"בזמן האחרון יש לך הרבה תלונות", הוא אמר ועיניו הירוקות הצטמצמו באי שביעות רצון. המילים פילחו את גופי, ועדר סוסים התחיל לשעוט מהבטן לכיוון הגרון. כבר שמעתי את התלונה הזו, הרבה פעמים לפני הרבה זמן. בבת אחת עלו מולי תמונות מחיי נישואין, והן לא היו מהסוג שמסנכרנים לגוגל.
אם יש משהו שהבטחתי לעצמי זה לא ליפול בפרק ב' למלכודות של פרק א'. 'לא משנה מה יקרה, את מוצאת את החיובי ומתמקדת רק בו ולא במסביב', הודעתי לעצמי המשודרגת. 'את לא מעירה, לא מדברת על אקסים, חס וחלילה פוליטיקה, לא אכפת לך הפועל או בית"ר, לא עופרה או ירדנה, תיסלם או משינה. הוא רשאי למחשבותיו ואת לשלך, תני מקום לדעות של אחרים, גם אם נדמה לך ששלך יותר מוצלחות".
ובאמת, הרבה שנים זה הצליח ועמדתי יפה במילה שלי. השתדלתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכשהיא היתה ריקה חשבתי איך למלא אותה בלי להודיע שהכוס עומדת להיגמר ומישהו צריך לשטוף אותה ולמה זאת רק אני...
אבל, איך אמרו חכמים? את יכולה להוציא את עצמך מפולניה אבל לא את פולניה מהדי.אן.איי. עוד לפני שהוא סיים להתלונן שאני מתלוננת, ידעתי שהוא צודק. השפלתי מבט, ולחשתי את המשפט שאף אשה שפויה מעולם לא אמרה מרצונה לאף גבר:
"אתה צודק".
"אל תהיי צודקת, תהיי חכמה"
בזמן האחרון אני מרגישה שאני לא מפסיקה לקטר, וחמור מכך: למצוא בו פגמים. הגבר היפה, המצחיק והנדיב, זה שלא מעיר לי על כלום (ואלוהים עדי שלא חסר), ספג הכל בסבלנות ששמורה לאנשים טובי-לב שלא מתלוננים אף פעם. פעם אחר פעם שמעתי את עצמי מעירה על שטויות, מעבירה ביקורת על השיער, הגוף, הלבוש, כאילו יושב לי שד עם תסמונת טורט על הכתף ופולט אמירות מטומטמות ומיותרות.
זה היה כאילו השד התחנן שהעיניים הירוקות יסתכלו עליי בחזרה ויגידו: "את מדברת? את?! תראי אותך! לא מתאמנת, הג'ינסים בקושי נסגרים עלייך, אם את חושבת שההחלקה עבדה החלקת על השכל, במקום לשבת על המחשב את יושבת מול נטפליקס, את לא מתביישת?!"
והתשובה היא, כן, אני מתביישת. אני רוצה למצוא בי את הכוחות לעלות מהבור ולטפס החוצה. אני רוצה מאמן עסקי שיושיט לי יד כמו שאני מושיטה למטופלות שלי, אני רוצה מאמן כושר שלא ירחם כשאמציא תירוצים, אני רוצה ללבוש מכנסי עור צמודים במקום טרנינג מרחיב אגן, ולשבת בבר אפלולי ולאכול מנות ראשונות ולבקש מהברמן להוסיף עוד קצת שאבלי לכוס, למה הם תמיד מתקמצנים? ואני רוצה לרקוד במסיבת טבע בסדר גדול של הלוויה חסידית, ומשתוקקת לחזור לסדנאות בבית ולהרצאות על במה, ולהפסיק להסתתר מאחורי זום שמוציא את שמחת החיים. אני רוצה את הפאקינג חיים שלי בחזרה!
כל כך לא טוב לי בעור שלי, שאני מושכת לחבר שלי בצמה ומחכה שהוא יסתובב אליי בחמת זעם וישאג. האריה שלי לא שואג. הוא מתקרב אליי, מחבק אותי חזק ומלטף לי את הראש. "את תהיי בסדר", הוא אומר, כמו מדריך רוחני שמחזיק בזרועותיו גור ילדה, ואני מרגישה את הסוסים שבגוף משחררים צהלה ונרגעים. האיברים שלי נרפים, משתחררים ממעמס בלתי אפשרי של רצון להיות מי שהייתי בסיטואציה כל כך אחרת.
כמה מערכות יחסים התמוטטו בגלל שלא ידענו לתת חיבוק? כמה זוגות התפוצצו בגלל שלא השכילו להבין שתלונה היא בסך הכל זעקה לתשומת לב? נטפלתי לבן הזוג שלי כי קל למצוא פגמים במישהו אחר מאשר לטפל בשריטות שלנו. היה לו את השכל להבין שזה לא קשור אליו, והיה לי את המזל שלא הגיב באופן דומה, מפני שללא ספק הייתי נעלבת, נדרסת, מוציאה קוצים, חוזרת להיות ילדה שלא הרגישה שהיא מספיק טובה. כמה זה מיותר, כמה זה דפוק.
כשהעזתי להרים אליו את עיניי, ראיתי שהוא מחייך. "אני צודק!" הוא חזר על המילים, מקעקע אותן על לשונו, "תזכרי שאמרת שאני צודק!" השד על הכתף קרץ בשדיות, מה הן אלף תלונות לעומת "אתה צודק" אחד?... כמה קל לעשות גבר מאושר. אל תהיי צודקת, תהיי חכמה. ותתלונני פחות.
שנדע ימים שמחים,
גאיה קורן
