מחסור חמור בפסיכולוגים ד"ר יובל הירש
(צילום: אבי חי)
אחרי ארבעה מיליון בני אדם שהתחסנו, והירידה המתונה בתחלואה, אפשר כבר להביט על היום שאחרי הקורונה: מדינת ישראל תבלום כנראה את המגפה, ואז תידרש לתת את הדעת על הנזק הנפשי שנגרם לתושביה. בהיעדר מערך בריאות נפש חזק ומתפקד, רבים עלולים למצוא את עצמם בלי מענה לפגיעה שספגו בתקופה קשה זו.
נתונים חדשים של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית חושפים את גודל הבעיה. עוד לפני המשבר, החוסרים בתקנים היו משמעותיים וזמני ההמתנה לקבלת טיפול ואבחון בשירות הציבורי עמדו על כשנה. המצוקה סביב משבר הקורונה רק הגבירה את הביקוש. המשמעות: פערים של אלפי משרות בכל תחומי הטיפול.
"התקופה הזו תשאיר צלקות חמורות בחברה הישראלית בהיעדר טיפול מתאים, אנחנו חוששים מהיום שאחרי המגפה", אומר ד"ר יובל הירש, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח”ר (מדעי החברה והרוח). "כבר עכשיו אנחנו מקבלים גלים נוספים של פניות. הולך להיות פה צונאמי של פניות ככל שנתקרב לסוף מכיוון שיש חוסרים בכל התחומים".
הירש מוסיף: "הנפש לא מחלימה מהחיסון, המגפה הנפשית הולכת להישאר איתנו שנים קדימה. לאנשים ייקח הרבה מאוד זמן להחלים בלי טיפול מתאים. אם לא נצליח לשקם את האנשים, לא נצא מהמשבר".
אפרת, אם לנערה בת 15, מכירה היטב את המצוקה בימים אלה. כבר חודשים שהיא מנסה להשיג טיפול עבור בתה שניסתה לפגוע בעצמה. "חצי שנה לאחר שביקשנו טיפול, הבת שלי נפגשה עם פסיכולוגית", היא מספרת, "אבל אחרי שני טיפולים הפסיכולוגית עזבה ונכנסנו שוב להמתנה, עד היום. הבת שלי מאובחנת כדיכאונית ונשארה בלי מענה. אני באמת מנסה לעשות את המיטב עבורה, אבל אני לא אשת מקצוע".
מיכל, אם לילדה בת תשע, מחכה כבר תשעה חודשים לאבחון. "כאמא זו ממש הרגשה נוראית, המדינה למעשה מפקירה אותנו", היא אומרת, "לאף אחד לא אכפת שאין לי את הכלים לעזור לבת שלי. אנחנו מחכים מחודש מאי בשנה שעברה, והתור שנקבע לנו הוא במרחק נסיעה של שעה וחצי מהבית. ניסיתי לקצר תהליכים באמצעות פנייה לחדרי מיון, אבל ללא הצלחה. בגלל שאין אצל הילדה מסוכנות, אומרים לנו שאנחנו צריכים להמתין. זה ביזיון להגיע למצב שאמא מגיעה למיון למחלקה פסיכיאטרית כדי לעזור לבת שלה ושולחים אותה הביתה".
2 צפייה בגלריה
"כולנו הלומי קרב באופן כזה או אחר ואין מי שנותן מענה למצוקה שלנו". רופא במחלקת קורונה
(צילום: יריב כץ)
בועז, רופא פנימאי במחלקת קורונה, ויתר על קבלת טיפול, אף על פי שהוא זקוק לו מאוד, לדבריו, לאחר שהבין שיצטרך להמתין חודשים ארוכים עד שיקבל אותו. "כל אחד מאיתנו מתמודד בימים אלה עם המשבר באופן שונה", הוא אומר, "כולנו הלומי קרב באופן כזה או אחר ואין מי שנותן מענה למצוקה שלנו".
בועז מספר על התקופה הקשה שחווה בבית החולים: "התחלתי את ההתמחות שלי לפני שנה, אבל תוך חודש הפכנו למחלקת קורונה. התמודדנו עם מחלה חדשה שאף אחד לא ידע איך לטפל בה, לפעמים משפחות היו ניגשות אלינו ושואלות, 'מה יהיה מחר?' הגענו למצב שאנחנו לא יודעים מה יהיה עוד שעה או שעתיים. אנשים שכבו פה בגל הראשון של הקורונה במשך שבועות, לבד לחלוטין, רובם אנשים מבוגרים, ואנחנו היינו המענה האנושי היחיד שהם קיבלו. אלו תמונות שכל רופא, בטח רופא צעיר, לא ישכח".
