ליאת קראוס, מיילדת מזה שמונה שנים בבית החולים תל השומר, זכתה לקחת חלק בהצלת חייה של יולדת, באירוע נדיר שהסתיים בנס. "הלידה התקדמה לאיטה באופן תקין, כשלפתע היולדת הפסיקה להגיב ולמעשה היה ברור שהיא איבדה את ההכרה. לחצנו על לחצן מצוקה, ובתוך מספר דקות, בעוד שצוות אחד מחלץ את התינוק בלידת ואקום, החל הצוות השני לטפל ביולדת ומיהרנו לחדר ניתוח. היא חוברה למוניטור וכלום - קו ישר. מרגע איבוד ההכרה חלפו שלוש דקות שהרגישו כמו נצח".
קראוס התחילה בעיסויים במטרה להחזיר את הדופק, כשהיא מנצלת את ניסיונה הרב ברפואת חירום כפראמדיקית במד"א. "התחלתי בהחייאה ובמקביל הצטרפו אלינו עוד צוותים, וכבר הבנו שאנחנו בתסריט של תסחיף מי שפיר. הסיכוי לשרוד במקרים אלה נמוך מאוד. אבל לא ויתרנו המשכנו בהחייאה במשך שעה שלמה. הצלחנו להחזיר לה דופק ושוב איבדנו אותה, והיא קיבלה מכת חשמל והדופק חזר ושוב נעלם. במהלך שעה היא קיבלה יותר ממאה מוצרי דם ובמקביל היא חוברה למכשיר האקמו המדמה פעילות לב וריאה והיא החזירה דופק. במשך מספר ימים היא היתה מורדמת ומונשמת, ובנס היא הראתה סימני חזרה לחיים והצליחה להתעורר ולהיגמל מהמכשיר. כעבור שבועיים היא כבר קמה מהמיטה ועמדה אך צפוי לה שיקום ארוך מאוד. היא בעצם הייתה ללא רוח חיים במשך שעה. זה ממש נס רפואי".
"הלידה התקדמה לאיטה באופן תקין, כשלפתע היולדת הפסיקה להגיב ולמעשה היה ברור שהיא איבדה את ההכרה. לחצנו על לחצן מצוקה, ובתוך מספר דקות, בעוד שצוות אחד מחלץ את התינוק בלידת ואקום, החל הצוות השני לטפל ביולדת"
לדברי קראוס, למרות האירוע המאוד חריג שהתרחש במשמרת שלה, "חדר הלידה המשיך להתנהל כסדרו. אנחנו חייבות להיות מפוקסות לאורך כל המשמרת. מהאירוע הזה אזכור בעיקר את שיתוף הפעולה של כל הצוותים, ואני שמחה שהיה משמעות לניסיון שלי בניהול מצבי חירום, זאת זכות ענקית להציל חיים".
קראו עוד:
סליחה, אפשר פנקייק?
למרבה השמחה, מצבי חירום בלידות אינם שכיחים ולעומתם יש לא מעט מצבים מצחיקים, בסיטואציה הכי אינטימית שאפשר לדמיין. ציפי בוזביב, מיילדת בבית החולים לניאדו בנתניה, נתקלת בהרבה מצבים מצחיקים ולפעמים גם מביכים. "הגיע זוג עולים חדשים מארצות-הברית עם היריון ראשון. במהלך לידה פעילה ובעוד שאשתו עם צירים חזקים וכולנו מרוכזים בהתקדמות הלידה, הבעל פנה אליי והזמין פנקייק לארוחת הבוקר. הסתכלתי אליו בתדהמה והוא ממשיך: 'רק אם אפשר בלי סירופ מייפל, כי אשתי לא אוהבת'", מספרת ציפי ופורצת בצחוק כשהיא נזכרת, "לא יודעת. אולי באמריקה רגילים להזמין מהמיילדת פנקייק לרגע שלאחר הלידה. בלידה הבאה הם כבר יכירו את ארוחת הבוקר הישראלית".
בוזביב בת ה-46 היא מיילדת ותיקה וגם אמא לחמישה ילדים וסבתא לנכדה, שאת אמה יילדה בעצמה. "יש לי ארבעה בנים וזאת הבת היחידה שלי. והנה הייתה לי זכות ליילד אותה ובאותה העת את הנכדה הראשונה שלי. זאת התרגשות שממש קשה לתאר. היה לי קשה לשמוע אותה צועקת מכאב, והידיים שלי רעדו, אז ביקשתי מעוד מיילדת להיכנס. כל הזמן התפללתי שהכול יעבור בשלום. אחרי הלידה בעלי נכנס ונוצרה אווירה מאוד מאוד אינטימית. הוא הרי שומע כל השנים על חדר הלידה, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא נכנס למרחב שהוא כמו הבית שלי, ועוד בלידה של הנכדה הראשונה שלו".
זה לא קלקול קיבה – זה תינוק
מאיה גנות, בת 45, מיילדת בבית חולים יוספטל באילת, נשואה ואמא לשלוש בנות, מסבירה מה כל כך מרגש בליילד בת משפחה. "לפני 8 חודשים יילדתי את אחותי. יש רגע אחד בכל לידה, הרגע שבו התינוק יוצא מהגוף, שהוא קצר, למאית השנייה, אבל יש בו התרוממות רוח. כאילו משהו גדול מאיתנו קורה. יש תחושה שהזמן נעצר והוא כולו מלא באור. זה חיבור רוחני שקשה להסביר אותו וקורה בכל לידה. לכל מיילדת יש ציפייה לרגע הזה, לחיבור הזה. הנשימה ממש נעתקת. זה מאוד עוצמתי ומאוד מרגש. עם אחותי, זה גם חלק ממך, חלק מההיסטוריה הפרטית שלך, מהגנים שלך, מהגוף ומהרוח, ובגלל זה עוצמתי כל כך. הלב שלי פועם חזק גם כשאני מדברת על זה עכשיו".
"הגיע אלינו פעם זוג שנפש בסיני. הם הזעיקו אמבולנס של מד"א למעבר הגבול בגלל כאבי בטן עזים. היא לא ידעה שהיא בהיריון וחשבה שמדובר בקלקול קיבה, אבל תוך שתי לחיצות היא ילדה. שניהם הסתכלו על התינוק המומים"
גנות, בת למשפחת חקלאים ממושב פארן שבערבה, מספרת שתמיד הייתה אחות בקהילה, בטיפת חלב, ומתנדבת ביחידת חילוץ ובמד"א. "לפני שש שנים יצאתי ללמוד מיילדות והגשמתי חלום. מטבע הדברים במקום קטן כמו חדר הלידה של בית החולים יוספטל ובקהילת הערבה, הכול משפחתי וקהילתי. ותמיד יש לנו סיפורים שאין במקומות אחרים. הגיע אלינו פעם זוג שנפש בסיני. הם הזעיקו אמבולנס של מד"א למעבר הגבול בגלל כאבי בטן עזים. היא לא ידעה שהיא בהיריון וחשבה שמדובר בקלקול קיבה, אבל תוך שתי לחיצות היא ילדה. שניהם הסתכלו על התינוק המומים", היא אומרת בצחוק.
אבל לאחרונה גם היא זכתה להציל חיים. "יוספטל הוא בית חולים קטן מאוד, רק שתי מיילדות במשמרת ורופא. קיבלנו הודעה על אישה שנמצאת בלידה פעילה באמבולנס. לקחנו ערכת לידה ורצנו לפגוש אותה בחדר המיון. צוות האמבולנס הודיע שמדובר בלידת עכוז ומעבר לזה לא ידענו כלום. לידת עכוז מבצעים רק בחדר ניתוח אבל כשהיולדת הגיעה למיון כל הטוסיק של התינוק כבר בחוץ. מסביב עמדו שלושה רופאים, פרמדיק וחובש ולא ידעו מה לעשות.
"הרגשתי שאני לבד. אמרתי לעצמי – 'מאיה, תתאפסי'. ביקשתי מכולם להיות בשקט ושאף אחד לא ייגע ביולדת או בתינוק. ניגשתי ואמרתי לה ללחוץ לאט-לאט. כאשר השכמות והטוסיק יצאו החוצה, ניסיתי לשחרר את התינוק והצלחתי. כולם לקחו נשימה עמוקה - ממש שמעו את זה. בקורס מלמדים שאסור לגעת בשום אופן בתינוק בלידת עכוז. לכן רק הנחיתי את היולדת בלחיצות וחיכיתי שהתינוקת תתקדם עד למצב שאני יכולה לחלץ אותה. כאחות שעובדת במושב כל כך מרוחק, אני אחראית בכל סיטואציה וכשאין תמיד רופא בנמצא ואני מוצאת את עצמי לבד במצב חירום, אני מתפקדת מתוך הבנה שאני צריכה לתת מענה, כי אין מישהו אחר. זה עלול היה להסתיים אחרת ולמרבה השמחה נולדה תינוקת מדהימה".
"הנחתי את התינוקת עליה ושתינו בכינו ביחד"
רותי דוידזון, מיילדת בבית החולים זיו בצפת, מספרת כי לפעמים מהמפגש האנושי הייחודי הזה נולדת חברות אמיצה. דוידזון, 45, נשואה ואם לשלוש, עבדה כאחות במחלקה פנימית עד שהחליטה לצאת להתמחות של שנתיים נוספות במיילדות. "לבית החולים הגיעה יולדת צעירה בת 25, בשבוע 24 של ההיריון עם חשש ללידה מוקדמת. למרות המאמצים הרבים לעצור את הלידה, היא ילדה בלידה מוקדמת. התינוקת הייתה מאושפזת בפגיה חמישה ימים אבל היא לא שרדה. נשארתי בקשר עם היולדת במשך יותר משנה, התקשרתי לשאול לשלומה, לעודד, לתמוך ולהפיח אופטימיות.
"אחרי שנה היא נכנסה להיריון שני. ליוויתי אותה לאורך כל ההיריון וכשהיא הגיעה לשבוע 37 היא התקשרה לבשר לי שיש לה צירים והיא מבקשת שאהיה נוכחת בלידה שלה. הקדמתי את המשמרת שלי וליוויתי אותה בלידה. בעקבות הטראומה שהותירה בה הלידה המוקדמת, היא בחרה ללדת בניתוח קיסרי. קיבלתי את התינוקת. הנחתי אותה עליה ושתינו בכינו ביחד. עברו שלוש שנים מאז, ואני מוזמנת לימי ההולדת של התינוקת. עכשיו היא בהריון שלישי ואני אהיה בלידה שלה בכל מקרה. ככה סיכמנו, בין אם כמיילדת או בתור מלווה".
המיילדת שיילדה את עצמה
"עוד כשהייתי ילדה ידעתי שאני אהיה מיילדת", מספרת גילה זרביב, בת 36, מיילדת בבית החולים הדסה עין כרם, נשואה לרופא ואם לארבעה ילדים. "הכי מצחיק שבסוף יילדתי את עצמי". הלידות הראשונות של זרביב היו רגילות, אך הלידה הרביעית התנהלה קצת אחרת. "בשמונה בבוקר היו לי קצת צירים, אז נכנסתי לאמבטיה כדי להקל על הכאב. לא הייתי כאובה והכל היה רגוע ונינוח אז לא יצאנו עדיין לבית החולים. אבל פתאום ירדו המים וביחד עם ירידת המים הרגשתי את הראש יוצא. החזקתי את הראש של התינוק תוך כדי שאני נשכבת לאחור ולמעשה עשיתי את התנועות שאני מכירה, ויילדתי את עצמי. הנחתי עליי את התינוק תוך כדי שאני לוחצת החוצה את השליה. בדקתי את התינוק והוא היה מושלם. בדקתי את השליה וראיתי שהיא תקינה. רק אז יצאנו בעלי ואני מהאמבטיה עם התינוק, וזאת היתה סיטואציה כל כך מיוחדת, מדהימה ועוצמתית. למרות שאני אחות מיילדת והוא רופא - לא ממש ידענו מה הפרוצדורה אז הלכנו לבית חולים. שם בדקו שהכול תקין וחזרנו מייד הביתה, ללא אשפוז".
גם במהלך הקורונה חוותה זרביב לא מעט רגעים דרמטיים. "סיימתי לידה דרמטית של יולדת חולת קורונה. אני מורידה את חליפת המיגון, ושנייה לפני שאני נכנסת לחדר הלידה מודיעים לי להתמגן שוב כי מד"א בדרך עם יולדת חולה בקורונה, שכבר נמצאת בלידה פעילה. אז אני מתמגנת מחדש ומתחילה לרוץ לצידה כשרק העיניים שלי גלויות. אני מחברת אותה למוניטור ושומעת דופק חלש ותוך כדי שהמיילדת שאיתי, ג'ני, מזעיקה צוותים, היא יולדת תינוק ללא בכי ונשימה עם דופק נמוך. אני מבצעת החייאה בתינוק והיא מספרת לי שזאת הלידה העשירית שלה ויש לה נטייה לדימום. ואז התינוק מתחיל לנשום ולבכות. רופא ילדים רץ פנימה ואני התפניתי לטפל ביולדת. כל זה קרה תוך חמש דקות. כל יום קורים ניסים בחדר הלידה".