לפני חמש שנים, התקשר יניב דהן לאשתו אורית באמצע היום ואמר לה: "אני בא לקחת אותך, נוסעים לים". "מאוד הופתעתי, הייתי בטוחה שזה משהו רומנטי", היא מספרת. אבל ליניב, אז בן 39, היו תוכניות אחרות. "החלטתי לתרום כליה", הוא הודיע לה. אורית הייתה בשוק. "היינו זוג צעיר יחסית, ארבעה ילדים, הקטן היה אז בן שנתיים והגדול קצת לפני בר המצווה".
"זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. לרגע לא חשבתי שהוא רציני. יניב הוא אחד כזה שמתעלף מבדיקת דם. הייתי בטוחה שאחרי הדקירה הראשונה הוא ישכח מזה". אבל יניב לא שכח. להיפך, הוא החליט שהוא הולך על זה עד הסוף.
"לתרום זה חלום בשבילי"
יניב (44) ואורית (39) הם זוג חרדי מקושר וידוע בבני ברק. אורית עובדת בחברת ביטוח ויניב הוא קבלן תשתיות ופיתוח. יש להם ארבעה ילדים, ועוד אחד בדרך. גם היום, חמש שנים אחרי, יניב עדיין לא מאמין שזה קרה לו. "עצם המחשבה שאני אתרום למישהו כליה היה חלום בשבילי".
"כל הקטע הזה של נתינה מאוד מרגש אותי. מבחינתי, הנקודה הכי חשובה היא שאחרי המאה ועשרים שלי, אדע שהשארתי חותם, שעשיתי משהו טוב בעולם הזה".
סליחה על הציניות, אבל מה דחוף לאיש משפחה בשיא החיים לתרום כליה?
"הרבה שאלו אותי את השאלה הזו והתשובה קשורה כנראה בדברים שקרו כמה שנים קודם. יצא שהכרתי כמה חברים שהיו קשורים לתרומת כליה. אחד תרם לבן שלו, תרומה שלא צלחה, והשני נזקק להשתלה. המקרים שלהם העיפו לי את המוח. בזכותם נחשפתי לכל הנושא הזה בפעם הראשונה. לפני זה לא היה לי שום מושג".
אירוע אחד, מרגש, חרוט בו במיוחד. "ערב לפני הניתוח של חבר טוב אחר שלי שעמד לתרום כליה, הלכתי למפגש איתו ועם הנתרם שלו. בדרך כלל זה אנונימי, אבל במקרה הזה, הם קלטו אחד את השני באינטואיציה בבית החולים ועשו את הקישור. באירוע הזה היו שירים, גיטרות, והרבה מאד דמעות. הלב שלי התרחב, נדלקתי. יצאתי משם בידיעה שזה מה שאני הולך לעשות".
מחלום למציאות
הזמן עבר, ובינתיים לא התקדם שום דבר. "אני קצת עצלן", אומר יניב. "אם יש לי תור לרופא זה ייקח לי חצי שנה, אבל היום אני יודע שדברים שקרו הובילו אותי לזה, אין מקריות".
כשחלה אחד מחבריו הטובים ונזקק לטיפולים בבוסטון, החליט יניב להתלוות אליו. "היינו שם חודש, ויום אחד נתקענו בסופת שלג אכזרית, מינוס 17 מעלות. במצבים כאלו הקדוש ברוך הוא נמצא איתך חזק. התקשרתי לאחי שגר בניו-יורק והוא הציע לי לבוא להתארח אצל גיסו תומר במונסי, עם כל המשפחה".
"באותה שבת יצאנו, תומר ואני, לטיול קצר בשלג אחרי הארוחה, קור כלבים, והוא מספר לי שהוא הולך לתרום כליה. זו הפעם הראשונה שפגשתי מישהו שהולך לעשות מעשה אלטרואיסטי שכזה, מתוך נתינה בלבד. המחשבה שאני אתרום כליה גרמה לי לריגוש עצום. באותו רגע נפלה בי החלטה. אמרתי לעצמי זהו, מיד כשאני מגיע לארץ אני הולך על זה".
כשחזר לארץ, שוב נמתח הזמן, והוא לא עשה עם זה כלום. "יום אחד הלכתי לרופא כדי לקבל אישור רפואי עבור הגדלת רישיון של האופנוע שלי", הוא נזכר. "רגע לפני שיצאתי מהחדר, הסתובבתי בחזרה וביקשתי ממנו להכין לי רשימה של כל בדיקות הכליה שצריך לפני השתלה. הוא היה בשוק".
"אתה משוגע, אבל אני איתך"
על פי העמותה לקידום ושמירת זכויות חולי הכליות, כל תרומת איברים מותנית באישור של ועדה מטעם משרד הבריאות. תורם הכליה חייב להיות בן משפחה קרוב, בן זוג או מכר , והוא חייב להיבדק בידי רופא, כדי לוודא שתפקוד הכליות שלו תקין ומצב בריאותו מאפשר לו לתרום.
לא פנית באופן רשמי לאף גורם?
"הרופא הציע לי לדבר עם מישהו, ללכת לוועדה, להגיש בקשה באופן מסודר, אבל אני שכנעתי אותו לתת לי רשימה של בדיקות, ויצאתי ממנו עם כל ההפניות".
הניירות נשארו לשכב באופנוע, אבל אז ביקשה ממנו אורית יום אחד לקחת את הילדה לרופא השיניים. "בדרך כלל אין לי זמן לזה, אבל הפעם הלכתי. בזמן שהילדה חיכתה בתור, ניגשתי למזכירה והראיתי לה את ההפניות. היא הבינה מיד שמדובר בבדיקות לתרומת כליה. אם הייתי יודע מראש כמה דם היו צריכים לקחת לי, כנראה לא הייתי עושה את זה. לקחו ממני אולי עשר מבחנות".
כשסיים את בדיקות הדם, גילה שיש תור פנוי גם לאולטרסאונד. "נכנסתי. אם כבר אני שם, רציתי להספיק כמה שיותר". עוד באותו יום התקשר לשני חבריו הטובים ושיתף אותם. "עזרי, חבר שלי, אמר לי 'אתה רוצה לתרום כליה? בבקשה, אבל אתה חייב לספר על זה לאשתך'".
לרגע לא חשבת על הסיכונים?
"אני לא בן אדם שחושב על סיכונים, ברגע שאני מחליט, זהו. האמנתי ואני מאמין באמונה שלמה שאין מצב שהקדוש ברוך הוא דוקר אותך, וגם מסובב את הסכין".
ומה אמרה אורית?
"היא אמרה לי, אתה משוגע, אבל אני איתך".
"ראיתי את עצמי מת"
ביום שישי, קצת לפני כניסת השבת, החליט להיכנס לאתר של קופת החולים ולראות אם הגיע פענוח. "קראתי את הכתוב, ונהיה לי חושך בעיניים". הוא אומר. "היה כתוב שעל העורק הראשי של הכליה נצפה גוש בקוטר של 8 ס"מ והומלץ לשקול בדיקת סי.טי".
יום שישי בחברה החרדית הוא יום קצר. "הלב שלי ירד לי לרצפה. יום שישי, אין עם מי לדבר, כבר ראיתי את עצמי מת. אורית התקשרה לרופא המשפחה שלנו, והוא אמר שצריך לקבוע עם מומחה דחוף. התקשרתי לחברים שלי, הם מקושרים לכל העולם, הם השיגו לי את הרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת 'מתנת חיים'. הוא כבר ידע על המקרה שלי ונכנס מיד לעניינים. שלחתי לו את הפענוח ואחר כך נודע לי שהוא שלח אותו מיד לרופאה שהוא עובד אתה בשווייץ. התקשרתי גם לרחלי פרידמן, אשתו של העוזר של הרב פירר ועדכנתי אותה. ככה עם סימן השאלה הזה נכנסה השבת, אף אחד לא אומר לי מה זה אומר, אין לי מושג אם זה גידול סרטני או לא. את יכולה לתאר לעצמך איזו שבת זו הייתה".
במוצאי שבת, התחיל חמ"ל שלם בבית. "הרב פירר שמע שאני רוצה לתרום כליה ולקח את זה אישית. הוא המליץ ללכת למומחה שיפענח את הבדיקה. למזלי אני מכיר את יוסי מרגלית, עסקן רפואי חרדי שעוזר לאנשים לקדם עניינים מבחינה רפואית, והוא סידר לי תור לרופא מיד ביום ראשון".
הרופא בחן היטב את תוצאות האולטרסאונד. "הוא אמר לי שיש לי גידול ענק באזור הכליה, ואני אומר לו, 'יופי, אני מבין שאני הולך למות', ויוצא החוצה לעשן סיגריה ולנסות לאסוף את עצמי".
ידעתם אם הגידול סרטני?
"שאלתי אותו אם הגידול סרטני והתשובה שלו הייתה, 'אני לא יודע, אבל בטח האלוקים שלך אוהב אותך, טוב שגילו את זה בזמן'. מסתבר שסרטני או לא סרטני - מתישהו הגידול הזה היה חוסם את העורק הראשי ואני הייתי מת מיד ממפרצת במוח. כך או כך, הגידול הזה היה הורג אותי".
מה עובר עליך באותו רגע?
"כבר ראיתי את הילדים שלי בוכים עליי, את אשתי אורית בוכה עליי, כבר דמיינתי את הלוויה שלי. כל התסריטים הכי נוראיים עברו לי בראש".
הימים הבאים עברו בחרדה. "לא שיתפתי את המשפחה, רק את מי שצריך. אני זוכר שחני וינרוט ז"ל, שנפטרה בעצמה מסרטן לפני שלוש שנים, אמרה לי, 'יניב, תהיה רגוע, אין לך סרטן'. חני הכירה את הסרטן מקרוב, כסופרת, היא פרסמה הרבה מאמרים על ההתמודדות שלה עם המחלה. לא הבנתי על סמך מה היא אומרת את זה אבל היא הייתה כל כך בטוחה. 'מי שיש לו סרטן יש לו סרטן', אמרה לי, 'לך אין'. זו הייתה אחת מנקודות האור הבודדות שנתנו לי אז תקווה ואופטימיות".
הרב פירר הפנה את יניב לפרופסור יוסף קלאוזנר, אז מנהל החטיבה הכירורגית באיכילוב. "הזהירו אותנו שהוא איש רציני אבל הקליק בינינו היה מיידי",אומר יניב. "עד היום אנחנו מתכתבים ואני קורא לו אהובי".
פר' קלאוזנר עיין בתוצאות הבדיקה. "הוא אמר שיש לי גידול יפה, עגול, גדול, שלם, ללא גרורות. כמעט חשדתי שהוא מתלהב ממנו", מספר יניב. "אמרתי לו דוקטור, עזוב עכשיו גידול יפה או לא יפה - תגיד לי בבקשה אם אני חי או מת".
קלאוזנר המליץ על ניתוח מהיר להסרת הגידול. "הוא הרגיע אותי ואמר שאני בכושר טוב, עושה ספורט, ושהכל יהיה בסדר".
"החג הכי יפה של החיים שלי"
ראש השנה עמד בפתח, ולכן, בהסכמת הרופא ואחרי התייעצות עם המשפחה, הוחלט לדחות את הניתוח ליום אחרי ראש השנה ("אצלנו קוראים לזה צום גדליה"), כדי לאפשר ליניב לבלות את החג בחיק משפחתו.
איך עובר עליך החג הזה, לפני הניתוח?
"זה היה החג הכי יפה של החיים שלי. בילינו את החג בירושלים, וביום השני הלכתי ברגל עם חמי לתפילת הנץ בכותל המערבי. בראש השנה יש תפילה שנקראת 'ונתנה תוקף', מי יחיה, ומי ימות' - לכל מילה יש משמעות. אני עומד מול הכותל ומוריד דמעות על האבנים. מחר הניתוח, אין לי מושג אם זה גידול סרטני, הרבה שאלות. לא סתם נכתב, 'בוחן כליות ולב'. חשבתי על המשפחה שלי, על המשמעות העמוקה שלה בחיי. התפילה הזו חיזקה אותי, קיבלתי הרבה כוח".
"ברגע כששכבתי על שולחן הניתוחים, פתאום נחתה עלי ההבנה של מה שקרה", הוא נזכר. הניתוח, שהיה צריך לקחת כשעתיים וחצי, נמשך כמעט חמש שעות. "אחרי שהתעוררתי, הבנתי שהייתה להם הפתעה קטנה."
למה אתה מתכוון?
"אחרי שפתחו את הבטן והוציאו את הגידול, פרופ' קלאוזנר גילה עוד גידול קטן בעורק הראשי של הכליה. הוא החליט לא להסיר רק אותו אלא להוציא החוצה את הכליה כולה, לנקות אותה כמו שצריך, ואז להשתיל לי אותה בחזרה".
בבוקר שלמחרת ניגש פרופ' קלאוזנר למיטתו של יניב. "לעולם לא אשכח את המשפט שאמר לי אחרי הניתוח: אני אתאיסט אבל נגעת בי. רצית לתרום כליה, ותרמת אותה לעצמך".
הגידול שהוסר נשלח לפתולוגיה, וחזר שפיר. "הדבר הראשון ששאלתי אותו, היה האם אוכל לתרום כליה. הוא אמר לי לדבר אתו בעוד חמש שנים".
דיברתם?
"אנחנו בקשר כל הזמן, אבל השנה, בראש השנה, בדיוק חמש שנים אחרי שלחתי לו הודעה בזו הלשון: 'שנה טובה ובוקר טוב אהובי. לא שוכח ולא אשכח. היום לפני חמש שנים הגעתי לידיים שלך. בכל מקום אפשרי מתגאה שהגעתי לידיים האלה. שייתן לך השם כוחות להמשיך ולעשות רק דברים טובים כמו שרק אתה יודע. תודה רבה רבה'. הוא כתב לי תשובה מדהימה ומחממת לב".
שיא בתרומות כליה בשנת הקורונה
רחל הבר, אלמנתו של הרב ישעיהו הבר ז"ל, מייסד עמותת "מתנת חיים", שנפטר בפתאומיות לפני תשעה חודשים מקורונה, זוכרת היטב את הסיפור של יניב. "באותה תקופה היה לנו קשר אישי עם חלק מהתורמים ואחרי שיניב שלח את התוצאות, בעלי אמר לי שמשהו לא מוצא חן בעיניו, משהו לא נראה לו. הוא היה מאוד לא רגוע".
בארץ יש היום כ-5,000 חולי דיאליזה, מהם 857 חולים שמחכים להשתלת כליה, כך עולה מסיכום הנתונים השנתי שערך המרכז הלאומי להשתלות איברים במשרד הבריאות. לדברי רחל, דווקא בשנת 2020, שנת הקורונה, חלה עלייה חדה בהשתלות כליה.
"הנתונים של שנת 2020 פשוט מרטיטים. בגל הראשון הופסקו לגמרי הניתוחים למשך חודשיים, ובכל זאת, 'מתנת חיים' ביצעה 181 השתלות. ביום רביעי הזה בוצעה ההשתלה האחרונה של 2020. רק כדי להבין: את השנה הקודמת סיימנו ב-135 השתלות, ורק בעשרה החודשים האחרונים נרשמו 181 השתלות כאשר 146 מתוכן בוצעו לאחר פטירתו של הרב הבר".
גם היום, תשעה חודשים אחרי פטירתו של הרב הבר, מקפידה רחל להגיע ולפגוש כל תורם. "בעלי ואני היינו נשמה אחת בעולם הזה. שערה לא הפרידה בינינו", היא אומרת. "ביחד ילדנו את 'מתנת חיים' וידעתי שמפעל החסד שלו ימשיך גם אחריו. אני פוגשת את התורמים ואומרת להם, אתם הנחמה שלי, בעלי ממשיך לחיות דרכיכם".
כמה תורמים נמצאים היום במאגר שלכם?
"יש היום מאות תורמים, לא כולם יסיימו את התהליך ויימצאו מתאימים. זה נכון שרוב התורמים של העמותה הם אנשים שומרי מצוות, אבל העמותה חשופה ופתוחה לכל אדם באשר הוא אדם, זו צוואתו של הרב הבר ז"ל. בשנה האחרונה אנחנו פועלים רבות גם במגזר הערבי".
"המסר העיקרי הוא להסתכל סביבנו ולעשות טוב, כל אחד בדרכו. יניב למשל לא זכה פיזית לתרום כליה, אבל הוא תורם ועושה כל כך הרבה טוב בחייו".
"הלוואי שכל ילד שלי יתרום כליה"
אחרי הניתוח הפך יניב לסוג של סלבריטי בקהילה וזכה גם להתעניינות מצד התקשורת החרדית. "מה שהניע אותי לתרום לפני הניתוח, עדיין בוער בי", הוא אומר. "גם קודם הייתי קשור למשפחה אבל ביני לבין עצמי, אני מבין מה חשוב באמת. הלוואי שיכולתי לתרום משהו. הלוואי שכל ילד שלי, כשיגיע לגיל שלושים או ארבעים, יתרום כליה".
ההיענות של הציבור החרדי לתרומת כליה - אולי היא סוג של תיקון לעובדה שהציבור החרדי לא משתתף בתרומות איברים מן המת?
"אין קשר בין אחד לשני. אם היה מותר לתרום מן המת מבחינה הלכתית, אז כולם היו תורמים בחפץ לב. בעיניי, אם אתה יהודי, דתי או חילוני, זה לא משנה - יש לך את גן הנתינה. ככה אנחנו כשיש פיגוע, כשמישהו נופל ברחוב, זו חובתנו, זה בגנים שלנו כיהודים. תרומת כליה זה המתנה שמעבר. זו באמת מתנת חיים".
איך עברה עליכם שנת הקורונה בבני ברק?
"בשנה של הקורונה, כולם השחירו את בני ברק, כאילו חיים פה אנשים ללא אחריות. תבואו לפה ותראו מה קורה באמת. כל אחד ואחת נרתם לעזור למבוגרים, למשפחות קשות יום, למי שמבקש. כמות הנתינה והעזרה היא מדהימה. גם אני זמין למי שזקוק לי, קניות, מקלחת, אין כזה דבר להשאיר מישהו לבד ולא לעזור לו. זו בני ברק האמיתית".
"אם הסיפור שלי יעזור למישהו אחד לתרום כליה, כבר עשיתי משהו. אני מבקש שוב את הכרת הטובה לרב ישעיהו הבר, האיש המדהים הזה שהקדיש את חייו ובנה את העמותה הכי גדולה וחשובה בארץ להצלת חיים. תרומות כליה בהתנדבות, ללא כסף, מתוך מקום עצום של נתינה טהורה. יהי זכרו ברוך".
מה אתה אומר למי שקורא אותך ומתלבט אם לתרום או לא?
"אני אומר לו, אחי, הלוואי שהייתי במקומך".
