לכאורה הכל היה טוב. ילדים טובים, קריירה טובה, פרנסה טובה, משקל גוף טוב, הכל 8 כזה. בינוני פלוס. הרגשתי שאני צריכה מוטיבציה. לפעמים מה שמקדם אותנו זו בעיטה שמישהו שם באחורינו ולפעמים אנחנו אלו שצריכות לתפוס בחבל ולטפס.
אז טיפסתי. מצאתי סדנת סופ"ש ולקחתי את עצמי בהירואיות גמורה, לבד, בלי אף חברה שתחזיק לי את החבל. ביקשתי חדר לעצמי, כדי לא לחלוק מקלחת עם אף שערה שאינה משערות ראשי, ובעודי מחכה למפתח עברתי על הודעות במסנג'ר.
אחת מהן היתה מאשה שפגשתי יום קודם לכן בהרצאה שלי, 'אני מלכה'. בדיוק כשכתבתי לה הכריזו שהחדר שלי מוכן והתרוממתי מהכסא. מולי, בגודל טבעי, עמדה אותה אשה. "קארמה", צחקנו שתינו, ועוד לא ידענו עד כמה.
באחת ההפסקות קפצנו ליקב קרוב עם שתי נשים נוספות. אחרי סיור שבטח היה מאוד מעניין, לכי תזכרי אחרי בקבוק יין (כל אחת), מיהרנו לחזור לסדנה. החברות ביקשו שנעצור בתחנת דלק לקנות סיגריות, ואני וקארמה נשארנו ברכב. "אני רוצה מנטול", היא צעקה להן.
כעבור כמה דקות חזרה אחת מהן עם גבר שתחב ראשו לחלון המכונית ואמר: "אין כאן מנטול, אבל הייתה לי חפיסה ברכב, קחי". הוא הסתכל עליי, ואמר: "איזו יפה את", הסתובב והלך.
נו, אמרה קארמה, לכי אחריו, תבדקי אם הוא פנוי. "לכי את", עניתי, כאילו שהייתי יכולה ללכת עם בקבוק יין בדם ואגו. קארמה לא היססה, היא פתחה את הדלת, הלכה אליו, עשתה מה שעשתה, והתניעה את הרכב.
"הוא גרוש, לא בזוגיות, נתתי לו את המספר שלך", צהלה בעליצות.
אחלה, איך קוראים לו?
"אההה..."
אוקיי, בן כמה הוא?
"אההה..."
טוב... איפה הוא גר?
"את זה אני יודעת!", אמרה ונקבה בשם של יישוב בצפון שמעולם לא שמעתי עליו.
זה היה חסר סיכוי, אבל עדיין התגנבה לי תקווה, שהוא יתקשר ולפחות עד סוף הסדנה יקרה נס קטן.
הוא לא התקשר. הסדנה הסתיימה, חזרתי למרכז, וכבר שכחתי ממנו כשקיבלתי וואטצאפ: "הי גאיה, כשאחזור אשמח להיפגש איתך לצהריים. דני מהצפון".
לקח לי שתי שניות לקלוט מי זה ובשתיהן רציתי לנפנף אותו. למה מי אתה, שתיקח את המספר שלי ותייבש אותי שבוע? עוד אחד שחושב את עצמו, שמשחק בכמה נשים במקביל, איףףף, נמאס. האגו זקף את ראשו בעלבון. תשתוק, אמרתי לאגו, וסימסתי: "בכיף".
הוא שלח סמיילי קורץ וחיכיתי שיכתוב עוד משהו, אבל הוא שתק. למחרת בדקתי אם שלח הודעה, ובימים הקרובים פחדתי לאכול צהריים שלא יתקשר באמצע הביס.
הוא לא התקשר. כעבור שבוע חגגתי יום הולדת 48 ומישהו בפייסבוק כתב לי ברכה מרגשת. כשניסיתי לראות מי זה, גיליתי שהפרופיל חסום ואפשר רק לראות תמונות של הבת שלו, שבמקרה (או לא) נקראת גאיה. שלחתי לו הודעה, ובתשובה הוא שאל אם מתאים לי צהריים. מיד בדקתי את הוואטצאפ: דני מהצפון.
שוב האגו הזדקף, ושוב אמרתי לאגו שיישב בצד רגע, וכתבתי: "בכיף".
הפעם נפגשנו. ישבנו שש שעות על הבר, מדברים, צוחקים, שותים. כשהוא ליווה אותי לאוטו הוא נישק אותי על המצח. "משהו אצלו לא בסדר", חשבתי, ונשפתי בהיחבא אל כפות ידיי, לבדוק אם אני מסריחה משום וערק.
בלילה, לפני שנרדמתי, התקשרתי לקארמה, סיפרתי לה על הדייט ושיש לו תיכף יומולדת, "ב-12 לאפריל". בשקט שהשתרר לפתע שמעתי אותה משתנקת. "זה גם יום ההולדת שלי", היא אמרה.
אני רוצה להגיד שהתאהבתי ממבט ראשון וישר נצמדנו זה לזו, אבל זה לא יהיה מדויק. השריטות שעברתי בגירושים ובמערכות יחסים שבאו אחר-כך הותירו בי צלקות. פחדתי מזוגיות, פחדתי לאבד את עצמי בקשר, פחדתי שאתאהב והוא יפסיק לאהוב. ככל שהוא התקרב אני התרחקתי, הייתי כמו גורה פצועה שצריך לזכות באמון שלה מחדש, ברכות, ברגישות, באהבה.
הוא הרגיש אותי. ראה אותי פנימה. כשאנשים אמרו לו "היא מפחידה, קשה, טורפת גברים", הוא לא הקשיב להם, כי הוא שמע אותי. בעדינות שלו ובהומור הוא ריכך אותי, וכששלפתי קוצים הוא ליטף אותם. החזרתי לו בליטופים, עזרתי לו להאמין שאהבה זה לא כואב, אהבה זה נעים, זוגיות היא מקום שאפשר ביחד, אבל גם לבד. אנחנו גרים בבתים נפרדים, אבל קרובים מאי פעם.
מאז שנפגשנו למדתי לתת מחמאות (ולא רק לחשוב אותן), הבנתי שאגו הוא ילד קטן שרק רוצה אהבה, שבמקום להיעלב צריך לדבר, שהסיפורים שרצים לי בראש הרבה יותר מפחידים מהאמת, ושבגילנו צריך ליהנות מדובשו, לא מעוקצו.
מזל טוב לנו, אנחנו חוגגים 4 שנים, אבל מי סופר אני.
מאחלת לכולנו אהבה וחסד,
גאיה קורן
