(דוברות ביה"ח שיקומי רעות)
"אומרים אהבה יש בעולם", כתב המשורר הלאומי. "מה זאת אהבה?", הסיפור של בת אל ושמואל גרסייה שהתחתנו הקיץ בחתונת זום - קורונה על גג בית חולים שיקומי רעות בתל אביב, הוא בהחלט סוג של תשובה מוחצת לכל הספקנים.
שמואל גרסייה, 53, מטופל פגוע ראש, אחרי אירוע מוחי קשה, שמרותק היום לכיסא גלגלים, הוא גיור אמריקאי ממוצא קולומביאני, לוחם מרינס לשעבר שלחם גם בעיראק.
אשתו, בת אל גרסייה, גם היא יהודיה ממוצא קולומביאני. השניים הכירו לפני עשר שנים במרכז קליטה אבל הפכו לזוג רק עשר שנים מאוחר יותר, לאחר הפגיעה. "מה זאת אהבה", כתבה לו ביום חתונתם, בדיוק שנה לאחרי האירוע. "זו תחושה, אבל גם החלטה. זה לאהוב אדם אחר ללא תנאי".
צאצא לאנוסי ספרד
שמואל, 53, יליד קולומביה, היגר לארה"ב בגיל 14. לפני 13 שנה התגייר ועלה לישראל. הסבתא שלו היא צאצאית לאנוסי ספרד ולדבריו, הרגיש תמיד יהודי. במשך עשר שנים שירת כחייל במרינס ולחם בעיראק. במסגרת תפקידו באבטחת אישים היה בעשרות מדינות בעולם: יפן, דרום קוריאה, ואוקראינה.
הוא בעל תואר בפילוסופיה, אמן באמנויות לחימה וחובב בישול. כאן, באולפן בישראל, הכיר את בת אל, 43, גם היא ילידת קולומביה, שעברה מסלול דומה של גיור ועלייה לארץ. לשניהם זהו פרק ב'. לבת אל יש שלשה בנים מנישואים קודמים ולשמואל בת אחת.
בת אל גרסייה, (סוטו, בשמה הקודם), נולדה בבוגוטה, קולומביה, ועלתה לארץ מטעמי ציונות ב-2006 בגיל 32 עם משפחתה. בבוגוטה יש עד היום קהילה יהודית קטנה. "ההורים והאחים שלי נשארו שם", היא אומרת. "והמעבר לארץ לא היה פשוט. היה לי מאד קשה להתחיל הכל מאפס, בלי שפה, בלי תרבות, בלי כלכלה. בקולומביה עבדתי במשרדים מפוארים, ופה עבדתי בניקיון".
איך היכרתם?
"הפעם הראשונה שפגשתי את שמואל הייתה במרכז קליטה, ממש כשעליתי לארץ. הוא בדיוק עזב כשאני באתי, אבל בגלל ששנינו באנו מאותה מדינה, הייתה לנו שפה משותפת והיה לנו קשר ידידותי".
כשהסתיים האולפן, הלך כל אחד מהם לדרכו, והקשר נותק לחלוטין במשך עשר שנים, עד לפני שנתיים וחצי.
"עברתי לגור בטבריה, והתחלתי לעבוד שם בעבודות שונות, ומקביל, התחלתי גם תהליך גירושים", מספרת בת אל, "שמואל היה מכר של הגרוש שלי, וככה הכרנו. מסתבר שהוא גם הגיע לטבריה עם המשפחה שלו, התגרש, ונסע לארצות הברית לעבוד בביטחון כחמש שנים. כשחזר לטבריה התחיל עבודה חדשה בחופי הכנרת".
בתחילה הקשר היה על תקן ידידות בלבד. "התחלנו לדבר כמו ידידים. זכרנו אחד את השני מהאולפן, אבל לא יותר מזה". השיחות הלכו והתקרבו, והשניים מצאו את עצמם בקשר רומנטי. "הילדים שלנו הכירו, שמואל התחבר מאד לילדים שלי ופתאום נהיינו משפחה. אמנם לא גרנו ביחד, אבל היינו זוג לכל דבר".
מה אהבת בו בתור בתור בן זוג?
"שמואל תמך בי בזמנים הקשים, הבין אותי והקשיב לי, ותמיד היה מוכן לעזור בכל מה שהייתי צריכה. יש לו אישיות חזקה ואמיצה, עד היום. הוא לוחם אמיתי, שלא מוותר ונלחם על הדברים שחשובים לו. הרגשתי שמצאתי קודם כל חבר טוב. הדבר הכי חשוב במערכת יחסים זה החברות. אם יש חברות אפשר לבנות קשר רומנטי".
עם הזמן, התהדקו היחסים בין השניים, ושמואל הציע לבת אל נישואים. היא אמרה כן. "כבר דיברנו על זה ברצינות, אבל תוך כדי דיבורים על חתונה, היה לנו ריב גדול, ונפרדנו. הרגשתי שלמרות האהבה זה לא יצליח לנו".
"בבקשה, תסלחי לי"
במשך ארבעה חודשים הם לא התראו ולא דיברו אפילו מילה אחת. "היה לי קשה בתקופת הפרידה", אומרת בת אל. "מאד התגעגעתי אליו, הוא היה חסר לי, אבל לא חשבתי שנחזור להיות בקשר, מבחינתי נפרדנו לתמיד".
יום אחד, קצת לפני יום ההולדת שלו בשמונה בספטמבר, קיבלה בת אל הודעה משמואל, בוואטסאפ. "הוא כתב לי שהוא מאד מתגעגע אליי, ושהוא מבין שהוא לא אהב אף אחד כמו שהוא אוהב אותי. הוא ביקש שאסלח לו על כל מה שהיה והציע שניפגש לקפה לדבר. הסכמתי, אבל אך ורק מתוך ידידות, לא חשבתי שיהיה משהו יותר מזה. בתוך תוכי הסיפור כבר היה סגור".
שמואל ובת אל קבעו להיפגש בתשעה בספטמבר, כי שמואל עבד ביום ההולדת שלו. "כשהגיע היום, שמואל לא ענה לי לטלפון ולא השיב לשום הודעות. זה היה מאד מוזר, התקשרתי אליו כמה פעמים והשארתי הודעות, וכלום. חשבתי לעצמי שבטח הוא התחרט והוא לא רוצה לפגוש אותי, בכל זאת, לא התראינו הרבה זמן".
יומיים אחרי, התקשר לבת אל חבר של שמואל מארצות הברית, וסיפר לה שמשהו רע מאד קרה לשמואל והוא מאושפז בבית חולים. "נבהלתי מאוד, לא היה לי מושג. רצתי מהר לפוריה, חיפשתי אותו לשווא, מסתבר שהעבירו אותו לבית חולים בנהריה".
מה קרה לו?
"שמואל עבד בלילה במשמרת לילה רגילה בחופי הכנרת. מתישהו במהלך המשמרת, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי - הוא קיבל אירוע מוחי קשה והתמוטט. אנשים מצאו אותו רק לפנות בוקר, בחילוף משמרות".
שמואל הובהל לבית החולים כשהוא מפרכס, סובל משיתוק בגפיים, קשיים בדיבור והפרעה בבליעה. בשל מורכבות וחומרת הפגיעה, הוא נזקק להנשמה. "הייתי בשוק", אומרת בת אל. "אמרתי לעצמי שזה לא קורה, זה לא יכול להיות. עכשיו אני מבינה למה לא שמעתי ממנו ביום שקבענו לקפה. זה לא אופייני לו להיעלם ככה".
הפגישה הראשונה של שניהם אחרי הפרידה, הייתה בטיפול נמרץ. "ראיתי אותו שוכב שם מחובר לצינורות ומכונות הנשמה, וכל כך נבהלתי. נשברתי, התחלתי לבכות, זה היה קשה מנשוא".
הוא היה מסוגל לזהות אותך?
"הוא היה נראה חסר הכרה, עיניים עצומות, מחובר למכונת הנשמה. עמדתי לידו ובכיתי. אמרתי לו, שמואל, אני יודעת שאתה שומע אותי, ועכשיו אני מבינה למה שלחת לי את כל ההודעות ולמה כתבת לי את הדברים היפים שכתבת. ככה דיברתי איתו ופתאום אני רואה שמהעיניים הסגורות שלו יורדות דמעות. הוא בוכה. זאת אומרת שהוא שומע אותי ויודע מי אני".
פגיעתו הקשה שינתה את מסלול חייו ללא היכר. במשך חמישה חודשים אושפז בבית החולים השיקומי רעות, כשבת אל תומכת בו כל הזמן, מגיעה באוטובוסים מטבריה לתל אביב מספר פעמים בשבוע, ולוקחת חלק פעיל בתהליך שיקומו.
תסמונת הנעילה
כיום שמואל מרותק לכיסא גלגלים, מדבר בקושי רב, ("צריך הרבה סבלנות", אומרת בת אל), מסוגל להזיז רגל ויד ימין, אבל כל צידו השמאלי משותק לחלוטין. הוא סיעודי, ויכול לאכול רק דרך צינור הזנה שמחובר לבטנו.
ד"ר פרידה שמש, מנהלת המחלקה לנפגעי ראש בביה"ח שיקומי רעות, והרופאה של שמואל: "במחלקת נפגעי ראש בבית החולים אנחנו מקבלים מטופלים אחרי פגיעה מוחית בדרגות חומרה שונות, רובם סובלים ממגבלות קשות בתקשורת עם הסביבה, תפקוד וניידות.
"הקשר עם המשפחה הוא חלק בלתי נפרד בתהליך השיקום ומתחילת האשפוז כל הצוות רתום לכך ונותן את מלוא התמיכה המקצועית למטופל ולמשפחתו. יחד מוצאים את הדרך המאפשרת להחזיר את המטופל לאיכות חיים טובה יותר ושיפור התפקוד".
באיזה מצב הגיע אליכם שמואל?
"שמואל הגיע אלינו לאחר פגיעת ראש קשה המתאימה לתסמונת 'הנעילה'. התסמונת הזו מתבטאת בשיתוק מלא של כלל שרירי הגוף, למעט היכולת להזיז את העיניים ובמקרים מסוימים גם להניד את הראש. הגורם השכיח ביותר לכך הוא שבץ מוחי".
התסמונת הזו היא ברת טיפול?
"תהליך השיקום של שמואל היה אינטנסיבי וכלל רופא שיקום, אחיות, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיה, התאמה תזונתית וכמובן ליווי המשפחה וקשר רציף אתה. הטיפול והשיקום של אנשים שלקו בתסמונת הנעילה הם מאתגרים ביותר.
"הטיפולים כללו צוות שיקומי רב מקצועי ואכן לשמחתנו חל שיפור בחלק מהתפקודים המוטוריים, כמו היכולת להניע את יד ימין, שיפור ביכולת הבליעה, שיפור תפקודו בכיסא הגלגלים וכן שיפור יכולותיו התקשורתיות. חלק חשוב בשיקום במטופלים עם מגבלה קשה ביכולת התקשורת, הוא התאמת אביזרים ליצירת תקשורת חלופית עם הסביבה, דוגמת שימוש במערכת מיקוד מבט המאפשרת תקשורת בקריאה ובכתיבה".
"המקרה של שמואל מלמד כי גם במקרים מורכבים וקשים, תהליך שיקומי נכון מאפשר למטופל לחזור לסביבה ביתית, משפחתית וחברתית. אנחנו שמחים מאוד שגם בתקופה המאתגרת הזו של ימי הקורונה, הצלחנו לתת את כל המענה לשמואל ובת אל הנהדרת, שתמכה בכל תהליך השיקום וחוזרת אתו יחד הביתה. אנחנו מאחלים להם הרבה אהבה, בריאות וזוגיות מאושרת".
הצעת נישואים בווידאו
תוך כדי שיקום, בת אל החלה לתקשר עם שמואל דרך העפעפיים בלבד. "התקשורת שלנו בהתחלה הייתה רק דרך מצמוץ בעיניים. רק אחרי ששיחררו אותו הוא התחיל להוציא הברות מפיו, אבל לא לפני. בהתחלה הכנתי לוח גדול עם אותיות בספרדית, ואמרתי לו כמה למצמץ לפני כל אות שהוא רוצה לבחור, ככה הוא בנה מילים, והמילים הפכו למשפטים וככה התחלנו ל"דבר" שוב".
באחד הימים הגיע אחיו לביקור מארה"ב והתארח אצל בת אל. "התחלנו לדבר וסיפרתי לו שתמיד דיברנו על חתונה, אבל לא הצלחנו, לא הייתה לנו הזדמנות. ארבעה חודשים לא היינו בקשר, והפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בטיפול נמרץ, אחרי האירוע. תוך כדי שיחה אמרתי לאחיו שאני רוצה להתחתן עם שמואל, ככה, כמו שהוא, במצב שלו. אח שלו מאד התרגש וגם אני".
איך מציעים נישואים לפגוע ראש קשה?
"רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה להתחתן איתי, אבל היה חשוב לי שהוא יסכים רק בגלל שהוא אוהב אותי, ולא מתוך הכרת תודה שאני איתו, אז אח שלו עזר לי וצילמנו סרטון שבו אני מציעה לו נישואים".
איך הוא הגיב?
"לפני שהראיתי לו את הסרטון אמרתי לו, שמואל, אני רוצה לשאול אותך שאלה, אבל לפני שתענה לי אני רוצה להיות בטוחה שאתה לא אומר לי כן רק מתוך הכרת תודה שאני איתך. אני רוצה שתגיד לי כן אך ורק אם אתה רוצה להתחתן איתי בגלל אהבה".
מצמוץ חוזר מצד שמואל היווה תשובה חיובית, ועצימת עיניים ארוכה הייתה תשובה שלילית. שמואל בכה ומצמץ מספר פעמים. "בכינו והתרגשנו מאוד", אומרת בת אל. "הייתי כל כך שמחה, הלב שלי ידע שזו ההחלטה הנכונה".
חתונת זום על הגג
החתונה שלהם, שנערכה ביום הולדתו של שמואל, שנה אחרי האירוע, ויום לפני שחרורו - התקיימה במקום לא שגרתי: על גג בית החולים השיקומי רעות בתל אביב בו היה מאושפז, בשיתוף עם הצוות המטפל והצוות הרפואי.
החופה הוקמה על גג גן המשחקים החדש שמשמש את ילדי מחלקת הילדים המאושפזים ברעות. גן המשחקים הזה נחנך רק לפני מספר חודשים והוקם בתמיכתו של דניאל אריסון דורסמן, מהקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון.
מה פתאום חתונה בבית חולים?
"שנינו שומרי מסורת ורציתי שתהיה לנו חתונה כדת וכדין. ביקשתי מצוות בית החולים שיעזרו לי לערוך את החתונה בבית החולים, לפני שהוא משתחרר ואנחנו חוזרים ביחד הביתה, לחיים משותפים".
בית החולים נעתר לבקשה יוצאת הדופן וכל הצוות המטפל לקח חלק בהכנות המרגשות לטקס: המרפאה בעיסוק עבדה עם שמואל על כתיבת נאום באמצעות שיפור התפקוד של ידו, שימוש במקלדת מותאמת בה הקליד למחשב את נאומו לטקס. הפיזיותרפיסטית תרגלה איתו את שבירת הכוס מתחת לחופה, יחד עם צוות הגינה הטיפולית בחר שמואל פרחים מהגינה מהם הוכנו זר לאשתו לעתיד וזר לראשה של בתו.
במהלך טקס החתונה המרגש, הקריאה המרפאה בעיסוק של שמואל את הנאום שהכינו יחדיו. הטקס נערך בהתאם להנחיות והכללים של משרד הבריאות בימי הקורונה והשתתפו בו צוות מצומצם מהמחלקה, הרב שמעון לוגסי שחיתן אותם בחינם, ילדיהם של בני הזוג, וחבר משותף שאף שידר את החתונה בלייב זום לחברים ולמשפחה מעבר לים: ארה"ב, מקסיקו וקולומביה.
מה הקראת לו בחתונה?
"כתבתי לו: לאהוב זה לקבל את זה שהאדם האחר אינו מושלם, או שאי אפשר להקל עליו. לאהוב זה להרגיש שיש קשר בין הנשמות. אמרתי לו - שמואל, אתה ואני היינו תמיד קרובים ורחוקים באותה שעה, נולדנו באותה מדינה ועיר ובאנו למצוא אחד את השנייה בארץ שאנחנו מכנים ביתנו והיא זו שאנחנו הכי אוהבים, ישראל.
"כשאתה מחליט לעשות עלייה, אתה מחליט להתחיל מחדש ולא קל לעשות זאת על בסיס חדש. עכשיו זה הסיכוי שלנו להתחיל חיים חדשים, אולי הם יהיו לא קלים, אך לא בלתי אפשריים. תזכור שהמשפט "אני לא יכול", זה לא אמור להתקיים במוחנו או בפינו, אנו נעשה ככל שאפשר השאר ייעשה על ידי אבינו שבשמים. ולא נשכח שאיתנו במסענו החדש נמצאים האוצרות שלנו, הילדים שלנו, יהושוע, שמואל, איילת ואוראל. ביחד נצליח, יד ביד עם אלוהים. אוהבת אותך".
איך הייתה החתונה?
"הייתה חתונה יפה, מרגשת מאוד. הרגשתי את הסיוע של צוות בית החולים סביבנו, הם מאד עזרו לנו".
איך אנשים מגיבים לקשר שלכם?
"שואלים אותי לא מעט, למה בחרת להתחתן עם בן אדם מוגבל, והאמת, אני קצת כועסת על השאלות האלו מכיוון שהן בדרך כלל לא שאלות שנשאלות על בן זוג חדש לקראת נישואין. מבחינתי, אם את או אתה אוהבים מישהו, אז ההחלטה להתחתן מתקבלת ללא שום קשר למצב הגופני או הכלכלי שלו.
"יש אנשים שחושדים שהתחתנתי אתו אולי בגלל כסף, אבל שמואל לא נתן לי שום כסף, להיפך, יש לו לא מעט חובות. אני איתו כי אני אוהבת אותו וזה צריך להספיק. הכי חשוב זה מה היה בינינו בהתחלה, ואפילו שנפרדנו באמצע, כנראה שהיה לנו קשר חזק מהתחלה, ששרד את הדבר הזה.
"תוך כדי השיקום שלו, הרופאים והמטפלים שאלו אותי כל כך הרבה שאלות עליו, על החיים שלו - שאלות שיכולתי לענות עליהן רק בגלל שהקשר שלנו היה אמיתי, שהכרנו אחד את השנייה לעומק. הוא נהג לספר לי על כל מה שעבר בחיים, על המלחמה, ידעתי מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, יכולתי לענות להם".
ירח דבש בכיסא גלגלים
לשמואל אין כרגע מטפל סיעודי, ובת אל עוזרת לו בכל דבר. שמואל זקוק לסיעוד מסביב לשעון, וזו גם הפעם הראשונה שהם גרים ביחד. כשהכירו בטבריה, לפני האירוע, כל אחד מהם התגורר בדירה נפרדת.
אם חושבים על זה, זו הפעם הראשונה שאתם גרים ביחד.
"אין ספק שאנחנו לא זוג רגיל שחוגג ירח דבש ומגיע לבית לחיים משותפים. החיים שלנו ביחד יותר מוגבלים, מן הסתם, ואני מוכנה לזה".
בכל זאת, מדובר בטיפול מסביב לשעון.
"ידעתי מהתחלה שזה לא יהיה קל אבל אנחנו יודעים לצחוק גם על הקשיים שלנו. זה מה שיפה. אני מאוד אוהבת את שמואל, אבל כמו שאני אומרת לו - זה שאני אוהבת אותך, לא אומר שאני לא מתעייפת לפעמים. הוא מבין אותי, גם בלי מילים. כשאני רוצה לנוח הוא מרגיש את זה ואפילו ככה, בלי מילים, הוא יודע להגיד לי תודה".
שמואל מנסה לדבר. קשה לו מאד להוציא את המילים אבל בת אל מתרגמת לו בסבלנות ואהבה: "אני אוהב אותה", הוא אומר. "אני מאמין שאני מבורך מאלוהים, מהשמים. אלוהים בירך אותי".
על תהליך הגיור שעבר לפני שש עשרה שנה הוא אומר: "תמיד ידעתי שאני יהודי, אבל לא יכולתי להראות שאני יהודי, אז רציתי להתגייר, ככה אני יהודי לכל דבר. אני מודה לאלוהים שהאירוע הזה קרה לי פה בארץ ולא במקום אחר. הייתי בהרבה מדינות, אבל אני הכי שמח להיות פה, בארץ ישראל".
איך הילדים שלכם מקבלים את החתונה?
בת אל: "הקשר בין שמואל והילדים שלי ממש טוב, וגם הבת שלו באה לבקר אותנו ומדי פעם נשארת פה. הילד הגדול שלי מתקשר עם שמואל בסבלנות ובאהבה, צריך לראות את זה, וגם לקטן יש קשר חזק מאוד אתו. הילדים קיבלו את החתונה שלנו בסדר גמור".
יום אחד הוא עוד יקום מהכיסא
למרות מצבו הקשה של שמואל, וכנגד כל מה שאומרים רופאיו, בת אל אופטימית. היא מאמינה שיום אחד הוא עוד יקום מהכיסא. "אני מאמינה שיקרה נס, זאת האמונה שלי", היא אומרת.
"החיים של שמואל זה נס אחד גדול. הוא כמעט מת שם, לבד בלילה, כתוצאה מהאירוע המוחי ובחודשים הראשונים הוא לא יכול היה להזיז שום דבר, חוץ מהעפעפיים, אז זה כשלעצמו כבר נס גדול.
"אני מאמינה שיהיה עוד נס, והוא יקום מהכיסא. אני יודעת שהאהבה שלנו כל כך חזקה שהיא יכולה לעשות את הנס, גם אם זה מנוגד לכל מה שהרופאים אומרים. רק אהבה חזקה כמו שלנו יכולה לעשות נס כזה".
