בימי מגפה טרופים אלה, הראשונים בקו האש הם אנשי צוותי הרפואה. הם עובדים מסביב לשעון, משתדלים להתמגן נגד הקורונה בציוד שלא תמיד מספיק, ועם מערכות החינוך הסגורות וההנחיות להישאר בבית הטיפול במשפחה נופל על בן הזוג השני. אבל מה עושים כששני ההורים הם חלק ממערך הרפואה הנלחם בהתפרצות הקורונה? כשאבא וגם אמא מצילים חיים של חולים באחד ממקומות העבודה הכי חשופים לנגיף, ואי אפשר להיעזר בסבא וסבתא המבוגרים כבייביסיטר?
אורי איידלסברג (35) מתמחה בנוירוכירורגיה בבית החולים שערי צדק בירושלים. אשתו, סיון (31), מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים לילדים "דנה" באיכילוב תל-אביב. יש להם שני ילדים קטנטנים, בן שנתיים וחצי ותינוקת בת שנה. אחרי שנפגשו בלימודי הרפואה בטכניון הם עשו יחד סטאז' במרכז הרפואי שיבא, בימים אלו מרכז הטיפול בקורונה במדינה.
עכשיו, הם נקרעים בין הצורך לטפל בילדים הקטנים שלהם לבין הצורך לטפל בחולים שזקוקים להם. "איך מתמרנים? בייביסיטר, לאחיות של סיון יש ילדים, הבעל של אחותה עוזר לי היום. מתגלגלים, כל יום זה אתגר חדש", אומר איידלסברג. "צריך גם פרופורציות בחיים, אנחנו לא זוג רופאים שירדו מהארץ ונשארו לבד. יש לנו משפחה מסביב ואחיינים. כל יום מישהו אחר מגיע לעזור. יום אחד בשבוע אני נשאר בבית, יום אחר סיון לא תגיע לעבודה. בשבוע הבא? אלוהים גדול".
ד"ר זאב יצקזון-היוש: "כל יום של שהייה שלי ושל עפרי בבית החולים זה סיכון. שנינו עובדים בשישי, מצאנו בייביסיטר לכל סוף השבוע של התורנות. נצטרך כל יום למצוא פתרון"
אתם מגיעים לעבודה עם סיכון מוגבר להידבקות בנגיף, ויש לכם ילדים בבית, איך מתמודדים עם זה?
"אנחנו עוד לא מבינים עד הסוף איך הווירוס מתנהג. זאת לא מחלה שקל לזהות, וזו מגפה שתופסת אותך בכל מקום. בבית החולים כשמישהו מגיע עם סימפטומים הוא מיד מופרד, אבל יש חולים שמגיעים בלי סימפטומים. אני לא יכול להתמגן לפני כל מטופל. אם מישהו מגיע עם חבלת ראש והוא נושא את הנגיף — אין לי דרך להתגונן. כשמגיע מטופל מורדם, מונשם, עם דימום מוחי משמעותי, את לא יכולה להגיד לו 'רגע, תחכה שאתמגן'. זה מקצוע דינמי, כמו כיתת כוננות בצבא.
"אתמול הייתי במשמרת, טיפלתי בחבלת ראש בילדה בת חמש במיון ובגבר צעיר שהגיע לטראומה והיה זקוק לניתוח דחוף. אני הולך ביניהם, צריך לתמרן בין מאושפזים במחלקות לבין חולים שמגיעים עכשיו לבית החולים, וכן — אני חשוף. מי שנשאר בלילה הם המתמחים, ובמקצוע שלי זה הרבה פעמים מתמחה אחד. אבל אנחנו לא רופאי מיון שעושים ימים כלילות, והם הגיבורים האמיתיים של המגפה הזאת. הם באמת אמיצים וחשופים לכל המיון".
איידלסברג מעלה סוגיה נוספת: מה קורה עם רופא שיש לו קורונה? "כמה פעמים קרה שרופאים הגיעו לעבודה עם חום, כי אין מספיק רופאים במדינה? היום אנחנו מקפידים על נושא החום".
וכשאתה חוזר הביתה, אתה לא חושש להדביק את הילדים?
"זה קצת לחיות בשקר לבן. לספר לעצמך שילדים לא מפתחים מחלה קשה. יש לי חבר מבית חולים אחר שנמצא עכשיו בבידוד. אני מניח שהוא מתרחק מהילדים שלו. זאת מכה. הוא לא מגיע לעבודה, גם אשתו רופאה. האם אני חוזר הביתה ושואל אם יש לי קורונה ואני מעביר את הנגיף לילד שלי? לא, אני לא יכול לחשוב על זה יותר מדי. זה גם לא יעזור".
"פוחדים, אבל מתגברים"
את אשתו של איידלסברג, ד"ר סיון יוכפז, קשה אף יותר להשיג. היא נמצאת בתורנות במיון ילדים באיכילוב. "דווקא בימים האלה מאוד חיוני שנהיה בבית החולים", היא אומרת כשאנחנו מצליחות לתפוס רגע לדבר. "אני גאה להיות בעמדה הזאת, בשביל זה למדתי והתאמצתי, מבחינתי זאת גאווה. אנחנו כן מרגישים את העומס ובאמת עובדים סביב השעון, כולנו מגיעים בבוקר לעבודה, אין אפשרות לא להגיע. בבית החולים בהחלט מנסים להקל עלינו, לצמצם עמדות שהן לא חיוניות, ועוד משהו שאיכילוב עושה מאוד יפה זה קייטנות לילדים מגיל 3 עד 8. אצלי זה לא רלוונטי כי הילדים החמודים שלנו מתחת לגיל".
איך באמת מתמודדים עם זה?
"זה קשוח. אתמול אורי היה תורן ומיד אחרי התורנות הוא בא לשמור עליהם, אחרי לילה ללא שינה. היום אני תורנית ומחר אחזור הביתה ואהיה איתם. הם ילדים מקסימים, הם גדלו לתוך המציאות הזאת. אני מנסה להסביר להם שאני הולכת לעבודה, עושה דברים חשובים. אני אחזור מחר, נעשה דברים כיפיים יחד ואביא להם הפתעות. כציבור חשוב שכולנו נישמע להנחיות, שלא נסתובב שלא לצורך בחוץ".
מריה אוטייבסקי (39), אחות טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, ובעלה מקס (43), אח חדר ניתוח, עברו למתכונת קיץ. יש להם שני ילדים בני 6 ו-7. "עכשיו בעלי בבית עם הילדים אחרי שסיים תורנות בוקר, ואני במשמרת", היא מסבירה איך הסידור עובד. "האחות האחראית שלי ושלו דואגות לנו למשמרות בחפיפה. כשאני בבית מקס תורן, וכשהוא תורן אני בבית. גם בקיץ אנחנו עובדים כך, לא שולחים את הילדים לקייטנות, ומסדרים את המשמרות בחפיפה".
את עובדת ממש בחזית, בטיפול נמרץ. אצלכם מאושפז חולה מספר 71 שהגיע במצב קשה לאחר שאובחן עם קורונה. את חוששת להביא את הנגיף הביתה?
"כן, ברור, אנחנו פוחדים. אחרי משמרת אני עושה מקלחת, מחליפה בגדים, מחטאת ידיים לפני שאני מתיישבת באוטו. כמו שצריך. גם בבית יש משטר היגיינה. אחרי כל דבר שהילדים נוגעים בו מחוץ לבית אנחנו הולכים לשטוף ידיים. הילדים ממש מודעים לווירוס הזה, יודעים מה זה, מבינים למה הם בבית ומה ההשלכות. תמיד יש את הפחד, אבל מתגברים ועושים את כל המאמצים לא להביא אותו הביתה".
"חשוב לייצר פתרונות"
"המתמחים ברפואה הפכו להיות מפקדים-לוחמים בעל כורחם", אומרת ד"ר ריי ביטון, יו"ר "מרשם", ארגון המתמחים ברפואה. "אנו, שגם בשגרה וגם בחירום עובדים במשמרות של 26 שעות, הפכנו להיות בשבועות האחרונים לקו ההגנה העיקרי של מדינת ישראל, והמחירים הם לא פשוטים גם ברמה האישית, במיוחד כשמדובר בשני בני זוג במקצוע. אנחנו עושים את העבודה שלנו מתוך אהבה ודאגה לאזרחי ואזרחיות המדינה, וזה הזמן להגיד תודה ולחזק את אלפי המתמחים והמתמחות, שנדרשים להקרבה אדירה ומתייצבים כל יום בבתי החולים ובמרפאות, חדורי רוח קרב ומוטיבציה לנצח את המאבק הזה".
ד"ר זאב יצקזון-היוש (40) מתמחה בנוירולוגיה בבית החולים שיבא, ואשתו, ד"ר עפרי היוש (35), מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים מאיר. את הימים הראשונים הם שורדים, אבל החשש מפני הבאות אמיתי מאוד. "זה רק התחיל, וכמו כל ההורים יש הרבה חרדה וחוסר ודאות כי אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר", מספר זאב. "בינתיים הצלחתי לארגן לעצמי כמה ימים בבית, וכשאני בבית־החולים הילדים עם הסבים והסבתות ועם בייביסיטר. כל יום אנחנו מנסים לתפור פתרונות יצירתיים. אמנם אנחנו לא בקו הראשון של הטיפול בווירוס ואנחנו מקווים שזה יישאר כך, אבל העבודה ממשיכה".
אמרת שהילדים אצל סבא וסבתא?
"אנחנו עושים את זה במשורה. היום פשוט לא הייתה לנו ברירה. גם מבחינת הילדים, הם צריכים להיות במסגרת שטובה להם עם אנשים שהם מכירים. בבית החולים שלי פתחו מסגרת לילדים אבל אנחנו לא משוכנעים שזה נכון לחשוף אותם לילדים של אנשי רפואה אחרים, מבחינה אפידמיולוגית".
למרות שאתה לא בקו הראשון אתה עדיין בעבודה בסיכון גבוה.
"אני בסכנה להידבק כל יום. כל יום של שהייה שלי ושל עפרי בבית החולים זה סיכון. שנינו עובדים ביום שישי, מצאנו בייביסיטר מראש לכל סוף השבוע של התורנות. לגבי השבוע הבא, אנחנו עם תורנויות כרגיל ונצטרך כל יום למצוא פתרון. שנינו במקצוע חיוני ואנחנו מרגישים מחויבים".
אתם חוששים להביא את הנגיף הביתה?
"האמת? אני פחות חושש מזה כרגע. אולי אני שאנן כי ילדים הם לא בקבוצת סיכון, הם עוברים את המחלה בצורה קלה. החשש העיקרי הוא שאנחנו יכולים להידבק ולהעביר את הנגיף הלאה, וחשוב המאבק בעצירת ההתפשטות".
יש לך מסר למקבלי ההחלטות?
"אני לא יודע מה הפתרון הנכון, וזה קשור לא רק אלינו אלא לכל המשפחות בהן שני ההורים במקצוע חיוני. חשוב לייצר פתרונות בטוחים גם מבחינת הרצף המתאים לילדים, במיוחד קטנים כמו אצלנו, שהם בני שלוש וחמש, וגם מבחינה כלכלית כי לבייביסיטר יש משמעות כלכלית, במיוחד לפי הצפי שזה הולך להימשך זמן רב. אנחנו נכונים לתת את עצמנו למאבק, אבל צריכים לדעת שיש לנו שקט, שהילדים שלנו מטופלים והם בידיים טובות. המערכת שולחת אותנו, בשביל זה למדנו רפואה ונשבענו שבועה. אנחנו מאמינים בזה, לא פוחדים להידבק, אבל זקוקים לשקט נפשי".
