הפה שלי כבר לא ברשותי. הוא מכוסה בבדים שחוסמים את הנשימה, מדגדגים בנחיריים, ומכסים את האישיות. אף אחד לא רואה אם זוויות השפתיים שלי מעוקלות בחיוך גדול, עווית ממזרית, מרמור, או שהן חשוקות בעצבים. אי אפשר לדעת מה אני מרגישה, מה עובר עליי, אם טוב לי, רע לי או סתם לי. בזכות הבוטוקס אין קמטי דאגה או כעס, כך שהבעת פניי נשארת חתומה.
לפני כמה זמן התחיל איתי שליח בן שלושים מינוס. "בת כמה את, 35 כזה?" הוא שאל. קו הלסת הנסוג שלי קיפץ משמחה מוסתרת מתחת למסכה. "את נשואה?" התעניין. 'לא', עניתי. "גם אני לא, מה האינסטגרם?"
אם לא היתה לי מסכה הוא היה רואה שאני מחייכת. 'אני בזוגיות', המשכתי לחייך. הוא משך בכתפיו, "זוגיות זה לא כמו נישואים", אמר. מתחת למסכה החיוך שלי התכווץ. 'למה לא, מה ההבדל?'
"נישואים זה לכל החיים, זוגיות זה היום כן, מחר לא", השיב, "מה האינסטגרם?" הווריד ברקה שלי התחיל לפמפם, אבל השליח לא ראה. בוטוקס. "זוגיות זה קדוש באותה מידה", אמרתי בקול שיכול להקפיא וודקה. "לא הייתי רוצה לצאת עם גבר שלא מכבד זוגיות, ולא הייתי רוצה להתחתן עם גבר שלא ירצה להתגרש גם אם מערכת היחסים שלנו תהיה מזעזעת, והכל לשם קדושת הנישואים". השליח הביט בי בעיניים מבולבלות. "אז אני מבין שאין אינסטגרם?"
כששואלים נשים וגברים על מה הם מסתכלים דבר ראשון, נשים עונות "כפות ידיים" וגברים עונים "עיניים" כי הם משקרים. העיניים הן אולי הראי לנפש, אבל הפה מביע את מה שהנפש מרגישה. בלעדיו אין לנו חיים, וזה לא רק כי אנו ניזונים דרכו, אלא מפני שהפה משמש אותנו למגוון רגשות: סלידה, תיעוב, מצמוץ, חושניות, ליקוק שפתיים מהתרגשות או פחד, חיוך ענק, חיוך מלגלג, שמחה, נשיקת חיבה, נשיקה סוערת. כל אלה לא קיימים יותר. הפה מכוסה בפיסת בד שמסתירה אמת גדולה.
אני חושבת על תינוקות שנולדו בשנה האחרונה, וכל מה שהם רואים זה חצי פרצוף שניבט אליהם. הם לא יודעים אם החצי השני מחייך אליהם, מכווץ שפתיו לנשיקת 'איזה מאמי בונבון מתוקי' או שהפה הזה נפער לפיהוק של החיים. זה דור שיגדל אחרת, שישתמש אחרת בכישורי ההבעה שלו, דור שבאמת יסתכל בעיניים.
עד שאנחנו לא מאבדים משהו אנחנו לא מעריכים כמה הוא יקר לנו, כמה השתמשנו בו, כמה הוא עזר לנו. לפעמים, אנחנו בכלל לא שמים לב מה איבדנו. כמה מאיתנו שמו לב שכוחן של השפתיים נעלם ונאלם? מי שהפך להורה שם לב, חברות קוסמטיקה הרגישו בכיס, רופאי עור שמו לב שהמזרקים מיותמים, וכל מי שיוצאת לדייט שמה לב שבור שמחפש אהבה.
אין לי מושג איך אפשר לשבת בדייט בלי לתת לפה לדבר ללא מילים. עזבו את הליפסטיק אדום גרושות או ורוד בייבידול. הפה היה הנשק הכי חזק שלי, יריתי תנועות מדויקות, חיוכים שהעידו שאני בעניין, הבעה רצינית שהראתה כמה אני קשובה, פה שנפער בתדהמה כשהם סיפרו משהו שאמור להדהים... כל המשחקים האלה לא קיימים יותר, שלא לדבר על נשיקה מחשש לנתז טיפתי. המסכה היא הקונדום החדש.
תקשיבו ללב שלכם
דייטים בעידן קורונה זה הדבר הכי מבאס בעולם. אתם יושבים כמו זוג זקנים על ספסל בפארק ואת לא יודעת אם זה בגלל המצב, בגלל שהוא קמצן או כי הוא רומנטי. אין לך מושג איפה הוא הסתובב, במי הידיים שלו נגעו, האם הוא מת לנשק אותך או מת מפחד. כל אחד שרוצה לבוא אלייך הביתה נחשד בחרמנות, וגם אם זה נראה לך לגיטימי, הילדים מסתובבים בבית כמו זומבים אחרי זום.
אתם קובעים להיפגש בפארק או בטיילת או בחוף הים או בכל מקום שתסבירו לשוטרים שאתם באימון. שניכם מזיעים בקולקציית אדידס צמודה מדי מהאינטרנט, המייקאפ שלך נמס ומורח את המסכה מבפנים. ניחוחות הבשמים מזכירים דיוטי במומביי ומתערבבים עם ניחוחות של דייטים אחרים, שזרועותיהם מתחככות בשלכם בגלל הצפיפות. ביוש זוגיות, היוש בידוד.
ולמרות הכל, הכל אפשרי. אם איבדנו את המובן מאליו אנחנו צריכים למצוא משהו אחר שהפסקנו לשים לב אליו. אלוהים נתן לנו פה אחד, אבל צ'יפר אותנו בשתי אוזניים, על מנת שנשמע את מה שנאמר ובעיקר את מה שלא. זה הזמן להקשיב ללב שלנו ובאמת להקשיב לאחרים, מפני שהמתנה הכי גדולה שנוכל לתת למישהו, זה את מלוא תשומת הלב שלנו.
שיהיה סופ"ש של הקשבה פנימית,
גאיה קורן
