, התחתנתי, והכול כשאני שומר בקנאות על הריצה. זה אחד הדברים שהסבו לי אושר גדול.
מצאתי את עצמי נלחם כדי לעלות במדרגות כשהילדים על הכתפיים או על הידיים כשחוזרים בלילה מארוחה משפחתית. בעבודה היה לי קשה לדבר, ובישיבות הייתי מעדיף לשתוק כי ידעתי שלא אצליח לסיים את המשפט
ואז, בגיל 29 התחילה הרגשת קושי בכל מיני מצבים. למשל, בעלייה במדרגות בלילה, או כשאני רוצה לנוח ולא יכול לקחת נשימות עמוקות. חשבתי לעצמי שזה לא נורא, אבל זה היה שם. לאט-לאט זה נהיה יותר ויותר קשה. מצאתי את עצמי נלחם כדי לעלות במדרגות כשהילדים על הכתפיים או על הידיים כשחוזרים בלילה מארוחה משפחתית. גם לא הצלחתי לספר להם סיפור לפני השינה, כי לא היה לי אוויר.
הייתי מוכן לסבול, וניסיתי לשרוד. בעבודה, למשל, היה לי קשה לדבר. בישיבות הייתי ממש בורר את המילים או לפעמים מעדיף לשתוק כי ידעתי שלא אצליח לסיים את המשפט. גם בבית הייתי יותר שתקן. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מתקשה לרוץ. הרגשתי שאני עלול לאבד את הריצה, ועבורי זה היה רגע של מפנה. אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק מה אפשר לעשות. לא יכולתי להשלים עם זה.
קבעתי תור לרופא משפחה וביקשתי הפניה לרופא ריאות. האמנתי שכשאקבל טיפול מתאים, יוקל לי, ואוכל להמשיך לרוץ. חזרתי מאוכזב. נאמר לי שיש לי בעיה חמורה, שאני צריך לחזור לקחת ונטולין, כמו בילדות, ושניפגש עוד שנה, שנה וחצי. הרופא לא ידע שכבר ניסיתי להיעזר בוונטולין כי נשארו לי משאפים מתקופות אחרות, ושום דבר לא עזר.
תרופות ביולוגיות במקום סטרואידים
החלטתי לא לוותר. התחלתי לחפש רופא טוב לריאות והגעתי באופן פרטי לד"ר אמיר בר שי. באותו זמן איכות החיים שלי כבר הייתה על הפנים. רציתי לטפל, מהר ובצורה הכי טובה שיש. הרופא עשה לי בדיקה שגרתית של תפקודי ריאות, ובסופה הוא לא הבין איך אני מצליח לנשום, ובוודאי לרוץ. הוא אמר שהריצה כנראה דחתה את הופעת התסמינים עד לשלב שבו האסתמה הגיעה למצב חמור.
מיד הוגדרתי כחולה אסתמה קשה, והיה ברור שהטיפול בוונטולין לא מגרד אפילו את הטיפול המאסיבי שאני צריך. ד"ר בר שי התחיל איתי בטיפול בסטרואידים דרך הפה, שנועד להתמודד עם המצב הקשה שבו הייתי, ובתוך 48 שעות השתנו חיי ב-180 מעלות: נפתח לי הפה, נפתחו הריאות, הריצה השתנתה. זה שינה לי את העולם. הבנתי שאני בידיים טובות. הבעיה הייתה שאחרי שבוע של טיפול נקודתי עם סטרואידים, המצב חזר להיות לא יציב, ושוב רשם לי הרופא טיפול סטרואידים, ושוב חזר המצב לקדמותו. זה נעשה ריטואל שחוזר על עצמו.
אין לי יותר התלקחויות. המצב כל הזמן משתפר. אני לא נוטל יותר סטרואידים, וככל שעובר הזמן אני מרגיש שיש לי אוויר בריאות - במיוחד בריצה. בעבר הייתי נאלץ לעצור באמצע הריצה, וזה כבר לא קורה
ד"ר בר שי הציע שאעבור בדיקות דם כדי להגיע לטיפול בתרופות פורצות דרך - תרופות ביולוגיות שיכולות להחליף את הסטרואידים. הוא חשש מתופעות לוואי של הסטרואידים והמליץ על טיפול שיחליף אותם. נשלחתי לאלרגולוג, עברתי בדיקות והייתי מועמד דרך הקופה לטיפול ביולוגי חדשני שאותו קיבלתי לאחר אישור הרופא המטפל.
אני כבר חצי שנה עם הטיפול הזה, שאותו אני נוטל כל שבועיים בבית בזריקה תת-עורית, וההרגשה שלי הרבה יותר טובה. אין לי יותר התלקחויות. המצב כל הזמן משתפר. אני לא נוטל יותר סטרואידים, וככל שעובר הזמן אני מרגיש שיש לי אוויר בריאות - במיוחד בריצה. בעבר הייתי נאלץ לעצור באמצע הריצה, וזה כבר לא קורה. הריצה שלי חזרה לעוצמתה הרגילה, כך שמבחינתי קיבלתי את התוצאה שייחלתי לה.
אבל לא רק זה: חזרתי לספר סיפור לילדים לפני השינה. היום שוב שומעים אותי בבית ובעבודה, ואני מנצל כל רגע של אוויר. סוף-סוף החזירו לי את החיים שלי.
עצה לכל האסתמתים
אני מאוד מתרגש מהסיפור שלי. הוא הוכחה לכך שאסתמה היא לא מכת גורל: לקחתי אחריות, חיפשתי את התרופה הנכונה לי עם האדם הנכון לי, וזה המתכון שגרם לי להגיע למצב הטוב שבו אני נמצא עכשיו. הרפואה בכלל, והתחום הזה בפרט, מאוד מתקדמת, והכול מתחדש כל הזמן. כל שנה מגיעים לדברים חדשים. שווה לבדוק מה יכול לסייע. עצה שלי לאסתמתים: חפשו מה יכול לעזור לכם ספציפית.
עכשיו אני חולם לרוץ אולטרה מרתון בחו"ל. היעד שלי הוא 50 ק"מ, ואני מרגיש שזה לא גדול עליי, כי לפעמים הייתי רץ ביום אחד 30 ק"מ.
הריצה מזכירה לי עכשיו, יותר מתמיד, את המסר שאני רוצה להעביר לאסתמתים, במיוחד ביום האסתמה בינלאומי: אפשר לטפל באסתמה, גם בחמורה. לכל בעיה יש את הפתרון שלה.
