"חשבתי שאחרי שנים ארוכות וקשות שבהן ראיתי את גבריאלה סובלת סבל נורא, שכאב לי וקרע לי את הלב, אני מוכנה. חשבתי שהשנים האלה גרמו לי להכין את עצמי למותה, להיות מוכנה לשחרר אותה למקום אחר, נטול ייסורים. אבל כשזה קרה, ולצערי חששתי שזה יקרה, שיבוא היום והיא תבחר במותה - הבנתי שאי־אפשר להתכונן או להיות מוכנה. היא גאלה את עצמה מייסוריה, אני מבינה אותה, אבל את החור שנפער לכולנו בלב עם מותה דבר לא ימלא. הפרעת האכילה של גבריאלה השתלטה עליה. היא לא רצתה להחלים. היא קיוותה ללמוד לחיות עם המחלה - כן, זו מחלה והיא קשה והיא מסוכנת - עד שהתעייפה".
את הדברים הכואבים האלה אומרת ג'ודי קרסנה (53), אם לארבעה וסבתא לשתיים, רק כמה שבועות לאחר התאבדות בתה. גבריאלה קרסנה הייתה בת 27 במותה. במשך 13 שנים היא התמודדה עם הפרעת אכילה קשה. "זה התחיל מדיאטה פשוטה כשגבריאלה הייתה בכיתה ט'. חברה התחילה והציעה לה להצטרף, וכיוון שהן תיכננו איך בסוף הדיאטה, חודשיים קדימה, יחגגו את היציאה לחופש הגדול באכילת גלידה, לא דאגתי. אפילו שמחתי כי היא הייתה טיפוס של שניצל ופיצה, בלי עודף משקל, והדיבור על מעבר לתזונה בריאה שימח אותי", מספרת האמא.
"עם הזמן החברה עצרה ואצל גבריאלה זה כנראה נמשך. לא ראיתי אותה אוכלת אף פעם, אבל כששאלתי - היא אמרה תמיד שכבר אכלה. יום אחד הלכנו יחד לקנות בגדים, אחזתי לרגע בזרוע שלה וקיבלתי שוק. היא הייתה כמו שלד. התקשרתי מיד לבעלי ואמרתי לו שיש לנו בעיה. שוחחנו איתה עוד באותו הערב, והילדה החכמה, הישרה והטובה שלנו ביקשה שניתן לה כמה חודשים והיא תשתלט על זה. סמכנו עליה ונתנו לה את הזמן. בדיעבד זו הייתה טעות שגרמה לנו להפסיד כמה חודשים חשובים של טיפול. היא הייתה יוצאת מוקדם בבוקר לבית הספר וחוזרת לפנות ערב. רק חודשים אחר כך סיפרה לנו שבדרך הייתה זורקת את האוכל שלקחה איתה.
"הרופא הראשון שאליו פנינו לא היה משוכנע שמדובר בהפרעת אכילה, והייתי צריכה לאסוף מידע באינטרנט שגרם לי להרגיש שזה העניין. היא הייתה פרפקציוניסטית, חרדה, הישגית ברמה שציון 97 במבחן אף פעם לא הספיק לה - בדיוק האישיות להפרעת אכילה. עם תחושת הבטן הזאת חזרנו אליו והצלחתי לשכנע אותו לעשות לה אבחון להפרעת אכילה. התברר, כצפוי, שמדובר באנורקסיה. התחלנו טיפול אינטנסיבי, שבמהלכו גבריאלה אושפזה לשבעה חודשים.
"כשהיא חזרה הביתה הרגשתי שלא נשאר כלום מהבת שלי. היא אמנם עלתה במשקל, אבל איבדה את האישיות שלה ונכנסה לדיכאון עמוק". עבר זמן עד שהוריה המודאגים של גבריאלה ז"ל מצאו את המסגרת הטיפולית שהתאימה לה, ועלתה להם הון עתק. עם הרבה כוח רצון ונחישות היא חזרה למסלול החיים, ניגשה לבחינות הבגרות, השלימה שירות לאומי בן שנתיים וחיה חיים נורמטיביים ככל האפשר. אלא שהאנרגיה שהתפקוד הרגיל לכאורה תבע ממנה הייתה עצומה, והיא נשחקה.
קראו עוד על הפרעות אכילה
בלי כוחות
"היא רצתה לעשות דברים, להיות כמו אחיותיה התאומות, אבל לא היו לה כוחות לקום מהמיטה", מספרת האמא. "המטפלת שלה עשתה הכל כדי להשאיר אותה בחיים, והיו כמה אשפוזים בני חודשיים־שלושה. ואז, כשלפני ארבע שנים התקשרו אלינו מהבית השיקומי שבו שהתה וביקשו שניקח אותה למיון פסיכיאטרי - הבנתי שיש לה מחשבות אובדניות. מאותו רגע, במשך שנים, לא ישנתי. פחדתי, ידעתי שזה יקרה. ההתאבדות שלה לא באה לנו בהפתעה למרות שקיווינו כמובן שזה לא יקרה.
"בשבועות שחלפו מאז אני חושבת לפעמים שאולי יכולתי למנוע את זה הפעם, אבל אז זה פשוט היה נדחה קצת וקורה אחר כך. היא סבלה נורא וזה היה לא הוגן עבורה לחיות ככה. אני כמובן מתנגדת להתאבדויות אבל יש בי הבנה למה מבחינתה זה היה המוצא האחרון, ומה שהכי כואב לי עכשיו זה שאין לי מושג איפה הבת שלי. אני רוצה כל כך לחלום אותה".
אחוזי ההתאבדות בקרב הסובלות מהפרעות אכילה גבוהים מהממוצע. מדובר בעיקר באלה שחולות באנורקסיה - צמצום אכילה עד למצב של תת־משקל, לצד חשיבה מעוותת על אוכל ועל משקל ועיוות בתפיסת הגוף שיוצרים פחד נורא מאוכל ומאכילה; ובבולימיה - אכילת כמות לא סבירה של אוכל בפרק זמן קצר, בתחושה של אובדן שליטה, ולאחר מכן ניסיון להיפטר מהאוכל בהקאה.
כ־400 אלף ישראלים סובלים מהפרעות אכילה, 5 אחוזים מהאוכלוסייה. הפרעות האכילה השכיחות הן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, אכילת־יתר כפייתית ותסמונת אכילה לילית. התחלואה הפסיכיאטרית שמלווה את הפרעות האכילה מתבטאת בהפרעות במצב הרוח, דיכאון, חרדה, כפייתיות והפרעה פוסט־טראומטית. התמותה מהפרעות אכילה קשורה בעיקר באנורקסיה: ב־5 אחוזים מהמקרים המחלה תסתיים במוות. הפרעות אכילה גורמות גם לבעיות גופניות.
60 אחוז מהלוקות באנורקסיה וכ־40 אחוז מהלוקות בבולימיה סובלות מבעיות בקיבה ומבעיות דנטליות. פרופ' יעל לצר, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ואחראית המחקר במרכז להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם, מסבירה: "האובדנות האופיינית להפרעות אכילה היא לפעמים ישירה ואכזרית, ויכולה לבוא לידי ביטוי בקפיצה מגובה רב או בשכיבה על פסי רכבת. בחלקה האחר היא סמויה, ומתבטאת בעצם ההרעבה העצמית. לא בהכרח מדובר ברצון למות, אלא בתחושה שאי־אפשר לסבול את החיים כמו שהם".
הפרעות אכילה, מדגישה לצר, הן מחלה לכל דבר. כ־80 אחוז מהלוקים בהן הן נשים. אנורקסיה מתפרצת לרוב בגילי 12־18 ואילו בולימיה יכולה להתפרץ עד גיל 25. אפשר להחלים מהן, גם אם לא להבריא הבראה מלאה. "כמי שכבר 30 שנים מטפלת בנשים שסובלות מהפרעות אכילה, ובשנים האחרונות גם בגברים, אני אופטימית, אבל אנחנו לא מדברים על הבראה מלאה, אלא על ללמוד לחיות עם הסימפטומים", אומרת פרופ' לצר. "רוב החולים מצליחים למצוא דרכים לשמור על מצב יציב, מי יותר ומי פחות, אבל אצל כחמישית מהחולות מדובר במחלה כרונית, לרוב ממושכת, עם אחוזי תמותה גבוהים: חלקן ימותו בשל תחלואה נלווית ואחרות יתאבדו".
לטפל מהר!
המחלה, היא אומרת, לא זכתה להתייחסות הראויה במשך שנים, בשל הגדרתה מסיבות חוקיות כ"הפרעה". אולם בעשור האחרון חל שינוי והפרעות האכילה הוכרו כמחלות נפש, והן קשות מאוד ובעלות מקורות גנטיים ונפשיים משמעותיים. לצד השינוי בהגדרה, מעידה פרופ' לצר, חלים גם שינויים בפרוטוקול הטיפול. חשוב לדעת: פנייה מהירה לאנשי מקצוע - בטווח של שנה מההתפרצות - עשויה להוביל להחלמה, בטיפול שכרוך בהתגייסות המשפחה ולרוב גם בתרופות.
איתן מזרחי (66), בעבר מנכ"ל החברה למתנ"סים ומנכ"ל אלו"ט וכיום מתנדב כיו"ר עמותת ברטלי לחינוך באמצעות רכיבה על אופניים, הוא אביה של נעם, המתמודדת עם הפרעת אכילה זה 15 שנים. "נעם הייתה ילדה אקטיבית, בעלת אנרגיות מטורפות, היא רקדה בלהקה, הייתה מסמר חברתי בזכות הקסם האישי האדיר שלה, ותלמידה טובה", מספר מזרחי, "הדחפים החזקים שלה תמיד הפחידו אותי. חששתי שהם ייקחו אותה למקומות בעייתיים ואפלים, אבל לא דמיינתי את העתיד לבוא. כשהיא הייתה בכיתה י"ב חברותיה התקשרו אלינו כשחזרו מהמסע לפולין וסיפרו שנעם מקיאה. דיברנו איתה, היא הכחישה תחילה ואחר כך אישרה, והתחלנו טיפול. קיווינו שטיפול בשילוב המשך החיים בקהילה יעזור לה. ידענו שהיא חזקה ובנינו על זה. אלא שהמחלה התלבשה עליה, והיא כרונית. אנחנו סופרים כבר 500 ימי אשפוז בכמה אשפוזים שונים, ושלושה־ארבעה ניסיונות התאבדות".
החיים לצד נערה הסובלת מהפרעת אכילה, הוא מעיד, קשים מנשוא. מעבר לדאגה התמידית לבריאותה ולחייה, נאלצים בני המשפחה להשלים עם ההשתלטות על המטבח, עם טקסי ההקאה וההיטהרות שאחריה, עם גניבת הכסף כדי לקנות אוכל (שייאכל ואז יישטף מהגוף בהקאה - ש"ג), עם השקרים הבלתי נשלטים, עם הדיכאון ועם החרדות.
"זו תחושה קשה מאוד שקצרה ידך מלהושיע, בטח לי כעובד סוציאלי בהשכלתי ולאשתי ז"ל, שעסקה שנים בעבודה עם הגיל הרך", הוא אומר, "בשלב מסוים הבנו שהחיים שלנו נהרסים והחלטנו שנעם תעבור לדירה משלה, בתמיכתנו הכלכלית כמובן. המחלה הזאת קשה, מתעתעת, שקרנית ומשתלטת על החיים של החולה ושל משפחתה.
"אחרי האשפוז הלפני־אחרון הודעתי לנעם שזהו, סיימתי. אחרי אין־סוף מטפלים ומרפאים והוצאה כספית מטורפת, אולי מיליון שקלים, ואחרי שבדקנו וניסינו כל מה שאפשר - אלה החיים שלה והבחירות שלה. כמובן שכשהיא מתקשרת באמצע הלילה ומספרת שלקחה כדורים אני טס אליה, ועושה כל מה שצריך, אבל הבהרתי לה שאני אבא של החיים, לא של מי שרוצים למות. דרמה רודפת דרמה, יש מאות שיחות טלפון, אתה מנסה לגרום לה להאמין בעצמה ונכנס איתה ללופ אכזרי של כישלונות. אני עוזר לה כדי שתוכל להתקיים, היא מתמודדת עם הרבה מאוד קשיים, אבל עשיתי כמיטב יכולתי ואני שלם עם זה. אני מרגיש שאולי הצורך שלי לדאוג לה לא מיטיב איתה. בתום שנה של טיפול משפחתי למדתי להפריד בין היותי אבא ויכולתי לעזור לבין החיים שלה וההחלטות שהיא מחליטה עליהם".
מרכז מידע לחולות
מזרחי הוא אחד הכוחות שהובילו לאחרונה לפתיחת מרכז מידע להפרעות אכילה. ליוזמה שותפים ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים שיבא, רופאת הנשים וחברת הכנסת לשעבר ד"ר רחל אדטו, פרופ' לצר, ו"אנוש" - העמותה הישראלית לבריאות הנפש.
מרכז המידע הוקם על רקע ההבנה כי מעטים בישראל יודעים שהם זכאים לסיוע רפואי ונפשי ולסל שיקום שיעניק להם את הכלים המקצועיים להתמודד עם הפרעות האכילה. במרכז המידע מאגדת "אנוש" את כל הפרטים על אודות מרכזי הטיפול בהפרעות אכילה, לרבות מרפאות, טיפול יום, אשפוז ובתים שיקומיים.
כמו כן מספקת העמותה מידע רלוונטי באשר לתהליכי מיצוי הזכויות. למרכז המידע יש טלפון שמספרו 074-7556136, הפועל בימים א'-ה' בין השעות שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. כן יפעלו במסגרת מרכז המידע החדש קבוצות תמיכה להורים.
"הדבר הכי קשה בהתמודדות הזאת", אומר מזרחי, "הוא חוסר הוודאות, ההבנה שיש משהו ששולט בילדה שלך ואתה לא יודע להתמודד איתו, הוא מטורף וזה לא תלוי בך, ובמקום הזה אני רוצה לעזור למשפחות אחרות ומקווה שמרכז המידע יקל; ולסייע בהתמודדות עם החשש הזה, הקבוע, כי בכל רגע עלול לקרות משהו נורא".
נמצאים במצבי מצוקה? צרו קשר:
- ער״ן- עזרה ראשונה נפשית - 1201
- בשביל החיים - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו - 03-7487771, או בפייסבוק
