הרגשתי שהשמיים נופלים עליי ברגע שהבנתי שיש חלומות שאותם ככל הנראה לא אוכל להגשים. בהתחלה חשבו שיש לי הפרעות אכילה, משהו שהוא בעיה אבל לא כזו דרמטית. אבל גיליתי התמודדות אחרת לגמרי, כזו ששינתה לי את החיים. למרות שהיום, אחרי שנים של מאבק, אני יכולה להגיד, שניצחתי וקיבלתי את החיים שלי בחזרה.
שמי עמית, ואת הקרוהן אבחנו בהיותי בצבא. השאלה הראשונה ששאלתי הייתה מה זה קרוהן. זו לא מחלה שהכרתי והאמת גם לא שמעתי עליה. קרוהן היא מחלת מעי דלקתית שיוצרת כל הזמן דלקת במערכת העיכול. זה תיאור יבש למחלה שגרמה לי לכאבים שאי אפשר אפילו לדמיין. כאבים ששיתקו לי את החיים. זו מחלה שהובילה אותי לדיכאון עמוק. מחלה שגרמה לי להתבייש מהסביבה ומבן זוגי, והרגשתי שהחיים שלי עומדים להסתיים ושלא אצליח להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי.
הקרוהן מלווה בסיבוכים וההתמודדות עם המחלה, ולא מדובר רק בכאבים במערכת העיכול, אלא גם כל מיני תופעות נוספות שכואבות ומביכות מכדי שאעלה אותם על הכתב. אני לא מאשימה את הרופאים. הם באמת ניסו הכל, אבל זו הבעיה הגדולה במחלה הזו, כל כך קשה להבין ולאבחן תוך כדי התקדמות של המחלה איפה באמת הבעיה, ואיפה מתפרצת הדלקת ולכן כל הטיפולים הם סוג של ניסוי וטעייה.
הרגשתי שכולם יודעים שיש לי בעיה ושכולם רואים אותה והצורך שלי להסתיר אותה רק הלך וגדל, ויחד עם הבושה הגיעה תקופה של דיכאון עמוק. לא רציתי להיפגש עם חברים, לא רציתי לצאת מהמיטה ופשוט רציתי להיעלם. ואני רק בתחילת שנות ה-20 לחיי, לא הבנתי למה כל זה מגיע לי.
לאורך השנים עברתי אשפוזים רבים. עברתי גם לפחות חמישה ניתוחים שלא צלחו. אני כבר לא זוכרת את כמות התרופות שעברתי ביניהם, כשכל תרופה ותופעות הלוואי שלה. אבל שום דבר מכל אלה לא עזר לי.
"לא אתן לאחרים להוריד אותי מהחלומות שלי"
היו תקופת בהן הרגשתי טוב יותר ויכולתי לחזור ולתפקד באופן מלא, בדיוק כמו שאני אוהבת. במהותי אני אדם חברותי, אדם שחייב להיות כל הזמן בעשייה ולכן בתקופות "השקטות" פרחתי. אבל היו גם תקופות ארוכות שהמחלה פשוט שיתקה אותי, פיזית ונפשית. לאורך כל השנים תמיד הקפדתי לקחת את התרופות בצורה מסודרת וקבועה, לאכול רק מה שמותר ובנוסף פניתי גם לרפואה לא קונבנציונלית, ניסיתי לעשות הכל, אך לשווא.
את טיול השחרור לדרום אמריקה שכל כך חלמתי עליו, הרופאים לא אישרו לי לעשות. הם אמרו לי שמערכת החיסון שלי לא תשרוד בתנאים שם. מה עוד שהייתי צריכה להקפיד לקבל את הטיפול בזריקות כל חודשיים ולכן זה היה בלתי אפשרי לנסוע לטיול כזה ארוך עם מלאי של זריקות ותרופות איתי. החלטתי שלמרות הכל אני לא מוותרת לחלוטין ואם דרום אמריקה לא, אז החלטתי לעשות מספר טיולים קצרים לכל מיני ארצות באירופה. העיקר לא לוותר...
כזו אני , עקשנית ולא מוותרת לעצמי. גם לא אתן לאחרים להוריד אותי מהחלומות שלי. אפילו את הלימודים במשפטים ופסיכולוגיה עשיתי במקביל. כולם אמרו לי שאני לא אצליח להחזיק מעמד בלימודים, שיהיה לי קשה כי לחץ ומתח לא טובים לי. אבל אני הייתי חייבת להוכיח לכולם ולעצמי שאני יכולה ושאני אסתדר. דאגתי שחוץ מהקרובים אליי, אף אחד לא יידע שאני חולה. רציתי שתמיד יתייחסו אליי כשווה בין שווים ולא שירחמו עליי. לא רציתי לתת למחלה להגדיר את מי ומה שאני.
ככה חלפו להם כמעט שלוש שנים בהן הרגשתי טוב ולמרות שידעתי שהמחלה שלי היא כרונית, חייתי באשליה שהכל מאחוריי וחזרתי לעסוק בקידום החיים שלי. התחלתי לצאת עם מישהו. אבל אז חזרה ההתפרצות של המחלה ואיתה התמודדות נוספת.
לעיתים מצאתי עצמי צריכה להסתובב עם פדי גזה כדי לא להכתים את המכנסיים שלי. יש יותר משפיל מזה? התביישתי ללכת לים ולבריכה, אבל הקשה מכל הייתה אי הנעימות מול בן הזוג שלי. הוא מצידו היה מבין ומתחשב. הוא היה מודע למצוקה הגדולה שחייתי בה. אבל אני פחדתי בעיקר מהרגעים האינטימיים. הרגשתי כל כך לא נשית. איך אפשר לחיות ככה? אני בחורה עם המון ביטחון עצמי אבל אפילו אותי כל זה הצליח לערער.
הייתי אובדת עצות. עד שפגשתי את האלוהים שלי. הרופא שאני מרגישה שהציל את חיי. אחרי שנים של חוסר הצלחה בטיפול בכל דרך הוא חזר אליי לאחר מספר בדיקות, עם תשובה ברורה: צריך לכרות לך 20 ס"מ מהמעי הדק ו-10 ס"מ מהמעי הגס. הוא הסביר לי ששום טיפול אחר לא יעזור אלא רק יקל זמנית. ברגע שיורידו לי את החלק החולה, הוא הבטיח לי שהחיים שלך ישתפרו. הוא יצא מהחדר ואני נשארתי בהלם.
מיותר לומר שזו הייתה אחת ההחלטות הכי קשות בחיים שלי, אבל גם אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבלתי בחיי.
באוגוסט האחרון, עברתי את הניתוח והוא כל כך צדק. מאז אני מרגישה שזכיתי בחיים שלי בחזרה. אם רק היו יודעים שנים קודם שזה מה שיכול לעזור ולא הייתי עוברת את כל ה"ויה דולורוזה" שעברתי, החיים שלי היו נראים אחרת.
כיום, אני כבר בת 27, עדיין נוטלת תרופות אבל הקרוהן כבר לא מהווה מגבלה בחיים שלי. אני מרגישה בריאה וחזרתי פשוט לחיות חיים מלאים ורגילים. השלמתי את ההתמחות שלי וכיום אני לומדת למבחני הלשכה. זה החלום שלי ולפעמים למרות שקשה, חלומות כן מתגשמים.
