מזל שעשיתי קורס צלילה כי אני מרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגליי. בעוד כמה ימים אותיר מאחוריי חצי חיים והאריזה לא נגמרת. בכל פעם אני מוצאת עוד משהו לזרוק, עוד נכס שחובה לשמור, עוד פריט שצריך לתרום. הסלון מפוצץ בשקיות ניילון עצומות עם בגדים, נעליים, משחקים ותמונות שנערמו בחדרי חדרים בלי ששמנו לב.
כל התכולה ממתינה לנשים גרושות וחד הוריות שישקרו לשוטר שהן בדרך לפסיכולוגית, או לטיפול בקשישה (בכל זאת, 51), או כל תירוץ מגוחך, במקום לומר "אדוני השוטר, חלקנו יצאנו ממקלט לנשים מוכות, חלקנו עוזרות למישהי נזקקת, עבור כמה מאיתנו זה פיקוח נפש. אנחנו בדרך לאסוף פריטים שיעזרו לנו לעבור את התקופה האיומה הזו בשלום". מדינת חלם, שבה צריך לשקר על פני אמירת אמת פשוטה, כנה וטהורה.
"הזבל של האחת הוא האוצר של האחרת", זה אחד המשפטים האהובים עליי, בעיקר מאז שהתגרשתי. הפעם מדובר במטמון, פריטים שחרשתי עליהם ולא הצלחתי לשחרר, ואחרים שנשבעתי שיום יבוא ואני אלבש את השמלה בצהוב חרדל גז עצבים שקניתי לא יודעת למה.
היום הזה (כמובן) לא בא. העצבים, מנגד, באים בזה אחר זה. מעברים זה לא דבר קל – לא מעבר דירה ולא מעבר בין מערכות יחסים, סטטוס משפחתי, עבודות, חיים שפעם קיטרנו עליהם והיום אנחנו מוכנות לחזור אליהם בשנייה.
בכל פרידה נשארת חתיכה ממך
פרידות הן אירוע כואב, גם כשהדבר נעשה למען שדרוג עתידי. אני גורסת שבכל עזיבה יש שדרוג, גם כשאנחנו לא מודעות לכך באותו רגע (או ברגעים רבים אחריו), אלא שבינתיים, עד שאשתדרג, אני נתונה לחסדיהם של בעלי מקצוע, בעלי בית ובעלי עניין שמעיבים על העצמאות והעצבים הרופפים ממילא.
אני יושבת על המדרגות בדופלקס שהיה ביתי ב-23 השנים האחרונות וצופה בנשים הרכונות מעל שקיות כתומות. הפעם האחרונה שבה הונחו פריטי לבוש שלי בשקית זבל נקייה היתה כשהודעתי לבן זוגי באותה תקופה שאני רוצה להיפרד, אחרי שגיליתי שהוא נמצא בקשר גרפי עמוק עם אשה שהיא לא אני. חתכתי את הקשר באסמס, וכדי להמחיש מה הוא חושב עליי, השאיר את חפציי בשקית אשפה מחוץ לבית שלו. "איזה זבל", סיכמתי.
אני מאלו שחותכות כשלא טוב, ומאמינה שכל מה שנגמר היה צריך להיגמר כדי לפנות מקום למ(י)שהו יותר מוצלח. הבעיה טמונה בפער בין מה שהסתיים למה שעוד לא התחיל. התקווה, הציפייה, החשש, הכמיהה, האכזבה, אי הוודאות – כל אלה יכולים להרים ולהנחית בבת אחת. קשה לשחרר. בכל פרידה את משאירה משהו ממך, פיסת חיים שתהפוך לזיכרון עמום.
יותר מדי פעמים אנחנו נשארות במקום כושל בגלל שאנחנו פוחדות מהדרך או שנישאר לבד. יש משהו משתק במחשבה שאת לא רצויה, שמעדיפים מישהי אחרת על פנייך. באותם רגעים את מאמינה שככה זה יישאר לעד, וקול קטן בתוכך לוחש בתבוסתנות שברור שתישארי לבד, כי מי ירצה אותך כשהוא יגלה מי את ב.א.מ.ת.
במקום לסלוח לעצמנו על חסרונותינו, אנחנו סולחות לאחרים וממציאים עבורם צידוקים. ע' לא הבינה איך אחרי שנה וחצי של "זוגיות מושלמת בפרק ב" קם בן הזוג והודיע שהוא עוזב. היא חשבה שהכל מושלם, ופתאום פוף, הוא והחלום נגוזו.
זה לא שהוא נעלם לגמרי, הוא המשיך לבוא, סקס, מחמאות, משאיר אותה על אש קטנה. כמו כל אחת שננטשה היא מצאה סיבות שיצדיקו את המעשים שלו: הוא לא בנוי לזוגיות, הוא זאב בודד, תמיד היה ככה. את הסיבה האמיתית היא לא מוצאת, כי היא לא מחפשת.
הזוגיות של ע' אולי היתה מושלמת, אבל בעיניה, לא בעיניו. אם היתה יותר רגישה לניואנסים, היתה קולטת שהקשר לא חזק כפי שנדמה לה, אבל החשש מפרידה היה כל כך עמוק וכל כך קל להדחקה. כמה מסכות אנחנו עוטות מתחת למסכות האנטי-קורונה, וגם בהן קשה לנשום בחופשיות...
אני לוקחת אוויר ומזכירה לעצמי שכמו בצלילה, אסור לעצור נשימה. גם כשהכל מסביב נראה כאוטי וחסר סיכוי, תמיד יש תקווה. אנחנו צריכות להיזכר ברגע מסוים בחיים שבו היינו בטוחות שהיקום קורס עלינו, ואיך בכל זאת מצאנו בעצמנו את הכוחות וצלחנו את המשבר כמו המלכות שאנחנו.
קחו שלוש נשימות. הכל אפשרי.
סופ"ש מוצלח,
גאיה קורן
