יש סיפורים שרק החיים יכולים לתסרט. כזה הוא סיפורן של מרינה ויונצוב ואלונה סוחרובה, שמפגש מקרי ביניהן הציל אחת מהן ממוות וארבע שנים מאוחר יותר – הציל גם את השנייה.
לפני חמש שנים פגשה מרינה ויונצוב, עובדת כוח עזר במרכז הרפואי סורסקי (איכילוב), באלונה סוחרובה, חולה אלכוהוליסטית במצב מסכן חיים שאושפזה במחלקה בה עבדה. אלונה, 37, עלתה לישראל לבד לפני 20 שנה, עם סיום לימודיה בתיכון. לפרנסתה עבדה במטבחים בבתי מלון ובבתי אבות, "שעות ארוכות, שבעה ימים בשבוע, בלי שבתות ובלי חופשות". כשעברה להתגורר עם בן זוגה אז, הוא התגלה כאלכוהוליסט. אלונה ניסתה להסתיר את השתיינות שלו והפצירה בו שישתה רק בבית. "ולא ידעתי אז שאני בעצמי אהפוך לאלכוהוליסטית כבדה", היא נזכרת.
"אין לך עוד הרבה זמן לחיות"
הדרך להתמכרות החלה בצריכה יומית של רבע בקבוק וודקה. "שנתיים אמרתי לעצמי שאין דבר, שאני רק משככת קשיים באמצעות שתייה מבוקרת. אבל קרה לי מה שצפוי לקרות לכל שתיין - הגדלתי כמויות". אלונה הגיעה לצריכה של בקבוק וודקה ליום. "משתייה ביתית דיסקרטית, מצאתי את עצמי שותה גם במטבחים שבהם עבדתי, כשכל הזמן אני מקפידה שלא יראו עלי".
המשבר הרפואי הראשון פרץ בשנת 2016, כשאלונה חלתה בצהבת כתוצאה מאי ספיקת כבד. "הגעתי לאשפוז באיכילוב כשאני במצב נוראי. הרופאים אמרו שאני זקוקה בדחיפות להשתלת כבד כיוון ששלי על סף קריסה. 'אין לך עוד הרבה זמן לחיות', אמר לי אחד הרופאים 'וזו בחירה שלך אם להיגמל מיד או למות'".
ובמצב הגופני והנפשי הקשה הזה, פגשה אלונה את מי שתציל את חייה. מרינה ויונצוב, 49, מרמת גן, עלתה לישראל בשנת 1999 עם בעלה ובנם היחיד. בשמונה השנים האחרונות היא עובדת ככוח עזר במחלקה הכירורגית בבי"ח איכילוב בתל אביב, "ושם פגשתי לראשונה את אלונה".
הן יושבות צמודות במהלך כל הריאיון, מחזיקות ידיים ומתחבקות. "שכבתי במחלקה הכירורגית כמו בובת סמרטוטים כשהרופאים והאחיות רואים בי רק שתיינית חסרת אחריות, כשלחדר נכנסה מנקה עם מבט חם והסתכלה עליי כמו על בן אדם", נזכרת אלונה.
"בעבודה שלי", מתארת מרינה, "אני נחשפת לחולים בכל מיני מצבים ולעומת אנשי צוות שעומדים מולם ומחלקים הוראות טיפול, אני גם נוגעת בהם, מקלחת אותם, מגישה להם אוכל. וככה היה גם עם אלונה. לא ראיתי בה אלכוהוליסטית אלא אישה צעירה ושבורה נפשית. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר ברוסית ובתוך כמה שניות בלבד, קרה לי משהו מוזר מאד, הרגשתי כאילו שאני מכירה אותה כבר מאה שנה. דיברנו ונתתי לה את מספר הנייד שלי - זה לא קרה לי אף פעם עם אף אחד מהחולים".
"ניגשתי אליה והתחלנו לדבר ברוסית ובתוך כמה שניות בלבד, קרה לי משהו מוזר מאד, הרגשתי כאילו שאני מכירה אותה כבר מאה שנה. דיברנו ונתתי לה את מספר הנייד שלי - זה לא קרה לי אף פעם עם אף אחד מהחולים"
אלונה: "הייתי בטוחה שאני עומדת למות, דיממתי וירקתי דם. הייתי בתת משקל ועם בטן נפוחה מנוזלים בגלל קריסת מערכות, ופתאום בתוך הכאוס הזה מגיעה משום מקום אישה חמה ואמפתית, שהעיניים הטובות שלה שידרו לי שהיא רואה אותי ושאכפת לה ממני, שאני כבר לא לבד".
כשמצבה הבריאותי התייצב והיא השתחררה מבית החולים, נשמר קשר טלפוני בין השתיים. אלונה, שחזרה לשתות, אושפזה באותה שנה ארבע פעמים נוספות.
מרינה: "בכל אשפוז הגעתי לבקר אותה ואף פעם לא אמרתי לה את המילה 'אלכוהוליסטית', רק חזרתי ואמרתי לה כמה שהיא יפה ושיש לה המון סיבות ששווה לחיות בגללן".
וזה עבד. "היא נתנה לי להרגיש חשובה ויקרה למישהו בעולם הזה ושאולי באמת יש בשביל מה לחיות", מספרת אלונה. השתיים המשיכו להיפגש גם מחוץ למחלקות האשפוז ובתחילת 2017 עברה אלונה למכון גמילה. "זה היה הגיהינום בהתגלמותו אבל הצלחתי להיגמל. מאז אני מקפידה כל כך, שאפילו על קוביית שוקולד עם רום אני מוותרת". הטלפון הראשון ביציאה ממכון הגמילה היה למרינה. "שמחתי מאוד בשבילה. מהרגע הראשון שראיתי אותה האמנתי בה ובכוחות שיש לה".
הבן קפץ מגשר, הבעל נפטר מקורונה
ארבע שנים מאוחר יותר התהפכו היוצרות, כשחייה של מרינה התמוטטו עליה בתוך חודש והאישה שאותה הצילה, הפכה למשענת שלה.
בדצמבר 2020, זמן קצר לאחר שמרינה ובעלה נקלעו לחובות והבינו שייאלצו למכור את ביתם, מגיעה שיחת טלפון עם בשורה קשה: "מתקשרים מהמשטרה ומודיעים לי שהבן שלנו, בן 30 וחולה סכיזופרני, קפץ מגשר ומאושפז במיון של איכילוב. טסתי לשם והתחננתי שיתנו לי לראות אותו בחדר הטראומה. הפנים שלו", היא מתארת בדמעות, "היו מרוטשות וכולו דם, אבל הוא היה בהכרה".
בנה של מרינה עבר סדרת ניתוחים מורכבים, ובכל אותו זמן היא המשיכה בעבודתה במהלך היום ונשארת לצדו בלילות. "לא הגעתי הביתה בכלל ובעלי, שנשאר לבד, עדכן אותי שחלה בקורונה". מצבו של בעלה הידרדר, הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ באיכילוב וכעבור ימים אחדים הוא נפטר. בנה התקשה לעמוד בבשורה המרה על מות אביו והיה צורך לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי. עם השיפור במצבו, הוא חזר למחלקת השיקום באיכילוב, שם הוא לומד להתנהל בכיסא גלגלים".
"בתוך חודש כל העולם הבטוח שלה התמוטט"
כבר עם קבלת הידיעה על המעשה האובדני של הבן, התקשרה מרינה לאלונה. "אמרתי לה שאני צריכה אותה ומאז היה לא זזה ממני", מספרת מרינה "הייתי שם כדי להחזיק לה את היד ולהציע לה כל עזרה שאוכל לתת. ולרגע לא הרגשתי שאני מחזירה לה. ראיתי את מרינה האהובה שבתוך חודש כל העולם הבטוח שלה התמוטט לה על הראש, שנשארה בלי בית פיסי ונפשי והחלטתי שאני שם כדי לתמוך בה".
"הייתי שם כדי להחזיק לה את היד ולהציע לה כל עזרה שאוכל לתת. ולרגע לא הרגשתי שאני מחזירה לה"
אלונה לקחה על עצמה לסייע לחברתה בהתנהלות מול הרשויות - פנייה לעוה"ד, סגירת המכירה של הבית, חשיבה משותפת על גורלו של הבן.
ענת רפפורט, עו"ס ועובדת רווחה בבית החולים, לא נשארה אדישה לקשר שנרקם בין השתיים ושעזר להציל כל אחת מהן בתורה: "קשר אנושי ומרגש בין אנשים, שבו החמלה והאנושיות מנצחים. נקשרתי מאד למרינה ולוויתי אותה ואת בנה ברמה היומית, בתמיכה רגשית, ייעוץ ועזרה בקבלת החלטות. בדיוק מה שעשתה אלונה - אני מהצד המקצועי והיא מהצד החברי".
