שביתת הרופאים הבוקר:
שביתת הרופאים והרופאות דיווחים מהשטח
(צילום: אבי חי, משי בן עמי)
מצוקת הרופאים המתמחים, מבט מבפנים. החולה שכב בשקט במיטה שהוקצתה לו בחדר המיון. למרות שעת הלילה המאוחרת, המיון געש: כל מכשיר בעל פונקציה לצפצף – צפצף; כל אור שיכול היה לדלוק – דלק; ונראה שכל אדם שיכול היה להיות במיון – היה. קטסטרופה. המטופלים חסרי סבלנות, חלקם כבר בסוף הבירור הרפואי, רוצים ללכת הביתה ומחכים למכתב שחרור – אבל ייקח זמן עד שנתפנה לכתוב. הם מתלוננים בפני הרופא על הזמן הארוך שנאלצו להמתין, והוא מתנצל כמחווה אוטומטית ומתוך היסח הדעת, כשהוא מסתכל על צילום החזה של מטופל במיטה אחרת.
קראו עוד:
האנשים ממשיכים להגיע. על כל תיק שנסגר, נפתחים שניים חדשים. רופאה אחרת מתמרנת כרגע בין שמונה מטופלים במקביל. היא תמיד הייתה חזקה במולטיטסקינג, אבל גם היא מתחילה להראות סימני ייאוש. בעלה של מטופלת שמבקש "רק לשאול שאלה", לא יבין רופאה שתסרב לו. הוא לא יודע שהיא לא תישן הלילה אפילו דקה.
הזמן חלף, והחולה המשיך לשכב בשקט במיטה שהוקצתה לו במיון. אלה תמיד החולים השקטים, שמתפספסים. ניגשתי אליו אחרי שעה וחצי שהוא שכב שם עם דלקת חריפה בבטן, לא מסוגל לזוז מרוב כאב, מתקשה לנשום. כבר לא אוכל להסביר לו שהמיון היה עמוס, ושהיו לי עוד הרבה חולים. באותו לילה הוא נפטר
הזמן חלף, והחולה המשיך לשכב בשקט במיטה שהוקצתה לו במיון. אלה תמיד החולים השקטים, שמתפספסים. ניגשתי אליו אחרי שעה וחצי שהוא שכב שם עם דלקת חריפה בבטן, לא מסוגל לזוז מרוב כאב, מתקשה לנשום. כבר לא אוכל להסביר לו שהמיון היה עמוס, ושהיו לי עוד הרבה חולים אחרים. באותו לילה הוא נפטר.
אז אני מסביר לכם: אנשים מתים בגלל שאנחנו עמוסים. פשוט מאוד. ולכן אנחנו מתכוונים להפגין היום (ב') ב-11 בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להמשיך את מימון התקנים ולקצר את התורנויות.
2 צפייה בגלריה
"מה רבה הייתה אכזבתנו לגלות ששוב שכחו אותנו": הפגנה קודמת של המתמחים, דצמבר 2020
(צילום: מוטי קמחי )
זה יכול לקרות במחלקה הפנימית שמלאה ב-150% תפוסה, כשגם במסדרונות כבר אין מקום, או בחדר המיון, שעליו צובאים לעיתים עשרות אנשים במקביל. זו יכולה להיות תגובה אלרגית שלא מטופלת בזמן. זה יכול להיות בחדר ניתוח. זה יכול להיות במחלקת ילדים.
מארבע אחר הצהריים ואילך מחזיקים את בית החולים מספר קטן של מתמחים – לרוב מתמחה אחד בכל מחלקה. שאר אנשי הצוות – הבכירים והמתמחים האחרים – בבית. זה אומר שעל 50 חולים שנמצאים במחלקה פנימית יש רופא אחד בלבד, והוא גם אחראי על כל החולים החדשים שיגיעו במהלך הלילה. כל החלטה שתתקבל, כל בדיקה שיש לבצע, כל תרופה שצריך לתת – תעבור בדרך כלל דרך אותו רופא. הוא גם יכניס למחשב את כל הפרטים של החולים החדשים. בדרך כלל מדובר במטופלים מבוגרים מאוד, עם מחלות רקע רבות, שגם רופאים בעלי ותק זקוקים לזמן רב כדי לטפל בהם.
לא דמיינו שנעבוד 26 שעות רצופות שמונה פעמים בחודש. לא דמיינו שמערכות היחסים שלנו עם בני הזוג יתקלקלו, ושלא נראה את הילדים שלנו. לא דמיינו שעד שההיריון סוף-סוף יתפוס, תהיה הפלה במהלך תורנות
במחלקה הכירורגית יהיה באותו זמן מתמחה צעיר שיטפל בחולים במחלקה ובקבלות החדשות, ומתמחים ותיקים יותר ידלגו בין המיון לחדר הניתוח. מטופל שהגיע במצב שדורש בדיקת רופא דחופה, יצטרך להמתין אם המתמחים נמצאים באותו זמן בניתוח.
מעט רופאים, הרבה חולים. חשבתם שהדברים ייראו אחרת? גם אנחנו.
התחושה הזאת, שדברים צריכים להיראות אחרת, הולכת איתנו יום-יום. היא מלווה אותנו בכל פעם שאנו מתנצלים בפני אנשים על דברים שבכלל לא באשמתנו: על אשפוז במסדרון, על זמני המתנה ארוכים, על מוות מיותר. לא כך דמיינו את היום שבו נהיה רופאים.
לא דמיינו שנעבוד 26 שעות רצופות שמונה פעמים בחודש. לא דמיינו שנהיה בדיכאון. לא דמיינו שמערכות היחסים שלנו עם בני הזוג יתקלקלו, ושלא נראה את הילדים שלנו. לא דמיינו שעד שההיריון סוף-סוף יתפוס, תהיה הפלה במהלך תורנות. לא דמיינו שנהיה שחוקים מהר כל כך.
דווקא הקורונה הביאה איתה תחושה של שינוי. מחיאות הכפיים במרפסות נתנו תחושה שכעת יבינו את חשיבותה של מערכת בריאות ציבורית חזקה. היה לנו קשה, פחדנו, לא ראינו את המשפחות שלנו – אבל עשינו את מה שצריך. מה רבה הייתה אכזבתנו לגלות ששוב שכחו אותנו: שאת התקנים שהבטיחו להוסיף, לוקחים בחזרה; שקיצור התורנויות, שאנחנו נלחמים עליו בארגון המתמחים 'מרשם', לא עומד על הפרק וממוסמס חדשות לבקרים. בינתיים אנחנו נשחקים, והשחיקה הורגת את האכפתיות. מי שחושב שהשחיקה חפה מקורבנות, טועה.
המשורר חיים נחמן ביאליק כתב בשירו "על השחיטה" מילים שמתאימות גם לשחיקה של הרופאים המתמחים. אלה הן:
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?
הכותב הוא רופא מתמחה במיון בבית חולים יוספטל
