זה לא פשוט לתאם ריאיון עם רמי דקל. ביום שני למשל, הוא הולך לשחות בבוקר, ממשיך לחוג דרמה, משם נוסע לתל אביב לישיבת הנהלה בעמותת "צמד" שבה הוא מכהן כגזבר וחבר ועד, ולסיום – יוצא לרכיבה על אופני טנדם עד 12 בלילה בעמק חפר.
האזינו לכתבה שהוקלטה על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אז תשכחו מכל האסוציאציות שהמילים "עיוור" ו"פנסיונר" מעלות לכם בראש ותכירו את רמי דקל: תושב נתניה, נשוי לרות, אבא לחמישה וסבא ל-14 נכדים, שיחגוג ביולי הקרוב 70. אם אתם מגיעים לנתניה היום (יום א') - בואו לכיכר העצמאות, לראות אותו רוקד ריקודים סלוניים וריקודי עמים, לרגל יום ההזדהות והגברת המודעות לאנשים עם עיוורון או לקות ראייה (אתם גם מוזמנים להצטרף). בקרוב גם תוכלו לראות אותו בסדרה החדשה "הופרדו בלידתם" שעלתה בערוץ 11 (תאגיד השידור) - כמי שחולק תאריך לידה זהה עם השף ישראל אהרוני.
רמי התעוור לפני 15 שנה בתאונת עבודה כמנהל מחסן ולוגיסטיקה בתיכון "אלון" ברמת השרון, ובעקבותיה התבשר שלא רק שהתעוור בעין שמאל, אלא גם שהוא נושא את גן ה-RP (רטיניטיס פיגמנטוזה) - מחלה הגורמת לניוון תאי קולטנים ברשתית ולאיבוד ראייה הדרגתי, ולמעשה איבד את הראייה גם בעין ימין. "ייעצתי לתלמידים ומורים על החומרים לעבודות. היו שם שקפים לעבודה ואחד מהם קפץ לי לעין ופצע אותי. אני מגיע לבית החולים ומנהל המחלקה מודיע לי שהעין לא תחזור לראות. ומה עם העין השנייה, אני שואל אותו, והוא עונה: "עין ימין כבר מזמן מתה".
לא שמת לב קודם לכן שאתה לא רואה בעין ימין?
"היו לי בעיות ראייה קלות, אבל חשבתי שזה בגלל הגיל ולא דאגתי לבדוק".
קראו עוד:
בעקבות התאונה שקע רמי בדיכאון ובמהלך השנתיים הראשונות חווה לא מעט משברים. "הייתי במיץ של עצמי. לא קיבלתי את העיוורון אבל גם לא עשיתי כלום. ניסו לעזור לי, הביאו מטפלות, אבל סילקתי את כולם כי מבחינתי לא הייתי עיוור". בוקר אחד הוא חיפש את הנשק שהיה ברשותו כאיש קבע לשעבר (25 שנה בצבא). כשלא מצא, התקשר לאשתו, "והיא פרצה בבכי כמו שאף פעם לא שמעתי. לא התכוונתי להתאבד, אני אוהב את עצמי והמשפחה חשובה לי. אבל פתאום נפל לי האסימון, שאני מרסק את המשפחה שלי, והחלטתי שאני רוצה ליהנות מהחיים. הבטחתי לה שהכול יהיה בסדר".
"תמיד חששתי ממים ולמדתי לשחות רק אחרי שהתעוורתי"
בעקבות התובנה החדשה החליט רמי לבקש עזרה, ופנה לסיוע מנהל הרווחה בעיריית נתניה. "דרכם הגיעה אליי אנה, מורה שיקומית, ומאותו הרגע החיים שלי השתנו. אנה עזרה לי להכיר בחושים החדשים שלי ולאט לאט צברתי ביטחון. איך לפעול על ידי שמיעה ומישוש, להפעיל את חושי הטעם והריח וללכת עם מקל נחייה, לצאת למרחבים.
האתגר הראשון שבחר בו היה ללמוד שחייה. "תמיד חששתי ממים ולמדתי לשחות רק אחרי שהתעוורתי. הייתי הולך כמעט שעה מהבית עד לבריכה, וכשהצלחתי, ראיתי אור בקצה המנהרה, הבנתי שהכול קטן עליי". מאז החליט ללמוד עוד דברים חדשים כמו קורס מחשבים ("אני שולט בהקלדה עיוורת ויש לי תוכנת מחשב שמאפשרת לי לשמוע כל מה שאני מקליד"), והוא משחק כדורת דשא ברעננה, חותר בסירות דרקון במרכז דניאל לחתירה בתל אביב, ואף מדריך בנגישות ישראל.
"בשבוע שעבר עשינו מסלול מעכו לבית שאן – 120 ק"מ – 60 ק"מ בכל יום. לא לראות זה כלום, זה פגם בייצור. בעצם זה חיים של תענוג, אתה משביח את עצמך"
"כל פעילויות הספורט נעשות לצד אנשים רואים. באופני טנדם יש רוכב רואה מקדימה, כדורת דשא אני משחק לפי תנועות הקול של המאמן, בחתירה אנחנו עשרה בסירה – חמישה רואים וחמישה לא. בריקודי עם אנחנו רוקדים רואה לצד לא רואה".
5 צפייה בגלריה
"בשבוע שעבר עשינו מסלול מעכו לבית שאן – 120 ק"מ – 60 ק"מ בכל יום". רמי דקל עם אופני הטנדם
(צילום: אלבום פרטי)
בחודש אוקטובר האחרון, תוך כדי שנת הקורונה, נפתח המרש"ל (מרכז רב שירותי לעיוורים וללקויי ראייה) בנתניה ביוזמתה של ראשת העיר, מרים פיירברג-איכר, שהנושא קרוב לליבה. המרש"ל הינו מוסד ייחודי המתמחה במתן שירותים סוציאליים, שיקומיים וחברתיים, הניתנים תחת קורת גג אחת למאות אנשים עם עיוורון ולקות ראייה, ופועל תחת רצף שירותים אשר מפעיל אגף המוגבלויות במנהל הרווחה נתניה.
מאז שהצטרף, המקום הפך לו לבית נוסף. רמי משתתף בחוגים ופעילויות כמו מדיטציה, יוגה, פרשת השבוע, בישול, העצמה, מקהלה וגם ריקודי עם וריקודים סלוניים. "אני תימני ולא ידעתי לרקוד לפני שהתעוורתי, תמיד הייתי מקנא בכל מי שרקד ריקודים תימניים בחתונות, היו מגרשים אותי מהמעגל מרוב שלא ידעתי לרקוד. והיום - 6.6 - אנחנו עורכים בנתניה הופעה של ריקודים סלוניים וריקודי עמים והקהל יוזמן להצטרף. זו הפקה גדולה, ובשבילנו המטרה היא להתקרב לקהילה, להראות שאנחנו שווים בין שווים".
להראות שהכול אפשרי
בנוסף, הוא משתתף בקורס מנטורים, ובעצמו חונך אנשים עיוורים ואנשים עם לקות ראייה שמגיעים למרכז. "המסר שלי לאוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה הוא להראות שהכול אפשרי". רמי גם מכהן כגזבר ועד המנהל בארגון צמד (עמותת עיוורים הנעזרים בכלבי נחייה), וחבר הנהלה ב"כן ולא רוכבי השרון", שם הוא גם רכז פעילות, "אני חותם על משכורות והוראות קבע ואחראי לתכנן מסלולי רכיבה, בלי חול ורכיבת כביש. "בשבוע שעבר עשינו מסלול מעכו לבית שאן – 120 ק"מ – 60 ק"מ בכל יום. לא לראות זה כלום, זה פגם בייצור. בעצם זה חיים של תענוג, אתה משביח את עצמך".
"אי אפשר לתאר איפה הייתי ואיפה אני היום. אני מרצה ב'נגישות ישראל' בפני אנשים, מדבר במוסדות, רשויות, משכנע אנשים. אני מפתיע את עצמי"
לאחרונה נרשם לחוג ימאות לעיוורים ולקויי ראייה שנפתח במסגרת המרש"ל, יחד עם "צבע התכלת", מרכז ספורט ימי בחוף סירונית בניהולו של איציק גל, וגולשים מתנדבים יוצאי סיירות. "יש לי פחד ממים עמוקים, הים תמיד היה מאיים מבחינתי, אבל הרגשתי שזו האפשרות שלי לנקות את עצמי מהפחדים, לזרוק אותם לים. בהתחלה הייתי מכווץ, היו לי חששות. אבל כשהרגיעו אותנו והשתחררתי, התחלתי ליהנות מכל רגע. בזכות השיעורים שם קיבלתי עוד יותר ביטחון בעצמי, וזה מה שגרם לי ליהנות מהמים ומהטבע. עשיתי חוויה מתקנת והיום זה מדהים, תענוג.
"כל החיים רק עבדתי, בילויים וספורט אף פעם לא היו עניין מרכזי. לא הייתי פעיל כלל. הבנתי שאני צריך לשנות תקליט, צורת חיים. לא האמנתי שאהיה ספורטיבי ופעיל כל כך. אי אפשר לתאר איפה הייתי ואיפה אני היום. אני מרצה ב'נגישות ישראל' בפני אנשים, מדבר במוסדות, רשויות, משכנע אנשים. אני מפתיע את עצמי. אני גם סבא הכי טוב שבעולם, אבא חם ובעל טוב ואני מכסח את הדשא בבית וגם לא פוסח על שנ"צ.
"החיים שלי השתנו מקצה לקצה. טוב זה לא מילה – כל יום הוא יום חג בשבילי. אני לא קם אף פעם עם פנים זועפות. גם כשקשה אני יודע לספוג, להבליג, למצוא את הטוב. הפכתי את החיים מלימון ללימונדה, ולמדתי שהשמיים הם לא הגבול - אלא אני קובע אותו. העיוורון הפך לי את החיים, במובן הטוב של המילה".
מה בכל זאת קשה?
"לא להיות מסוגל לראות את הנכדים. הנכד הגדול שלי בן 16 ורק אותו הספקתי לראות מעט מאוד. בהרצאות, כששואלים אותי על זה, אני צריך לנשום עמוק לפני שאני עונה".
היום אתה לא רואה בכלל?
"לא, אבל אני כן מבחין בין אור לחושך. זה שימושי בעיקר כשאני מתעורר מהשנ"צ".
