לאורך השנים נחשבה מערכת הבריאות לאי של שפיות בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים. משבר הקורונה הוכיח שוב את המחויבות יוצאת הדופן וההקרבה של הצוותים שנלחמו יד ביד על חייהם של החולים. מהרגע שבו הם נכנסים למרכזים הרפואיים מנחה רק קו אחד את בעלי התפקידים בחלוקים הלבנים – הטיפול השוויוני המוענק לכל אדם באשר הוא ללא הבדל דת, גזע ומין.
מימין: ד"ר אמיר עבד אל קאדק - שיבא, אח אדוארד (אדי) מזו -וולפסון, אחות לילי ולטמן פוקס - איכילוב, אח מורסי ג'בארה - בילינסון, ד"ר ויקטוריה וישניבסקה דאי - שיבא, אחות יעל פולישוק - קפלן, אח ראמי אל דינה - קפלן, אחות עולה צחאקה - איכילוב, אח מהנא בשארה - בילינסון
קראו עוד:
"ידיעות אחרונות" יזם מפגש מיוחד של צוותי רפואה מבתי החולים שיבא, איכילוב, וולפסון וקפלן. הם דיברו בגלוי על החשש שהשסעים האלימים בחברה הישראלית עלולים לפגוע במרקם העשייה גם בבתי החולים, והבטיחו לעשות הכל כדי שזה לא יקרה ושהמרכזים הרפואיים יישארו דוגמה לעבודת צוות מופתית ואנושית.
ב"'ידיעות אחרונות" פורסם ביום שישי כי חברי צוות יהודים וערבים חוששים להגיע לבתי החולים מפאת תרחיש של פגיעה בהם בדרכם. בימים האחרונים פרסמו בכירים במערכת מכתבים שקראו להרגעת הרוחות ולשימור הדו־קיום בחברה הישראלית.
"היה לנו חג והוא נהרס", מספר מהנא בשארה, אח אחראי בבילינסון, תושב טירה, על הימים האחרונים. "לא חשבנו שזה יגיע למקומות האלו בכלל, וזה עצוב ומתסכל. קיבלתי הודעות מחברי הצוות שלי, בעיקר ערבים, שחששו להגיע לבית החולים. יש לנו אחות מכפר־קאסם, שעוטה חיג'אב, והיא פחדה לצאת עם האוטו שלה מהיישוב. הצפתי את זה למנהלים שלי והם שלחו לה הסעה מיוחדת", הוא מספר.
לדבריו של בשארה, "יש מיעוט מאוד קטן בחברה הערבית והיהודית שמנסה לגרור את כולנו למקום מסוכן ולתקוף את הדו־קיום. אסור לנו להיגרר אחר הקולות האלו. אני חושש שייקח זמן עד שבחברה עצמה האמון ישוב לשרור בין הצדדים. גדלתי במשפחה עם חברים יהודים, ולכן הסיפור הזה מוזר לי. אני מאמין שהרוב השפוי ינצח בסוף".
כשעולה סחאקה מכפר קרע שבה לעבודתה כאחות אחראית בבית החולים איכילוב, היא לא ציפתה לקבלת פנים שכזאת. "זה שבוע שחור, הכי שחור שהיה לי אי פעם בחיים", היא מספרת בכאב ובהתרגשות.
"היחסים בחוץ הגיעו לשפל של השפל, אבל השפל הזה לא הגיע לבתי החולים. קומץ קיצוניים מנסים לקחת אותו למקום אפל. אסור לתת להם להצליח"
"היה קשה לצפות בכל המראות הללו. אני מתמקדת במה שקורה בחברה עצמה ולראות את כל האנרכיה והכאוס המוחלט הזה גרם לשני הצדדים להרגיש בסכנת חיים. זה פשוט קשה מנשוא. שלשום חזרתי לעבודה ואחרי שראיתי את כל החברים שלי משני הצדדים, אני בטוחה שהיחסים הם חזקים ואיתנים ושום דבר לא יסדוק אותם. חיבקנו אחד את השני, וחלק מחברי הצוותים אפילו בכו. אחת הפיזיותרפיסטיות היהודיות במחלקה שלנו נעמדה מולי והיו לה דמעות בעיניים. היא חיבקה אותי ולא הפסיקה לבכות. היחסים בחוץ הגיעו לשפל של השפל, אבל השפל הזה לא הגיע לבתי החולים. קומץ קיצוניים מנסים לקחת אותו למקום אפל. אסור לתת להם להצליח".
יעל פולישוק, מנהלת הסיעוד ביחידה לטיפול נמרץ כללי בקפלן, עובדת כבר 40 שנה במערכת הבריאות. "מעולם זה לא היווה עבורי עניין", היא מספרת. "מעולם לא הרגשתי את ההבדל. יש לי שני עובדים ערבים, אחד מלוד ואחד מאום אל־פחם וזה שגר בלוד לקח את המשפחה שלו לצפון, הוא לא היה יכול להגיע לעבוד, ודאגנו לו ברמה האישית. אנחנו מחפשים את הביחד ואת המאחד. זה צריך להיות גם המסר. אולי השלום יתחיל מלמטה, מהעם, מהאזרחים שרוצים לחיות כאן בשקט ובשלווה".
"אנחנו עובדים כרקמה אנושית אחת", מספרת ד"ר ויקטוריה (ויקי) וישנבסקיה־דאי, מנהלת השירות לאונקולוגיה של העיניים בשיבא. "כולם עובדים יחד וההבדלים אף פעם לא מורגשים. יש לנו פציינטים מעזה ומשכם בדיוק כמו שיש מלוד ומתל־אביב. המוצא של הפציינטים שאנחנו מטפלים בהם, כמו גם המוצא של חברי הצוות, לא מעניין בכלל. אתה נוסע לעבודה ונופלים עליך טילים, אבל בשנייה שאתה נכנס לבית החולים אתה שם את זה בצד. אתה כאילו חי בשתי ספֶרות שונות".
ד"ר דאי מוסיפה באופטימיות: "אני מקווה שניקח את מערכת היחסים המופלאה שלנו כצוות ונוכל באמצעותה להראות שאפשר גם אחרת. נכון, יש גורמים קיצוניים שמבצעים לינצ'ים, אבל יש גם רבים אחרים שיודעים לחיות בשלום וביחד. אם לא מביטים לאופק – הוא לא מגיע".
