"הכול חרא", מסכמת בתמציתיות שחף סגל, עד לפני הקורונה אישה עובדת ועסוקה, מנהלת התקשורת והתוכן של רשת מלונות בראון, וזה כמה חודשים אמא במשרת חל"ת מלאה, שמתפקדת כטכנאית זום, קבלנית כיור ואסטרטגית נשנושים, וגם מנהלת מערכת השעות של שני מתבגרים.
"תפסת אותי ביום שמהבוקר אני רק בוכה, כי אני רוצה את החיים שלי בחזרה ויותר מהכול - אני רוצה לחזור לעבודה שלי. זה מקסים להיות אמא, להיות בת זוג, להיות בשלנית ומארחת, אבל הרבה לפני שהיו הבעל והילדים תמיד הייתה לי העבודה שלי, שבמידה מסוימת גם הגדירה אותי.
"עכשיו, מהדיכאון, אני קמה בחמש בבוקר והלכה השינה, אז אני קוראת ספר עד שהילדים קמים, ומאותה השנייה - אפילו שאבא שלהם עצמאי ובבית - זה רצף אחד ארוך של 'אמאמאמאמאמאמא'. את זוכרת כשהילד שלך אמר בפעם הראשונה 'אמא' והלב שלך נזל והתרחב, ואת חושבת שהגוף שלך יתפוצץ מרוב אושר? אז אני לא יכולה לשמוע יותר את המילה אמא".
3 צפייה בגלריה
מנסות לתמרן בן הכול. מימין: גלי רזניק, עפרה אברמוביץ', פרופ' איריס חיימוב ופרופ' ליאת קוליק
קולה של סגל נשבר בבכי תוך כדי השיחה. "נורא להגיד את זה, אבל אני צריכה ריחוק חברתי מהילדים שלי, מהבעל ומעצמי, כלומר ממי שהפכתי להיות בשבועות האחרונים ‑ היצור העצבני, המדוכדך והעגום הזה שנטרף בכל פעם שיש בעיה בזום וקוראים לי להיות טכנאית כלום, או כשאני צריכה כל הזמן להזכיר להם מתי המשימה הבאה, כי אחד הדברים שהם לא למדו בבית הספר, למרות שהם בכיתה ה' ו-ו', זה לנהל יומן.
"אני צריכה ריחוק חברתי מהילדים שלי, מהבעל ומעצמי, כלומר ממי שהפכתי להיות בשבועות האחרונים"
"הרי גם כשהילדים היו קטנים לא הייתי במעגל הזה של האמהות היצירתיות והמשקיעניות, ואף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל על זה שיותר מעניין לי לעבוד מאשר להחליף מתכוני מטרנות. זאת לא הייתה האימהות שלי".
אחראיות כמעט בלעדיות על הילדים
אבל אז הגיעה הקורונה והעיפה אותנו, הנשים, 50 שנה אחורנית, אל המטבח, אל הבישולים הלא-נגמרים, כאחראיות כמעט בלעדיות על הילדים, כיוון שגם כאשר יש אבא בסביבה, הוא איכשהו מוצא את הדרך להניח על ראשו כתר של עובד חיוני ולצאת לעבודתו החשובה משלנו בחדר השני.
ואנחנו? כרגיל, מתמרנות ברגליים זריזות בין המשימות ‑ זום, ארוחות, ילדים, כיור, בוס עצבני, חשבון בנק מידלדל, לקוחות, דוחות - מטביעות את עצמנו במשימות מכאן ומכאן, ויוצאות מדעתנו בעיקר ברשת, שלא לחינם גועשת וגולשת מייאוש ומעצב.
אירה חרקובסקי־דותן היא מרצה ומומחית אינסטגרם לעסקים, שמלמדת איך לבנות את המותג שלכם ברשתות. אבל עכשיו היא בעיקר ממותגת כתומכת זום ראשית, מפיקת מצעדי החברים ושיעורי הבית של בנותיה, וכמובן טבחית במשרה מלאה.
כך (בשינויים קלים) היא כתבה בעמוד הפייסבוק שלה בפוסט שהפך לוויראלי: "בין ייאוש לייאוש, ביטלתי את כל פגישות הייעוץ שלי השבוע וככל הנראה גם בשבוע הבא. ביקשתי לא לקבוע לי שום דבר לבקרים. למה? כי בבקרים אני בזומים של כיתה ב' ואז ממשיכה להיות מורה וללמד לפתור תרגילים ולענות על שאלות של שפה והבנת הנקרא. ותוך כדי יש עוד ילדה שצריכה יחס.
"רוב הימים אנחנו גם מארחים חברים וחברות של הבנות, וככה שומרים על השפיות שלהן. כן, אנחנו מנסים לעשות תורות, אבל הבית קטן ואין אפילו חדר עבודה לאף אחד מאיתנו. אני עונה על הודעות ועל שאלות תוך כדי הכול, ועדיין לא מספיקה אפילו רבע. כולם על הקצה. אז אני עובדת בלילות, מכינה תכנים וקורסים, וזה כבר נהיה קשה מנשוא.
"למרות שרוב האבות עובדים עכשיו מהבית, איכשהו יוצא שהאמהות הן שמתפעלות הרבה יותר את כל מה שקשור לילדים, כי ככה אנחנו רגילות"
"ההשלכות על המצב הנפשי, הקריסה הכלכלית, ההשפעות על הילדים, על הזוגיות, על הכול ‑ הן אפילו עוד לא ניתנות לכימות, אנחנו עוד נספוג זאת במשך שנים. זהו, חוזרת לייאוש ומתכוננת לעבודה בלילה. מחר עוד יום, לא יודעת אפילו איזה בשבוע".
כשאנחנו מדברות בטלפון על הדברים שכתבה, אני תופסת אותה מחוץ לבית, כמובן עם הילדות. "הייתי חייבת לצאת החוצה כדי להחזיר לעצמי נשימה. אני תמיד משתדלת לא להראות רק את הצדדים היפים, וכרגע ברור שיש קשיים לכל ההורים עם הילדים הקטנים בבית, בעיקר אצל מי שהם עצמאים וצריכים גם לייצר את העבודה - זה על גבול הבלתי אפשרי".
מי שנפגעו בעיקר הן האמהות. למה הילדים הולכים רק על הראש שלנו? איפה הגברים?
"זה נכון. כי למרות שרוב האבות עובדים עכשיו מהבית, איכשהו זה יוצא שהאמהות הן שמתפעלות הרבה יותר את כל מה שקשור לילדים, כי ככה אנחנו רגילות. אז גם עכשיו הכל נופל עלינו, בטח במקרים של אבות שעובדים מחוץ לבית והם חיוניים".
אבל גם אנחנו חיוניות!
"נכון אין לי עם זה ויכוח. אני חיונית. אז החלטתי שאני עובדת בלילות, אני לא מוותרת על העסק שלי, ועושה גם וגם".
גם אנחנו צריכות עידוד
בתזמון די בעייתי, הוציאה סופרת הילדים והנוער מיה מיטב את "יופי של אמא", ספר הדרכה לאמהות. אבל פרק שמלמד איך לא להפוך לאמא-משרתת בקורונה, אין שם. "התחלתי לעבוד על הספר לפני שלוש שנים, ובאופן אירוני הוא יצא בתקופה שבה אמהות חוזרות עשרות שנים אחורה בזמן", מספרת מיטב בשידור ישיר מהגינה הציבורית.
"כולנו נמצאות בתוך החינוך הביתי ההזוי והכפוי הזה, חלקנו איבדנו את העבודה שלנו, חזרנו להיות אמהות בפול־טיים, וגם מורות ותומכות למידה, כאשר חלקנו כמובן ממשיכות לעבוד מהבית תוך כדי שאנחנו מבשלות, מנקות, מגישות, ממלצרות, מעודדות נפשית בשעות הקשות, והכל בתוך משבר קיומי עולמי ובאקסטרה תפקידים. אבל היי, גם אנחנו צריכות עידוד, שיגידו לנו שאנחנו אמהות מספיק טובות".
אנחנו אמהות מספיק טובות. אבל אנחנו מאוד גרועות לעצמנו, מתברר.
"נכון, המהפכה הפמיניסטית נועדה להפוך אותנו לשוות זכויות למין הגברי, אנחנו נלחמות כדי להרוויח כמו גברים, כדי להיות מיוצגות בציבוריות כמו גברים ומתאמצות לשבור תקרות זכוכית, אבל בפועל, באה הקורונה וגילתה לנו שאנחנו מה זה לא חיוניות. וכיוון שהמשכורות מראש לא שוות בין גברים ונשים - המשפחה עושה את החשבון מי יותר חיוני, ומי יכול להיתקע במטבח. נכון שיש משפחות שבהם שני בני הזוג עובדים מהבית וחולקים בנטל, אבל אם מסתכלים על הנתונים אז הנשים אכלו אותה".
קראו עוד:
האמהות בליגת הכדורשת מאמאנט רגילות לתפוס את הכדור לשנייה בידיים, ומיד להעיף אותו הלאה. אלה הם חוקי המשחק. אבל אף אחד לא הכין אותן לכך שכדור הקורונה ייתקע להן בידיים למשך תקופה כל כך ארוכה.
לעפרה אברמוביץ', מייסדת ויו"ר מאמאנט, יש בטלפון עשרות תמונות של אמהות שעומדות עם התלבושת והכדור ליד הדלת, מתות לעוף החוצה למקום שהכי ממלא ומעיף אותן, אבל מגלות שמטאפורית ‑ הדלת נעולה.
"מאז שהפכנו להיות המתווכות בין הזום לילדים, גילינו שאנחנו כבולות לבית"
"יש תפיסה כזו שברגע שהילדים נולדים - האמא היא סוס מת שרתום למילוי הצרכים והרצונות של כולם, חוץ מאשר שלה עצמה. אבל כל מי שנמצאת בליגת מאמאנט עשתה שינוי בסדרי העדיפויות שלה בחיים ושמה במרכז את עצמה הפְּעילה. במקום רק להסיע את הילדים לחוגים, בזכות הספורט, הפכנו להיות דמויות לחיקוי אצל הילדים שלנו, הפכנו להיות הכוכבות שכל המשפחה מגיעה לעודד על המגרש. האמא במרכז".
וגם כאן, באה הקורונה.
"נכון. מאז שהפכנו להיות המתווכות בין הזום לילדים, גילינו שאנחנו כבולות לבית. פעם הייתה מורה בכיתה, היום האמא היא המורה, וכל היום צריכה להגיד לילדים, 'בואו, תקשיבו, תעשו, תכתבו, עכשיו לומדים, עכשיו אוכלים'. כי אם את לא תגידי את זה, מי יגיד?"
סומכות על עצמנו שנעשה גם וגם
הסוציולוגית פרופ' ליאת קוליק מאוניברסיטת בר־אילן ערכה לאחרונה שני מחקרים שבדקו מהן אסטרטגיות ההתמודדות של נשים נוכח קונפליקט התפקידים של משפחה מול עבודה. "אם בדרך כלל יש הפרדה בין המשפחה והעבודה, אז בקורונה הכול מתערבב ונוצר מתח תמידי בין התפקידים וצריך להחליט לאיזה תפקיד להיענות קודם ‑ האם למשפחתי או למקצועי", היא מסבירה.
"במחקרים מצאנו שגם אצל הגברים מופיעה השאלה הזאת, אבל הם ממהרים לבטל אותה ולהתמסר יותר בקלות לדרישות הקריירה, בעוד הנשים לא מצליחות להתעלם מהמציאות המשפחתית סביבן, ולכן נקרעות בין דרישות הקריירה ודרישות הבית והילדים, ועושות הכול כדי לשלב בין התפקידים, ולכן הן קורסות".
"אחוז האמהות שסובלות מנדודי שינה עלה פי שניים בתקופת הסגר"
בעיה נוספת שמצאה פרופ' קוליק במחקר הייתה העובדה שאנחנו מעדיפות מראש לעשות הכול בעצמנו. כלומר, זה אנחנו שמכניסות את עצמנו ללופ הבלתי אפשרי הזה. "נשים אמרו במחקר: 'אנחנו סומכות על עצמנו שנעשה גם וגם'. סומכות, ובעצם לא לוקחות שום עזרה מבחוץ, אלא ממזגות בין עבודה ומשפחה, מבצעות את המשימות בד בבד - גם עוזרות לילדים בזום וגם עובדות, זאת לעומת גברים שפחות ניסו למזג בין העולמות".
פרופ' איריס חיימוב, ראש המרכז הפסיכוביולוגי באקדמית עמק יזרעאל ומרצה לפסיכולוגיה, ערכה מחקר על הפרעות ונדודי שינה אצל נשים ואמהות בזמן הקורונה. מהמחקר עולה כי אחוז האמהות שסובלות מאינסומניה (נדודי שינה) קלינית עלה פי שניים בתקופת הסגר, מ-11 ל-23 אחוז. 60 אחוז מהנשאלות דיווחו על נדודי שינה בזמן הקורונה, ו-80 אחוז דיווחו על חרדות מפני השפעת הקורונה.
את שעות השינה החסרות תוכל אשת התיירות גלי רזניק להשלים במטוס, בטיסה ישירה לדובאי. רזניק, נשואה ואמא לשלוש בנות, היא המנהלת הטרייה של מחלקת איחוד האמירויות בקבוצת אמסלם טורס. השבוע, לאחר תקופת חל"ת ארוכה, היא השאירה מאחור את כל מטלות הקורונה והזום ויצאה עם משלחת עסקית לדובאי.
"סוף־סוף להתלבש, להתאפר, לצאת מהמטבח, מהבישולים ומהמלצרות", היא מתרגשת. "בבת אחת, מאז שהתחילה הקורונה ואני יצאתי לחל"ת אבל לא הפסקתי לעבוד, כמובן, ובעיקר בשבועיים שבהם הבת הקטנה שלי נכנסה לבידוד - הפכתי להיות גם מגישה, גם סוהרת וגם תומכת. הרגשתי שחזרתי איזה 15 שנה אחורה - להגיש, להכין, עוד רגע הייתי צריכה גם להאכיל, ובנוסף לזה שאני לא קמה, מתלבשת ויוצאת לעבודה ‑ החזירו אותי להיות עקרת בית מ־א' ועד ת', והאמת? זו עבודה הרבה יותר קשה".
צילומים: מאיר כהן, גפן רזניק, אורלי שניידר, נורי מגן
