מי זה נועם? השם לא נשמע לי מוכר ואני לא מבינה למה שואלים אותי איפה הוא. המוח שלי ריק, המבט זגוגי. לפי העיניים שבוחנות אותי אני אמורה לדעת מי זה נועם, אבל השם חומק ממני, זר לאוזניי. אני ממשיכה לבהות במבט מבולבל. "תשתי עוד יין", הם צוחקים ממני.
נועם הוא בנו של בן הזוג שלי ולא שתיתי אפילו כוס אחת.
בראיונות שקראתי עם מחלימי קורונה נכתב שמאבדים את הזיכרון לטווח קצר. אולי גם רחוק, עוד אי אפשר לדעת. המקורננים סיפרו שהם מתחילים לצלצל למישהו ושוכחים עם מי רצו לדבר, או שהלכו למטבח ולא זכרו מדוע.
אולי יש לי קורונה. אתמול גם כאבו לי הרגליים מעל הברכיים, וסקאזי אמר שזו תופעת לוואי. מצד שני, אני מריחה מצוין, כולל עובש בתחתית הארון של הכיור, ככה שיכול להיות שכאבי הרגליים נובעים משימוש בשרירים נייחים ששכחו מה זה להתכופף ולעשות סקווטים עם סמרטוט אקונומיקה. ייתכן גם שהאדים גרמו לשכחה המוקדמת של זכרוני המאוחר. ככל שזכרוני מאפשר לי, עוד כשהייתי בת עשרים שכחתי מה אני רוצה לעשות כבר באמצע הדרך.
זיכרון זה דבר מתעתע, מצד אחד אני נוסעת למכולת ומוצאת את עצמי בחנות לשכפול מפתחות, מצד שני אני יכולה לשבת מול מטופלת, לשכוח את השם שלה אבל לזכור איך קוראים לגרוש שלה, לאקס האחרון ולילד האמצעי. החיווטים של המוח הם סוגיה מרתקת. אני מתעסקת בנושא כבר מספר שנים, קוראת מאמרים, מטפלת באנ.אל.פי, לומדת המון, חוקרת תופעות, ויש לי ידע עצום ונרחב.
כל החוכמה הזו לא שווה כלום. המוח שלי לוקח את כל הטוב הזה ומאפסן אותו בבוידעם במקום במגירות נשלפות עם טריקה שקטה. בואו נגיד את זה ככה: אם לצ'ייסר היה את הזיכרון שלי הוא היה מטביע יגונו בשוטים.
המוח צריך את הדברים האוטומטיים שעושים שקט
איפה הייתי? אה, כן, נועם. הקצר שאירע לי במוח הוא יותר תולדה של סטרס מאשר וירוס קטלני (או לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי). תוך פחות מחודשיים עזבתי בית שבו העברתי את מחצית חיי, הבניין נהרס, שיפצתי בית אחר כמעט מהיסוד, בו זמנית עברתי לגור זמנית עם החבר הקבוע, הבן שלי התגייס לקרבי, עבר גיבוש לסיירת, התחיל טירונות, נכנסתי סופסוף לגור בביתי החדש, גיליתי מרבה רגליים שבא להתכרבל עם כל הרגליים שלו איתי בפוך, ויכול להיות שקרה עוד משהו בדרך, אבל לכי תזכרי.
החיים שלי התהפכו. המקום הבטוח נשמט תחת רגליי, ואם יש משהו שהמוח בוודאי לא מחבב זה אי ודאות. חשתי בעוצמה רבה את חוסר האונים שמתפשט בגוף ובנשמה כשלוקחים ממך את מה שהיה מובן מאליו.
זה בכלל לא משנה אם מה שהיה מובן מאליו היה טוב או רע, מפני שהמוח צריך את הדברים האוטומטיים שעושים שקט בתוך הרעש. הם מעניקים תחושת שליטה מנחמת, כאילו שהכל בסדר: לקום בבוקר ולהדליק את האור בידיעה ברורה שזה המתג הנכון, לפתוח את מגירת הסכו"ם ולקלוט שזה היה המיקום שלה בבית *הקודם* ועכשיו יש פה סוללות בתפזורת, התמונה על הקיר, המגע של הכרית, אפילו העצבים על מי שהשאיר את הפקק של משחת השיניים פתוח.
שינויים גדולים צריכים לבוא במנות קטנות. המוח לא מסוגל להתמודד עם בומים על-קוליים בזה אחר זה, גם כשהם למטרות טובות. רק עכשיו, כשסופסוף יש לי את הפינה שלי, משהו בי נרגע. זה עוד לא לגמרי 'שם', אבל אני בדרך. אני חוזרת לכתוב, לטפל, לעבוד.
כסרבנית הרצאות בזום אני מלקקת את הפצעים בכל יום שבו הפייסבוק מזכיר לי מה קרה היום לפני שנה, שנתיים ויותר. אני מצולמת שם על במות, מוקפת ומחובקת, נשים עם כתר על ראשן עושות סלפי וצוחקות. כשאני לא על הבמה אני יושבת במסעדה, על השפתיים מרוח ליפסטיק אדום ואפשר להציץ לזוגות אחרים, לשמוע מה הם מדברים, לראות אותם נוגעים זה בזו, מחליפים רוק בלי פחד.
סדרי עולם משתנים ואנחנו בעקבותיהם. מה שהיה הוא לא שיהיה. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש, בוראים עולם אחר מכל מה שהכרנו. זה לא פשוט בכלל, אבל בסוף תהיה לנו פינה משלנו, מקום להניח בו את הראש, ובשקט הזה נוכל לשמוע את המחשבות שלנו בקול צלול.
רוב הסיכויים, שגם נדע מי זה נועם.
שלך,
גאיה קורן
