כשמוסא בישו, ערבי נוצרי מחיפה, היה בן 18 ויום הוא התייצב בלשכת הגיוס, למרות שהיו בסביבתו לא מעט תגובות כועסות. בדיעבד, הוא אומר, ההתמודדות עם השירות המאתגר בצה"ל הייתה עבורו השיעור הכי טוב למלחמה הגדולה שלו. בסרטן. "היו ערבים שאמרו לי 'למה התגייסת, אתה ערבי?' היו יהודים שאמרו לי: 'למה התגייסת, זאת לא המדינה שלך'. מכל צד שאלו אותי למה. אז לאן ללכת? למי להקשיב? מאותו זמן החלטתי שאני עושה רק מה שאני רוצה. תמיד תהיה למישהו תגובה שלילית. אני שמח מאוד שהתגייסתי. למדתי המון בצבא".
למרות הרמות הגבות הוא התגייס למשמר הגבול ושירת ביהודה ושומרון. אחרי שנתיים עבר קורס קלעים. "השירות היה חוויה מרתקת. הצבא מלמד אותך להיות עצמאי. כל התהליך - הגיבוש, הקורס - עזרו לי מאוד. למדתי מה זה להוביל צוות, לנווט, לתת פקודות, לדעת מתי לתת מלחמה ומתי לגייס כוחות למלחמה הבאה. זה עזר לי אחרי שנים להילחם בסרטן. היה לי גם כיף להתחבר לאנשים מתרבות אחרת. היינו סוגרים שבת, מתפללים לפני הארוחה, הייתי שם כיפה וזורם עם החיילים - מכבד את העם השני".
היום, הוא אומר, זה כבר לא נדיר לראות ערבים שמתגייסים לצה"ל. "ב-2020 הערבים התחילו להשתלב בכמויות אדירות. היום הרבה מתגייסים - לא רק נוצרים. עוד כמה שנים תרד הביקורת".
לא היה לך קשה לפגוש אוכלוסייה ערבית בפעילות מבצעית?
"היו אירועים קשים באיו"ש. היו אירועים שזרקו עלינו בקת"בים ואבנים לתוך הג'יפ. היינו עוברים עם הג'יפ של מג"ב בחברון, במערת המכפלה. פגשתי פלסטינים שרוצים שלום. פגשתי פלסטינים רעבים שהייתי נותן להם אוכל. זה מה שחונכתי עליו. יש אנשים טובים בצד השני. הבעיה היא עם האנשים הגדולים, המנהיגים של שני הצדדים".
החוויה המשמעותית ביותר בשירותו הצבאי הייתה ההתנתקות מגוש קטיף, בה לקח חלק פעיל בפינוי. "אני לא אוהב לפנות אנשים מהבית שלהם. הרי בהיסטוריה שלנו גם ערבים איבדו את הבית שלהם", הוא אומר. "זה מאוד כאב לי לראות אנשים שהתחילו לבכות מולי".
ומה אמרת להם?
"אני לא רוצה לפנות אותך, אבל אנחנו מקבלים פקודות".
מה חוק הלאום גרם לך להרגיש?
"יש לי שיר שמדבר על כמה שקשה לחיות וקל למות. הוא מדבר על אנשים סוג ב', על אדם חולה שאין לו כסף. אני שואל למה להקשות עלינו את החיים. תקל על הבנאדם. בני אדם רבים על פיסת אדמה, אבל היא לא שייכת לאף אחד. אסור שיהיה חוק לאום. ערבים הם מעל 20% מהאוכלוסייה. הם רוצים לחיות, להשתלב, והמדינה חייבת לתת לאנשים תעסוקה. יש היום הרבה רופאים ערבים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. כולם עזרו לי לנצח את המחלה. בכל צד יש אנשים קשים, אסור להקשיב להם. כולנו חיים פה יחד. כל כך הרבה מתגייסים משתלבים בצה"ל, והמדינה חייבת להחזיר להם".
גידול נדיר ובעייתי
הוא בן 34. "רווק", הוא מציין בחיוך. כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד באבטחה. "העבודה האחרונה שלי הייתה ברכבת. רציתי להיכנס גם לאבטחת מטוסים, אבל אז התחילו לי כאבים בגב. התאמנתי אז בחדר כושר, שקלתי 90 קילו ולא יכולתי לזוז מרוב כאבים. הגעתי לרמב"ם, הייתי אז בן 26".
ד"ר אליאס מנסא, כירורג בכיר במערך הכירורגי במרכז הרפואי רמב"ם, מספר: "בישו הגיע לבית החולים עם כאבי תופת. קיבלנו באדי בילדר, עם גוף מלא שרירים, בחור צעיר, בריא כמו שור, עם קעקועים. בסי-טי בטן ראו שיש לו גוש באגן. אחרי בירור הבנו שזה גידול מסוג סרקומה שהצריך ניתוח. הוצאנו את הגוש והוא המשיך בטיפולי כימותרפיה. הסברנו לו שהגידול הוא נדיר ובעייתי. הוא היה במצב קשה וטופל באופן דחוף".
"איבחנו סרטן מאוד אלים ויחסית נדיר, יואינג סרקומה", ממשיך בישו. "עברתי תשעה ניתוחים, חמישה גדולים וארבעה קטנים. עברתי כימותרפיה יותר מחצי שנה, הקרנות, השתלת מח עצם. הייתי בבידוד חודשיים. חייתי עם סטומה (פיום של מערכת העיכול). בסוף ניצחתי את המחלה וגם נגמלתי מהסטומה".
את חוויותיו הרפואיות תירגם לשורה ארוכה של קעקועים. "הכל קיעקעתי על הגוף, את כל התאריכים. בבטן קיעקעתי את הכינוי שלי, 'מלך הסרטן'". אחד הקעקועים הוא של דמעה מתחת לעין, "שמסמלת טראומה שעברתי מזמן", עליה הוא לא מוכן עוד לדבר. "בחורף", הוא מבטיח, "אעשה דמעה נוספת. זאת תהיה הדמעה האחרונה שירדה לי אחרי הניתוח האחרון. דמעה של שמחה".
אבל את המלחמה בסרטן הוא לא תיעד רק בקעקועים, אלא גם בשירי ראפ שכתב וביצע, תחת שם הבמה בישו קומה. "תיעדתי בשירים ובקעקועים את כל המלחמה במחלה, איך ירדתי ל-40 קילו, כמעט נהייתי צמח, כמעט לא שרדתי אחרי הניתוחים. יש לי קעקועים שמזכירים לי לא להתייאש ולהיות חזק. יש לי גם חבל תלייה שקיעקעתי אחרי אירוע שבו תיכננתי להתאבד. זה היה מול ההורים והרופאים, כשיצאתי מהשתלת מח עצם ולא הייתה לי מערכת חיסון. היה לי חיידק, והרופאה אמרה לאמא שלי: 'תישארי, כי הבן שלך לא ישרוד את הלילה'.
"למחרת בבוקר עשו לי בדיקת דם ולא הבינו איך החיידק נעלם. לאחר שסיימתי כל יום שקית כימותרפיה אמרו לי שאחרי תקופת מנוחה נעשה ניתוח לסגירת הסטומה. הקאתי, שבוע שלם סבלתי מכאבי בטן איומים. עשו לי ניתוח וגילו הידבקויות. פה הרגשתי את המוות שלי. הרגשתי שאני יוצא הביתה ומתגלה בעיה חדשה. התייאשתי, נגמרו לי הכוחות. אני לא יודע איך אני חי, אני אומר לך את האמת. אחרי הניתוח של עשר שעות רציתי רק לעצום את העיניים".
דווקא כששאף למות, גילה שהרצון לחיות חזק מהכל. "פתאום הרגשתי צמרמורת בתוך הגוף, הרגשתי שהגוף שלי רוצה לחיות, וכתבתי שיר. התחלנו לצלם את הקליפ שבעצם אומר לכולם 'תעריכו את מה שיש לכם'".
בימים אלה הוא עובד על השיר "פרידה", שייצא ליוטיוב כמו קודמיו. השיר עוסק באמא שלא רוצה להיפרד מבנה. הצפיות בו מתורגמות לתרומות עבור חולי סרטן. וכך הוא שר: "תודה שהצלת אותי מוות / בזכותך בישו קומה בן אלמוות / מטופל במחלת הסרטן בבית / תמצית קנאביס רפואי בשמן זית / שוכב בחדר רושם מכתב אחרון / איך לעזוב אותה, חושב על פתרון / איתך יש יתרון וחיסרון / עם כל הכאב, חייב למחוק אותה מהזיכרון".
מרגיש חי
היום, אחרי שיקום ארוך, הוא מרגיש חי. חשוב לו להעביר הלאה מניסיונו, גם באמצעות המוזיקה וגם באמצעות הרצאות בבתים. "אני עושה הרצאות למטופלים בקנאביס רפואי. מספר להם על התקופה הקשה שעברתי. כל צעד או ניתוח הרגשתי שזה מאבק לשרוד. ידעתי שאני יכול למות, אבל החשיבה החיובית והרצון לחיות עוזרים לנצח. אני מעודד לקחת קנאביס רפואי, להיאחז בחלומות, לא להיות כל היום בבית, לצאת החוצה אל העולם כשיכולים ולחשוב מחשבות חיוביות. אם הרופא אומר לך שיש לך שבועיים לחיות - להתווכח איתו, להגיד לו 'לא! תן לי עוד כמה ימים, אני צריך להספיק לכתוב עוד שיר'.
"אני לא יודע איך, אנשים מבריאים מהמילים שלי. מה שחשוב הוא שכל אחד ייאחז במה שהוא רוצה להשיג. אם אין לך ילדים ואת רוצה להיות אמא - את חייבת לנצח את המחלה בשביל להביא ילדים לעולם. אני קיבלתי כוח מהמוזיקה, מהיצירה, זה היה להגשים חלום ילדות. הדחף להיות ראפר, לעשות שירים, זה חלום מגיל 12 שהגשמתי כשניצחתי את הסרטן. אני שואל אנשים 'מה אתם אוהבים בחיים?'. אחת אומרת 'יש לי ילדה', אחת אומרת 'עוד לא התחתנתי', אחרת אומרת 'אני רוצה לראות את הנכדים שלי'.
"אני אומר לאנשים: תחשבו על האתגרים כעל שח-מט", הוא אומר, ומציג על זרועו קעקוע של לוח שח־מט עם מלך לבן מכה מלך שחור. "שבוע שני מההשתלה העניין הסתבך, המצב נהיה קריטי, מערכת חיסון נמוכה, חיידק משתולל בתוך הגוף, ראיתי את הסוף שלי מתקרב", הוא כתב בפוסט שפירסם עם צילום הקעקוע. "הייתה בי תקווה לחיות. כל המלחמה הזאת לחיות או למות התרחשה בחדר 11 - קעקוע חמישי".
"הפחד הורג אנשים, הוא יכול להרוג גם אם אין סרטן. אף אחד מאיתנו לא חי פה לעד, אנחנו בטיול כאן, כל אחד והטיול שלו. אפשר לחיות עם סטומה, אפשר לחיות בלי רגל. אני שולח לאנשים תמונות שלי מהתקופות הכי קשות, שיראו איך הם הולכים להיראות אחרי כימותרפיה. לראות שאם בישו הצליח - גם הם יכולים. כשאמרו לי שהמחלה שלי קשה ושלא נותר לי הרבה זמן לחיות, לא הזלתי דמעה, חייכתי. ידעתי שיש לי חלום ילדות להגשים. הייתי שומע את האחיות שמחליפות משמרת שואלות 'הילד עדיין חי?'. הייתי צוחק, שאלו אותי 'למה אתה צוחק, אתה עומד למות?'. במקום ליהנות אחרי הצבא, לטוס לחו"ל, אני מתעסק במוות. אלה החיים שלי. אני לא אשאל למה. זה מה שיש - זה מכשול ומתקדמים הלאה".
