"עשרה אחוז", הוא אמר לי, "אולי עשרים". ואני מכירה את החלק הזה של הסטטיסטיקות, אבל לא על הניסיון ליצור חיים אלא על לשרוד אותם ואז המדע היה איתי.
לא מיהרתי להיות אמא. העברתי את שנות העשרים והשלושים שלי עם תשוקות על טיסות למחוזות רחוקים ותפקידים כאילו בכירים. לא חמדתי תינוקות, לא מצאתי עניין באמהות טריות, לא חששתי מהבאות ולא שאבתי ביציות. חליתי בגיל שלושים ושמונה בלימפומה ורגע אחרי האבחנה שוגרתי לרופא נשים שהסביר לי שיש בעיה. המחלה מתקדמת, צריך כימו מיידי, אין זמן לשאיבת ביציות, וזה לא בדיוק הרגע לחשב לאחור טעויות. בהליך פוריות חדשני (בלי הרבה הסברים) וניתוח קצר, הוקפאה רקמת שחלה. הבנתי שלחלק הזה של התסריט, לא תהיה לי בקרוב תשובה.
החלמתי ולקח לי זמן לחזור חזרה. להתדפק שוב על דלתות של רופאים, להרגיש שאני יכולה. לקח לי זמן להשיב לעצמי את הגוף, לדמות שליטה. לקח לי זמן לחזור למה שהיה זירת קרב, למוד מלחמה. העדפתי כל מה שטבעי רחוק מחלוקים לבנים. פינטזתי על היריון מקשרים קצרים, ממריה הקדושה והשליח של אלוהים, מכל מה שימנע ממני להתעמת עם הפחדים הגדולים.
ואז התחלתי במסע להביא חיים. סטטיסטיקות לא מחמיאות, מומחים, הררי בדיקות, וכמה דעות סותרות. לשאיבת ביציות סיכויים נמוכים אם בכלל, החזרת רקמת שחלה זה ניתוח שייקח כמעט שנה, כנראה ניתוח רחם קטנטן להכנה, ותרומת ביצית אם לא תהיה ברירה. ככה שחוץ מתורם דני שבחרתי בהשלמה (הוא באמת הורס בתמונות) הייתי מכניסה לא מעט שינויים בעלילה.
המסע של הדס:
"למדתי מניסיון שקושי הוא עסקת חבילה. יש בצדו גם איזה רווח"
משהו במעבר בין הפרקים מטשטש את הגבולות. התפאורה כל כך דומה. השיטוט בין בתי חולים, הבדיקות, העיסוק במספרים ואחוזי הצלחה. להניח שוב במרכז החדר, פרוס על השולחן את הגוף שלי, שזוכר מקרוב ולאחרונה, את הפגיעות, את החולשה, את זה שהוא המכריע במערכה. ויש איזה פער בין המציאות וביני, הם מדברים אבחנות אני שומעת מחלה, הם אומרים תהליך אני נערכת למלחמה.
"אני לא באגף השורדים עליתי קומה (תכל'ס? עליתי כמה קומות), אני בתוך מסע של חיים, לא סכנה. אני אולי עוד לא סומכת על הגוף שלי אבל למדתי להיות קשובה. אני יכולה לבחור בכל רגע, להפסיק, לשלוט על רמת הסבל, יש לי ברירה"
ואם אפשר בשלב הזה כמה הערות לתסריטאי של המחזה, הפרקים קצת עמוסים והעלילה כבדה. חסרה לי איזו הפוגה. משהו יותר פשטני, פחות מאבקי, עם זרימה. אבל אז אני מתעשתת ונזכרת.
אני לא באגף השורדים עליתי קומה (תכל'ס? עליתי כמה קומות), אני בתוך מסע של חיים, לא סכנה. אני אולי עוד לא סומכת על הגוף שלי אבל למדתי להיות קשובה. אני יכולה לבחור בכל רגע, להפסיק, לשלוט על רמת הסבל, יש לי ברירה.
חוץ מזה אין לי בעלות על קושי. יש מי שהקשיים שלו גדולים משלי. קושי לא תלוי בנסיבות ואי-אפשר להחליף אותו כמו סחורות. גם מי שמחזיק חשבונות בנק תפוחים בשווייץ, אפשר שקשה לו. מי שיש לו משפחה קלאסית עם הכלב והגינה, יש לו קושי מסוג אחר. מי שמוצף אהבה בבית יכול לפגוש קושי בטריטוריות זרות. מי שקל לו בימים אולי קשה לו בלילות.
למדתי מניסיון שקושי הוא עסקת חבילה. יש בצדו איזה רווח, תגלית בלתי צפויה. זה קארמה, חוקי יסוד, בילט-אין בתוך הבריאה. איפה שקשה יש גרעין שנשבר ואז גדילה. זה משכלל את התודעה, מעמיק את החיים על פני האדמה. הופך קיבעונות, מנקה אורוות. מעניק את היכולת להתחיל מהתחלה.
אולי המסע הזה לאימהות, נועד בשבילי, להבין עד כמה אני באמת רוצה. להיות טרוטת עיניים, מותשת, במרוץ כלכלי, עד כמה אני מוכנה. ואני מאוד רוצה. רוצה להקריא סיפור לפני השינה, רוצה לאמץ נשמה קטנה ורכה, רוצה את החיבור הזה שהוא גדול מהמדע, רוצה אהבה בלי גבולות שאין כמותה.
אז למרות שיוצר המחזה לא תיאם איתי ציפיות, אני מתפללת שאדע לגרוף רווחים מתוך קשיים, מתפללת שמישהו מלמעלה יכוון את התנועה, מתפללת שיהיה לי ילד. משלי. בריא ושלם.
הדס פרץ היא כתבת ומרצה
