אנחנו סובלים מהם כל חורף מחדש: ארבעה תסמינים שמלווים כמעט כל אחד לאורך עונת החורף, ולעתים גם גם בתקופות אחרות. אז מה קורה בגוף שגורם לחום, שיעול, כאבי גרון ונזלת להופיע? הצטרפו למסע מרתק לנבכי גוף האדם ומתחמתו בחיידקי ונגיפי החורף, ותוכלו להבין מדוע גופנו מייצר את אותם תסמינים שאמנם לא נותנים מנוח לאורך המחלה, אך מסיבות ברורות, וכנראה גם מוצדקות.
שיעול
זהו אחד התסמינים השכיחים ביותר במערכת הנשימה, והוא חלק ממנגנון ההגנה לניקוי דרכי הנשימה מליחה ומגופים זרים כמו חיידקים. השיעול יכול להיות רצוני או בלתי רצוני, כלומר שמקורו ברפלקס, ונגרם מגירוי הרירית על ידי חלקיקים נשאפים, ריר, תפליט דלקתי, לחץ מכני או שינויי טמפרטורה.
רפלקס השיעול מופעל כתוצאה מפעולה של מערכת העצבים האוטונומית. בפעולת השיעול מצטבר אוויר בריאות תוך כדי חסימה זמנית של מוצא האוויר מן הגרון, בסביבת מיתרי הקול, ובו בזמן התכווצות של שרירי הבטן והחזה. ההתכווצות מעלה את לחץ האוויר בריאות וברגע שנפתח מוצא האוויר, הוא פורץ מן הריאות במהירות גדולה (לפעמים עד 100 קמ"ש) ולרוב מוציא את הגורם הזר מחוץ לגוף.
ישנם מספר סוגי שיעולים. השכיח ביותר הוא שיעול ויראלי, שנגרם על ידי מגוון עצום של נגיפים, רבים מהם אופייניים לתקופת החורף. כשהם תוקפים, הגוף משחרר כמויות גדולות של ריר וכיח, שמכילים שיירים של נגיפים עם תאי דם לבנים הנלחמים בהם. השיעול, כאמור, מטרתו להיפטר מהכיח הזה. לרוב שיעול נגיפי (ויראלי) מלווה בתקופת חום קצרה של עד שלושה - ארבעה ימים, והוא בדרך כלל מחמיר או מתגבר דווקא בלילה.
במיעוט המקרים, נגרם השיעול כתוצאה מחיידקים, כשהשכיח בהם הוא פנאומוקוקוס פנאומוניה (או בקצרה: פנאומוקוק). במצב כזה ניתן לשמוע גם בהאזנה פשוטה בגב או בקדמת בית החזה ב"חרחורים" הדומים למים רותחים מבעבעים. במקרים רבים כניסת ויציאת האוויר לא תהיה שווה מעל שתי הריאות, ותישמע מופחתת מעל אחת מהן.
קיים גם שיעול כתגובה לחיידק הפרטוזיס הגורם לשעלת. שיעול זה מתאפיין באופי התקפי הנשמע כ"צרור יריות" לאורך כל היממה, ובמהלכו הפנים והעיניים מאדימים, יש הפוגה, וכעבור מספר דקות שוב צרור התקפי של שיעול והאדמה של הפנים.
השיעול בחורף אופייני גם כתסמין של מחלת האסתמה, ומלווים לו צפצופים, קוצר נשימה, נחיריים מורחבים, הבלטה של הצלעות ונשימה מהירה. האסתמה אינה חייבת להתבטא תמיד בסימפטומים חמורים ועשויה לגרום לשיעול תכוף. את מרבית ההתקפים ניתן למנוע בטיפול פשוט ויעיל.
לא כל שיעול ממושך מגיע בחורף. שיעולים עלולים לנבוע ממגוון רחב מאוד של מחלות נדירות יותר, ובהן אי-ספיקת לב, גידולי ריאה, שחפת, סיסטיק פיברוזיס, הרעלות, מחלות ראומטולוגיות, פרזיטים, מומים מולדים, הפרעות אנטומיות ותופעות לוואי של תרופות אחרות.
למה זה קורה? על פי ההשערות המקובלות כיום, השיעול הוא רפלקס אבולוציוני שקיים גם בבעלי חיים, ונועד לסייע לגוף להיפטר מהפולשים הזרים ועמם תאי הדלקת שבדרכי הנשימה. מעניין לדעת שהתקף שיעול, במרבית המקרים מגיע בשלשות, רביעיות ואפילו יותר. הסיבה לכך היא שלרוב שיעול בודד אינו מספיק כדי לנתק את הכיח מדפנות דרכי הריאות, ולפלוט אותו במעלה קנה הנשימה החוצה. לכן אנו משתעלים ברצף של מספר פעמים, כדי ליצור לחץ מספיק חיובי שיוביל את הכיח, הריר או החלקיק הזר החוצה מהגוף.
ישנם מספר "דגלים אדומים" הדורשים לפנות תמיד וללא דיחוי לבדיקת רופא או לחדר המיון, ואלה הם: שיעול מלווה בדם, נשימה מהירה (מעל 20 נשימות בדקה במבוגרים ומעל 40 בדקה בפעוטות), הכחלה סביב הפה, שיעול המלווה בהקאות מרובות, שיעול המלווה בירידה לא מוסברת במשקל או בהזעות לילה או שיעול וחום הנמשכים מעל לחמישה ימים.
צפו: כך מבצעים אינהלציה
(צילום: אורי דוידוביץ)
נזלת
למרות שהיא מטרידה ומלווה אותנו כל החיים, לנזלת תפקיד חשוב בהגנה על הגוף. בימים שבשגרה, גוף האדם מפריש יותר מליטר נזלת ביממה, ובמרבית המקרים נזלת איננה מסוכנת, ולכן רופאים כמעט שאינם מתייחסים לסימפטום זה.
אם בימים קרים מרגישים שהאף דולף, זוהי איננה נזלת, אלא מים שנדחסו מאוויר קר, ועברו דרך רירית האף שחיממה את האוויר. גם בזמן בכי לא מדובר בנזלת, אלא בדמעות עצמן שמתנקזות גם אל מערכת האף.
הנזלת נוצרת באף, שתפקידו העיקרי הוא לסנן את האוויר שאנו שואפים לגוף, לחמם אותו ולהפוך אותו לח. האף מצויד בשערות הלוכדות חלקיקים קטנים הנדבקים לרירית, ועל ידי תנועת הריסים מועברים לאחור אל הלוע, נבלעים או נפלטים החוצה. הריר באף יחד עם הריסים, לוכדים חלקיקים קטנים, חיידקים ונגיפים החודרים עם האוויר פנימה. כאשר התערובת הזו מתייבשת, מתקבלת נזלת.
לנזלת מספר גוונים אופייניים שמעידים גם על הגורם להפרשתה. השכיחה בחורף היא הנזלת השקופה, המופרשת כחלק מהתהליך הטבעי של הנזלת באף. מטרתה של נזלת זו הוא ליצור תנאי לחות באף. הנזלת מכילה חלבונים, נוגדנים ומלחים מומסים, ומופרשת 24 שעות ביממה. במקרים של אלרגיה, או הצטננות, מוגברת הפרשת הנזלת הזו.
נזלת לבנה מעידה על גודש ותהליך האטה בזרימת הריר, מה שגורם לנזלת לאבד מהלחות שלה ולהפוך לצמיגה. זו בעצם תחילתו של זיהום או הצטננות. כשהנזלת הופכת צהובה, פירושו של דבר שהזיהום מתקדם: תאי דם לבנים של מערכת החיסון זורמים לאיזור, ונלחמים בחיידקים ובנגיפים. הצטננות לרוב נמשכת 10 עד 14 ימים.
כשהנזלת ירוקה, מערכת החיסון מחריפה את המלחמה בפולשים הזרים. הריר הופך צמיג יותר, ומכיל כעת תאי דם לבנים מתים ותאי חיידקים ונגיפים מתים. הנזלת המוגלתית הזו, עלולה להתפתח לכדי סינוסיטיס, המתבטא בכאבים עזים בקדמת הפנים.
חום גבוה
אין מי שלא חווה בחייו את הרגע הזה בו חום הגוף עולה, ועמו מגיעה הזעה מוגברת ותחושת צמרמורת. בעבר מקובל היה לחשוב שחום גורם לפרכוסים, אולם היום ידוע שמדובר בתהליך דלקתי מורכב בו הגוף מגייס מיליוני תאים שמטרתם אחת: להילחם בפולש זר שחדר לגוף ומאיים לחולל בו מחלה.
מה מפעיל את עליית הטמפרטורה של הגוף? זהו ההיפותלמוס, החלק במוח המצוי מעל בלוטת יותרת המוח (היפופיזה), שמכיל את ה"תרמוסטט" של המוח. ההיפותלמוס חש בטמפרטורת הדם ומשווה אותה לטמפרטורה הרצוייה הקבועה מראש. אם הטמפרטורה העכשווית שונה מהטמפרטורה הרצויה - ההיפותלמוס מנסה לתקן זאת.
הדבר דומה לתרמוסטט במיזוג מרכזי בבית, אבל בניגוד אליו ההיפותלמוס אינו יכול לכבות את המערכת. במקום זה הוא שולח אותות עצביים הגורמים לנו להזיע אם חם לנו או לרעוד ולחמם את הגוף אם קר לנו. הזיעה מקררת את הגוף באמצעות אידוי נוזל הזיעה, בעוד שרעידות מחממות את הגוף, משום שרוב האנרגיה אותה מייצרים השרירים במהלך הרעידות מומרת לחום.
כשעולה החום מערכת החיסון המגיבה לזיהום מפרישה מולקולות המכונות "פירוגנים אנדוגניים", שנעים בזרם הדם ומגיעים להיפותלמוס. שם הם גורמים לכיוון מחדש של הטמפרטורה הבסיסית של הגוף. כעת, ההיפותלמוס שינה כבר את הטמפרטורה הבסיסית, אבל חום הגוף עדיין לא הספיק לעלות והוא נמוך מהטמפרטורה החדשה שנקבעה. מסיבה זו אנחנו חשים בקור, מתחבאים תחת השמיכות ורועדים.
מעט אחר כך, כשהחום עולה עד לטמפרטורה החדשה שנקבעה, שולח ההיפותלמוס אותות הקובעים כי טמפרטורת הגוף תקינה. כעת, לא נחוש עוד קור וזה הזמן להגיח מתוך השמיכות. עכשיו ההיפותלמוס משנה שוב את כיוון טמפרטורת הגוף ומוריד אותה לערך הרגיל.
אלא שלמרות שההיפותלמוס הפחית את הטמפרטורה בתרמוסטט המוחי, הגוף עדיין חם ולכן אנחנו מתחילים לחוש בחום ולהזיע. המשחקים הללו, בין ההיפותלמוס לתחושה שלנו, נועדו לגרום לנו לשנות את ההתנהגות על מנת לסייע ולייצב את טמפרטורת הגוף על הרמה אותה קבע ההיפותלמוס. למעשה, תחושת החום או הקור שאנחנו מרגישים אינה טמפרטורת הגוף עצמה, אלא ההבדל בין טמפרטורת ההיפותלמוס (או אם תרצו – התרמוסטט) לחום הגוף.
אז חום גבוה הוא טוב או רע? למעשה החום הוא פעולת הגנה יעילה ביותר של הגוף, שכאמור נועדה ליצור "סביבת עבודה" לא נוחה לחיידקים ולנגיפים. לפיכך, בכל הקשור לגוף שלנו החום הוא טוב מאוד. נכון, חום גורם לתחושת עייפות ותשישות, אולם הוא עדות לפעילות אנרגטית עזה של מערכת חיסון יעילה. לכן מומלץ שלא להוריד חום מתחת ל-38.5 מעלות ולזכור שחום של עד 41 מעלות אינו מסוכן, אינו מגביר את הסיכון לפרכוסים והוא נדבך חשוב ביותר במלחמה בפולשים הזרים.
כאבי גרון
זהו אחד מתסמיני מגפת הקורונה, אבל הוא גם אחד התסמינים השכיחים ביותר בחורף. הגרון כואב, מעקצץ, והתחושה היא קושי לבלוע אפילו רוק. לעיתים כאב גרון מלווה גם בהגדלת השקדים השייכים למערכת הלימפה, שתפקידה לזהות ולהשמיד פולשים זרים. בלוטות הלימפה מייצרות חלק מתאי מערכת החיסון אולם לעתים מתרחש בבלוטות עצמן זיהום, שמוביל לדלקת ולמחלה.
במקרים כאלה, השקדים הופכים לדלקתיים, מאדימים, מגדילים את נפחם וגורמים למחלה. אחד החיידקים השכיחים ביותר בדלקות השקדים והאדנואידים הוא הסטרפטוקוקוס מקבוצה A. גם נגיפי מחלת הנשיקה EBV ו-CMV עלולים לגרום לדלקות של השקדים, אך במקרה כזה הדלקת לא מגיבה לתרופות אנטיביוטיות, והטיפול הוא תומך בלבד, הורדת חום ועירוי נוזלים למניעת התייבשות.
דלקת שקדים מלווה לעתים בחום גבוה אך לא תמיד, ומצטרפים אליה כאבי גרון, אדמומיות בלוע, תפליטים (נקודות לבנות על השקדים), וקשיי בליעה. אצל ילדים, דלקת בשקדים עלולה לגרום גם להתייבשות, כיוון שהכאב העז גורם להם להימנע משתייה.
החיידק סטרפטוקוק A, כאמור, הוא הגורם במרבית המקרים לדלקת גרון חריפה, והוא גם היחיד שדורש טיפול. תחילה מבצע הרופא משטח גרון במרפאה, ולאחריו מחליט על טיפול אנטיביוטי בתרופות ממשפחת הפניצילין (כמו מוקסיפן או רפאפן), למשך 10 ימים. את הטיפול ניתן להתחיל תוך 9 ימים מרגע תחילת הסימפטומים, כך שאין דחיפות להתחיל בטיפול מיידית.
חיידק הסטרפטוקוק כמעט שאינו גורם למחלה אצל ילדים מתחת לגיל 3. על פי ההערכות, החיידק אינו מסוגל לחדור לגוף ברקמת הלוע של תינוקות ופעוטות, ועל כן ההנחיות קובעות שאין צורך ליטול משטח גרון בגילאים אלה במרבית המקרים, ואין כל צורך בטיפול אנטיביוטי כנגד החיידק סטרפטוקוק.
החיידק סטרפטוקוק נחשב למידבק מאוד, והוא עובר ברסיסי רוק ונזלת. על כן מומלץ להימנע משימוש בכלי אוכל משותפים בתקופת המחלה. במקרה של הדבקות חוזרות בחיידק סטרפטוקוק, נוהגים לעתים לבצע משטח גרון לכל המשפחה כדי לנסות ולאתר את הגורם ה"מדביק" ולטפל בו.
הסכנה בחיידק הסטרפטוקוק היא מקדחת השיגרון, תגובה דלקתית אוטואימונית שנוצרת בגוף בתגובה לחיידק, וגורמת לפגיעה בלב, במיפרקים ואפילו במוח. זו הסיבה שבמקרה של הופעת משטח גרון חיובי לסטרפטוקוק, חובה לטפל באנטיביוטיקה.
אז מה גורם לכאב הגרון? רבים משוכנעים שהכאב נובע מהשקדים עצמם, או מנפיחות בצוואר שנובעת בכלל מהגדלת בלוטות לימפה תת לסתיות שאינן קשורות לשקדים. אבל הכאב הוא לרוב מאותה דלקת בלוע הנראית כאזור אדום ורירי במעמקי הפה.
ככלל, דלקת בגוף מתאפיינת לרוב על ידי הרחבה של כלי הדם (ומכאן האדמומיות באזור הדלקת), זליגת נוזל מתוכם ובו תאי דלקת רבים ונגיפים או חיידקים מתים, ובצקת מקומית. תהליך זה מפעיל קולטני כאב בסיבי עצב מקומיים, ככל הנראה כמעין רפלקס אבולוציוני שנועד לאותת על כך שיש איזור "בעייתי" בגוף.
צפו: מתי לא מטפלים בדלקת גרון?
