באוגוסט בשנה שעברה, בשבוע ה-40 להריונה, דנית כץ שטרן, הפסיקה להרגיש את התנועות של העוברית שברחמה. "זה היה באחד מימי השישי לפני הצהריים, כשבעלי ואני היינו במסיבת סיום הגן של הבת הקטנה, כשפתאום לא הרגשתי את תנועות העובר. אבל זה היה היריון רביעי, כשאני כבר מאד מנוסה ולכן לא רק שלא דאגתי, אלא ממש לא ייחסתי לזה כל חשיבות, כי אחרי שלושה הריונות ולקראת סוף ההיריון הרביעי, אף אישה כבר לא קשובה לכל תנועה".
כשחזרו לביתם היא שכבה לנוח ונרדמה וכשהתעוררה ועדיין לא הורגשו תנועות בבטן, היא קמה לשתות ולחתוך קוביות שוקולד שמיהרה להכניס לפה. "הלכתי להתקלח", היא משחזרת נקודת ציון בהבנת המצב, "והבנתי שדי, שאני לא יכולה להמשיך למכור לעצמי את הסיפור שזה כלום. אני זוכרת שהבטן הייתה כבדה מהרגיל וכשניסיתי לדחוף אותה, הייתה בה מין מאסה מוזרה. ממש באותו רגע, דיברתי עם אלוהים וזעקתי, שאם עכשיו אני לא מרגישה את התינוקת שלי, אולי עדיף שכבר לא ארגיש אותה, כי טוב לא ייצא מזה".
מנקודת הציון הזו, היא התנהלה בקור רוח. "לא רציתי להרוס לבעלי ולבנות את חוויית ערב שבת, ולא עשיתי מזה עניין, ולכן גם לא שיתפתי. אמרתי לו שאני הולכת להיבדק, ושיישבו לאכול בלעדיי. ביקשתי מהוריי שיקפיצו אותי לבית החולים הלל יפה, שם אני עובדת כמדקרת בחדרי הלידה".
במיון נשים היא חוברה מיד למוניטור ועל פניה של הרופאה ראתה שהיא לא מוצאת עדות לדופק. "היא קראה לרופא בכיר שהגיע מצויד במכשיר אולטרסאונד הכי חדשני ועשה לי את ההדמיה כשבחדר איתי הרופאה, הרופא הבכיר ואימא שלי. בנוכחות הקהל הזה, כשכולם מכירים אותי כקולגה שלהם, מתחיל סרט הזוועה". סניטרים שנקראו למיון יולדות, העבירו אותה למחלקה למתן זירוז לידת תינוקת מתה.
קיראו עוד
"הצירים פילחו לי את הגוף"
דנית בת 37, נשואה ואם לשלוש בנות בגילי 10 וחצי, 7 וחצי וארבע, ציפתה ללידה הרביעית שתשלים את המשפחה. "למרות שאני עוד לא בגיל מסוכן ושלא כפי שנהגתי בהריונות הקודמים שלי, הפעם עברתי בדיקת מי שפיר תקינה. בהמשך, באחת ההדמיות בישר לנו הרופא שהמשפחה שלנו תזכה בבת נוספת", היא מתארת. אבל לא רק הבדיקה שעברה בידלה את ההיריון הרביעי מקודמיו, גם תחושה מוקדמת שממרחק הזמן היא מייחסת לה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה.
"גם היום, שנה ויותר אחרי שעברתי את ההיריון הזה, אין לי כל הסבר לתחושות הקשות שליוו אותי ושהן הכי מנוגדות לאדם האופטימי, החיובי והזורם שאני", היא מתארת," הוצפתי בפחדים וחוויתי קטעים ממש הזויים אבל אז בזמן אמת, לא נתתי את הדעת לפענח את ההתנהלות המחשבתית המוזרה הזו". בניגוד להלך הרוח שלה, ההיריון התפתח תקין כפי שעלה מכל בדיקות המעקב שעברה. עד כאמור לשבוע ה-40 שכל פרט שהרכיב אותו, נחקק לתמיד בזיכרון שלה.
"כל שלוש הלידות שעברתי היו טבעיות ובפעם הזו לראשונה נזקקתי לאפידורל. 15 שעות קורעות וקשות חלפו עד הלידה, כשהצירים פילחו לי את הגוף", היא מתארת," במקביל, עדכנתי את בעלי שמיד הגיע להיות איתי. הייתי כאובה ועצובה מאוד, כשמסביבי צוות תומך ומלטף ובוכה יחד איתי", היא נזכרת. "בשלב הזה התחלתי לרעוד ללא שליטה על הגוף שלי, החדירו לי בלון ונשמתי פרחה עד שהתפתחה הלידה. אפילו עשיתי לעצמי דיקור בניסיון לגמור כבר את סרט האימה הזה".
הלידה התרחשה בשבת בצהריים. "ממרחק הזמן אני מבינה שששנינו היינו במן בועה, כדי להימנע מלהרגיש. השיא היה שחילצו את התינוקת והגישו לי אותה. אני זוכרת שביקשתי שלא יניחו אותה עליי ורק כששמו אותה על השולחן ממול, העזתי להציץ בפנים שלה. בעלי לא הפסיק לבכות ואחרי הצצה חטופה בתינוקת המתה שלנו, הוא מיד הפנה ממנה את הפנים וסירב לשוב ולהסתכל עליה".
הצוות, נאמן לתפיסה שרווחת בשנים האחרונות לפיה יש לתת להורים שעברו לידה שקטה, להחזיק בתינוק המת, מתוך הבנה שדווקא ההתמודדות תסייע להם להתמודד עם האבל, ניסו לבקש מבני הזוג שיחזיקו אותה. "אבל זה היה למעלה מכוחותינו", אומרת דנית. "עד היום אני לא מעזה להסתכל בצילומים שצילם אותה הצוות של חדר לידה".
"הלידה השקטה שהרעישה את העולם שלי"
אחרי מספר ימי אשפוז היא חזרה הביתה להתמודדות מאתגרת במיוחד, כשלמול השאלות של הסביבה היא נאלצה להסביר שזה נגמר רע. גם ההתמודדות עם הבנות הייתה קשה, כי כל הבית כבר נערך וציפה לתינוקת החדשה. "לא רק שחזרתי בידיים ריקות, גם חזרתי אימא קצת אחרת, עצובה ומהמקום הזה חוויתי את צעדי האבל הראשונים, תוך שאני שומרת על פסאדה של תפקוד ברף הגבוה, בשביל הילדות שלי", היא מתארת.
חצי שנה אחרי הלידה היא לא יצאה מפתח הבית. "פשוט הסתגרתי מהעולם. לא רציתי כלום", היא מספרת. גם אחרי שחזרה לעבודתה עם נשים יולדות, הבינה דנית שהאבל שלה מרוסן ושהיא חוששת לחוות אותו רגשית. "אני מכירה נשים שקברו את החוויה הזו עמוק בליבן והן אפילו לא מוכנות לדבר עליה ומנגד, אני מכירה גם נשים שחוו דיכאון. כי מוות ולידה לא אמורים להיות יחד.
"מבחינתי זו טרגדיה אישית, נשית ומשפחתית בעוצמה הכי גבוהה שניתן בכלל לתאר. ואולי לכן, אני מעדיפה כרגע לחוות את האסון הזה באופן שכלתני יותר וככה להכיל אותו. עד היום אני לא הולכת לקבר שלה. זה מוחשי לי מדי ותזכורת קבועה ללידה השקטה שהרעישה את העולם שלי".
בכל שנה כ-700 נשים עוברות לידה שקטה. שש מתוך 1,000 לידות הן לידות שקטות. הן עלולות לקרות בכל חודש מחודשי ההיריון כשבמרבית מהמקרים, סיבת המוות ברחם אינה ידועה. בשנת 2018, ח"כ לשעבר ד"ר עליזה לביא מ"יש עתיד", חוקקה את חוק הלידות השקטות שמשווה את תנאיה של יולדת בלידה שקטה ליולדת בלידה רגילה.
