דרור קרן מקריא סיפור:
בלי טיקטוק, אינסטגרם, ריאליטי ועוד מסכים ואפליקציות, עברנו ילדות שלמה עם סיפורי ילדים שמפעילים את הדמיון והמחשבה. נשמע כמו משהו רחוק אבל דווקא עכשיו, כשהכל משתנה, זאת הזדמנות להיזכר וגם להראות לילדים שלנו שיש עולם שלם שחלקם לא מכירים.
לרגל פתיחתו של פסטיבל "צלילי הילדות", אמנים המשתתפים במופעים סיפרו על רגע שזכור להם במיוחד מילדותם. נוכח הגבלות הקורונה, מתקיים השנה הפסטיבל, שנערך זה שני עשורים בתיאטרון חולון, במתכונת מקוונת שתאפשר צפייה בכל המופעים ללא תשלום, בין התאריכים 24-20 בדצמבר.
הקדשה מלוין קיפניס
"את 'אליעזר והגזר' אהבתי מאז שהייתי קטנה", מספרת שירי ארצי. "אולי בגלל שזה סיפור שיש בתוכו ריקוד קטן - משוך ימינה, משוך שמאלה - וחזרתיות פשוטה ונהדרת.
"פעם הלכתי לטייל עם סבא שלי בשבת תל אביבית שטופת שמש. לפתע הצביע סבא על איש זקן מאוד שפסע לפנינו, איטי ושפוף. 'זה הסופר לוין קיפניס', אמר לי סבא בהתרגשות וסיפר לי שהוא גר בשכנות. התרגשתי מאוד וביקשתי שנתקרב אליו כדי שאראה איך נראה סופר אמיתי מקרוב.
"בפעם הבאה שביקרתי אצל סבא וסבתא, הגיש לי סבא הפתעה - עותק של 'אליעזר והגזר', שבעמודו הראשון כתובה בכתב יד קטן ורועד הקדשה - 'לשירי היקרה מלוין קיפניס'. זה היה הרבה לפני ימי האינסטה והטיקטוק, והקדשה מלוין קיפניס הייתה שווה מבחינתי כמו סלפי עם נועה קירל בשביל הבת שלי. מאז מבחינתי 'אליעזר והגזר' הוא הרבה יותר מסיפור. הוא זיכרון וגעגועים ואהבה לאנשים ולזמנים שאינם יותר".
"הקדשה מלוין קיפניס הייתה שווה מבחינתי כמו סלפי עם נועה קירל בשביל הבת שלי"
"20 שנה חיפשתי את הספר"
"עיר המקלט שלי בבית הספר היסודי הייתה הספרייה", מספר תומר שרון (תומש). "הייתי נוהג להתחמק מהרבה שיעורים אל הספרייה, ושם גאולה הספרנית הייתה מקבלת אותי בחיוך מכמיר, שהייתה בו מידה גדולה של שותפות לפשע, ונותנת לי להתרוצץ חופשי בין המדפים. מדובר על אביב 1979. קראתי אינספור בהפסקות גדולות, כרטיס הספרייה שלי התמלא זה מכבר ודווקא הספרים שקראתי בגנבה היו המתוקים ביותר.
"'מסע בתולעת ספרים' של יעקב שביט הוא אחד מהם. בכל פרק בספר, יוצא הילד עמנואל עם יעקב התמהוני למסע בין דפיו של ספר אחר, וכל זאת בזכותה של התולעת העל-זמנית שבחדרו האפלולי של יעקב, המגובב ספרים עד לתקרה".
קראו עוד:
עוד הוא מוסיף, "הגיע חופש גדול, וקראתי את כל תולדות התולעת חוץ מהפרק האחרון. בתחילת השנה הבאה חמקתי שוב לספרייה, לגאולה, אבל הספר נלקח בסוף השנה שעברה ולא הוחזר, וזה היה העותק היחיד.
"שנים חיפשתי את הספר, כדי לקרוא את הפרק האחרון, ולא מצאתי. שנים אחרי, פגשתי את שרית הציירת ואהבת ענק נדלקה וסחררה אותנו אל הרקיע. יום אחד היא הביאה לי מתנה שמצאה באיזו חנות בעכו. 'מה? איך ידעת?' נדהמתי. 'ידעתי מה?' היא שאלה. 'שאני מחפש את זה כבר 20 שנה'. 'לא ידעתי', היא אמרה.
והנה הפרק האחרון, ובו הילד עמנואל כובש את היבשת החדשה של הספר שלו עצמו. וכך, הושלם המסע בתולעת הזמן.גאולת המילה כהרף עין, גם אם היא לוקחת 20 שנה.
לא נרדמת בלי סיפור
"תמיד אהבתי סיפורים לפני השינה", אומרת סיון טלמור. "משהו ברגעים האלה - שקט של סוף יום בבית, הכל מסודר במקום והבית נרגע. אמא או אבא יושבים קרוב לצידי במיטה הקטנה ולאוויר יש ריח של סבון ילדוּת משיער לח אחרי מקלחת חמה. רגע מזוקק של קירבה, של ביחד.
"לא זוכרת את עצמי נרדמת בסיפורים לפני השינה. נהפוך הוא, מבחינתי ההרפתקה רק התחילה. ניסיתי תמיד לדלות מתוך הסיפורים כמה שיותר פרטים על הדמויות המשונות או על מקומות רחוקים מלאי קסם וכישוף, שאחר כך אוכל לגנוב לי לחלומות".
"ניסיתי תמיד לדלות מתוך הסיפורים כמה שיותר פרטים על הדמויות או על מקומות רחוקים, שאחר כך אוכל לגנוב לי לחלומות"
אחד הזיכרונות הראשונים של טלמור היה מהספר "אבא עושה בושות". היא מספרת: "ביקשתי לקרוא אותו שוב ושוב ושוב, עד שדפיו נהיו מהוהים ורכים. כמה אהבתי את הספר הזה. אולי כי הוא כזה ישראלי, כזה 'קרוב'. הרגשתי כאילו אני חיה בתוכו, כמו ממש מכירה את אפרים ואבא שלו, שהם בטח איזה שכנים של בני הדודים שלי בעיר.
"כמה אהבתי לדמיין בפה את טעם העוגה, לדייק וממש להרגיש אותו על הלשון עם כל תיאור מרכיב נוסף בהתפרצות העוגה המופלאה הזאת. הייתי הולכת לישון שבעה, עם חיוך של אחת שטעמה.
"היום אני מוצאת את עצמי לצד שני בניי, שלא תמיד מבקשים שאשיר להם אבל ממש מתעקשים שאקריא להם סיפורים. הם צוחקים בקול, משלימים משפטים, מתקנים אותי כשאני טועה ובעיקר בולעים בעיניים עגולות וגדולות כל מילה ומילה. ואני מביטה בהם, רואה איך הדמיון בראש ממלא להם בין המילים והציורים, משלים להם בין השורות, והסיפור נהיה ממש שלהם".
