כשעדי (כיום בן 26) היה בן חמש, אמו, סיגל עזרא, פנתה לגננת ואמרה לה שהיא חושבת שיש לו נטייה מינית. הגננת הייתה בהלם והפנתה אותה ליועצת החינוכית שהסבירה לה שזה לא מחייב.
"בגיל חמש הוא שיחק בבובות של אחותו, אמר שחבל שאין לו שיער ארוך כמוה, היה משהו באווירה", מספרת עזרא. "לקראת גיל ההתבגרות שמתי לב שאין לו חברות.
"פניתי לבכורה שלי שהייתה אז חיילת ושאלתי אותה אם היא חושבת שיש לו נטייה מינית אחרת. פחדתי להגיד אז את המילה 'הומו'. עדי היה אז בן 15, וכשהוא לא היה בבית חיפשנו רמזים בחדר שלו. מצאנו שהוא כתב 'הם לא מבינים שאני לא בן רגיל'".
איך עודדתם אותו לספר?
"אחותו לקחה את המושכות. היא דיברה איתו, עודדה אותו לא לשמור סוד. בסוף הוא שיתף, הוא כתב לה שמגיל 12 יש לו תחושה כלשהי כשהוא רואה בנים ומפחיד אותו מה יגידו אמא ואבא. היא התרגשה ושכנעה אותו להראות לי את המכתב".
איך הרגשת?
"בכיתי, שמחתי שהאינטואיציה לא בגדה בי. חיבקתי אותו חזק, קיבלתי אותו כמו שהוא וזה העצים אותו. ראיתי את האושר שלו, לא לנסות להיות מישהו אחר. הוא היה גאה בעצמו. זה קרה בחופש של כיתה ט' ל-י', ביום של הרצח בבר-נוער".
עזרא מחדדת - "מצד אחד אושר שקשה לתאר, גם הוא שמח שהוא סיפר את זה. מסתבר שבגיל 14 הוא סיפר לאחת החברות שלו, הוא הרגיש שמשהו קורה לו בגוף והתלבט. הוא רוצה שיראו אותו ולא יתביישו בו. הוא לא תיאר לעצמו שנקבל אותו ככה, למרות שאנחנו מאוד מחוברים וקשורים".
לדבריה, השלב הקשה היה בבוקר למחרת. "מצד אחד שמחתי שהוא הוציא את זה, אבל ההרגשה הייתה כאילו אנחנו ההורים, נכנסים לארון. הייתי קצת בהלם. אחרי יומיים חיפשתי חומרים ברשת ומצאתי עמותה שנותנה מענה להורים, ומבלי שעדי ידע, קבעתי פגישה. גם הורים יוצאים מהארון וזקוקים לתמיכה. ידעתי שאם ארגיש טוב הוא גם ירגיש טוב.
"בזכות התהליך כיום אני מעבירה הרצאה בשם 'גאווה של אמא', המתארת את הסיפור מהספק הראשוני שאולי יש לי ילד עם נטייה מינית אחרת, דרך כל הקשיים והחששות, ועד ליציאה המלאה מהארון המשפחתי בגאווה, תרתי משמע".
איך שאר בני המשפחה הגיבו?
"לבעלי לקח יותר זמן לעכל, אבל הוא הבין כמוני שצריך לקבל אותו וחיבק. יודע כמה זה קשה ורואה רק את טובתו של עדי לנגד עיננו. למשפחה שלי גם סיפרנו. אני באה מבית מסורתי, אמרתי להורים שלי שאני רוצה לספר להם משהו, הם היו קצת מופתעים, אבל אמא שלי אמרה שקצת חשדה".
קראו עוד:
מה הרגע הכי קשה בתהליך הקבלה?
"לכל הורה יש איזו תמונה על הילד שלו שיהיה מצטיין ובת זוג וחתונה ופתאום מקבלים מכה שלא קשורה לשום דבר אחר ולא קשורה לפנטזיה. בהתחלה זה מפחיד - איך מתנהגים? מה יגידו עליי אם ילדתי ילד עם נטייה מינית?
"הקבלה שלנו מחזקת את הילד. עדי הרגיש שלם וחלק מזה, בזכות כך שגרמנו לו להבין שלא קרה אסון. זה קרה בין החטיבה לתיכון ואני זוכרת שפתאום הוא התחיל ללכת זקוף. הבנתי שברגע שאני קיבלתי אותו והגנתי עליו בגאווה מוחלטת, מבלי להסתיר, אז גם הסביבה מקבלת באהבה ובטבעיות".
עזרא ממליצה להורים אחרים שנמצאים באותו המצב לא לפחד לחשוב מה יגידו אחרים. היציאה האמיתית של הילד היא מול ההורים ואם הם לא יקבלו אותו, הוא ירגיש נבגד. תקשורת עם הילד היא מהות העניין".
"ניסיתי לספר ולא הצלחתי"
ענת בן אבי, מנחת יוגה צחוק, ישבה בבוקר שבת שגרתי בסלון לצד בעלה, כשלפתע קיבלה הודעה. שגיא, הבן שלהם, שהיא אז בן 14 התוודה בפניה שהוא הומו. "ישבנו בבית ופתאום הודעה", היא מספרת. "חשבתי שקרה משהו, הוא לא שלח בווטסאפ המשפחתי, אלא לכל אחד כהודעה נפרדת. ירדו לי דמעות.
"הוא ישב בחדר הסמוך עם אחותו, באנו מהר לחדר של אחותו. הם ישבו שם יחד והיא לא ראתה את ההודעה. היא התרגשה והרגיעה אותו. התרגשתי, לא הופתעתי. חיבקנו אותו ואני שמחה שהוא הוציא את זה והשתחרר".
שגיא (כיום בן 17) משתף מהצד שלו: " לקראת סוף כיתה ו', כשהייתי בן 12.5, הבנתי, אבל לקח לי כמעט שנתיים לצאת מהארון. זה היה נושא מעומעם, לא דיברתי על זה, לא אחרים ולא עם עצמי, לא הבנתי וחוויתי הצקות.
"לקראת גיל 14, גיל שמסתכלים סביב ושואלים שאלות, בנים יוצאים עם בנות ואיפה אני? לקח לי זמן להבין מה אני מרגיש, הבנתי שזה לא משהו שאפשר לתקן.
"למרות שידעתי שאני בסביבה מקבלת, לקח לי זמן, התלבטתי המון, ידעתי שלהיות בארון מגביל. ניסיתי לספר ולא הצלחתי. הסתובבתי בבית ולבסוף חזרתי אחורה לחדר. החלטתי לאזור אומץ ולכתוב להם. את ההודעה, ניסחתי כמה פעמים וגם אז, כשהיא נשלחה, היא נשלחה בטעות".
לדבריו, כשהרגיש שלם ובטוח בבית, הוא לא הרגיש צורך לצאת מהארון בצורה פומבית. "זה בדיוק כמו שמישהו יגיד שהוא סטרייט. היו מציקים לי בתקופות שלא הייתי בטוח בעצמי, אבל מרגע שפיתחתי עמוד שדרה והייתי בסביבה מוגנת, הפסיקו להציק ולא היה אכפת לי מה יגידו".
ענת מוסיפה "זה לא היה קל. עברנו תקופה לא פשוטה, עם מערכת חינוך שלא ידעה להכיל. הדביקו עליו תוויות. הייתה מורה ששלחה לשגיא כתבה של סמטוריץ' וכתבה לו 'אפשר לשנות, תן צ'אנס, אולי תמצא את אשת חלומותיך'. מיד לאחר מכן, הוא עבר בית ספר".
למשפחה המורחבת הם חששו לספר ולקח קצת זמן. "אנחנו באים ממשפחה מסורתית יותר", מספרת ענת. "למדתי בבית ספר דתי, אבל אני אוהבת את הילד שלי. קשה לי לשמוע על סיפורי הורים שלא מקבלים את הילדים שלהם בגלל נטייה, כי המשמעות היא לאבד ילד, וזה היה הפחד שלי תמיד.
"אני שומרת על בית פתוח והצעתי לו להביא בני זוג וחיבוקים ונשיקות. אז לא תהיה לי כלה. אגב, אני לא לבד. גם בעלי שותף, זו החלטה הורית משותפת והוא תומך מאוד".
מה המסר שלכם?
שגיא: "להורים, לקבל את הילדים שלהם. לילדים - שיאהבו את עצמם. תהיו אתם, בטוחים בדרך ולא משנה כמה מכשולים יש בדרך. אל תחששו לצאת מהארון, תתרכזו בהרגשה האישית ותהיו מאושרים ושלמים. ברגע ששיתפתי, היה לי קל יותר, היה לי בטחון, בזכות זה יכולתי להתמודד עם הכול".
ענת "אני שמחה שהיה לו את האומץ לצאת מהארון בגיל מוקדם משום שהוא פחות סבל בהמשך. להסתיר משהו חזק בבטן זו תחושה נוראית. לנו ההורים, עברנו שנתיים קשות, לראות ילד ולא להבין מה קורה לו. לילדים הייתי ממליצה לא לשמור בבטן, קשה לחיות עם ההסתרה".
"איך לא ראינו?"
"כשילד מספר משהו גדול שמשפיע מאוד על החיים שלו, ההורים הרבה פעמים בשוק מאוד גדול", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה מנהל "מרכז ד"ר טל" לתמיכה רגשית ונפשית. "זה בא יחד עם 'איך לא ראינו?' או 'ראינו אבל למה לא אמרת?' או 'מה יהיה? יהיו לך ילדים או לא יהיו לך ילדים?',
"ההמלצה הטובה ביותר היא להקשיב קודם, להעביר מסר תומך ובעיקר להיות בהקשבה, אפילו לשאול שאלות - 'ממתי אתה מבין?', 'מה זה גורם לך לחשוב?' ולומר - 'ברור שאתה הילד שלנו'.
"אחרי שמקשיבים, אפשר לנהל בין ההורים לבין עצמם שיחה לפני שחוזרים לילד, איפה זה שם אותנו כהורים? ואז לכל אחד מההורים יש הזדמנות לעשות עיבוד רגשי בסיטואציה שהיא פחות מלחיצה ולדבר שוב עם הילד על הפחדים והחששות".
