היום אני חוגגת שבוע לחיסון הראשון שלי. זה קרה במקרה, כי לא היתה לי שום כוונה להתחסן בזמן הקרוב, ולא בגלל שאני מאמינה לקונספירציות, אלא בגלל שאני מהסוג ששום דבר לא בוער לו. לפעמים זו תכונה נהדרת שמגיעה עם הכינוי "לייט בלומר", ולפעמים את מגלה ברגע האחרון שכולם בתוך המשחק מלבדך.
אני יודעת שלא יצמחו לי קרניים ולא אצא עם הזנב בין הרגליים (למרות שזה יכול להיות מגניב לכשכש), אך אין לדעת אם מה שהוחדר לגופנו לא יתפרץ כמו הנוסע השמיני בעוד מספר שנים. מצד שני, אני לא מהססת להזריק בוטוקס ולחמצן את השורש ולקעקע את הגבות ולהכניס לעצמי עדשות מגע ופעם כשהיו לי ביציות גם טמפונים. להשקפתי, אם הגוף הוא המקדש שלנו, צריך להביא לו הרבה מינחות.
אז להתחסן לא בער לי. כשסיימתי ריצה (קצב 6, אולי 2, על מי אני עובדת, הלכתי. לאט), עצרתי במכולת לחלה של שבת. מישהי לידי סיפרה שנותרו עשר מנות חיסון לכל המעוניין, ולא סתם נותרו, אלא המיקום הוא חמישים מטר מביתי. בבת אחת שכחתי שעד לפני רגע לא הייתי מעוניינת, ודפקתי ספרינט ללוקיישן.
חובשת קיבלה את פניי ושאלה אם אין לי אלרגיות ומה היד הדומיננטית, ותוך דקה קיבלתי מסרון עם ההודעה שאני מחוסנת פלוס תאריך למנה הבאה. הרגשתי נרקומנית עוד בטרם נשלפה מחט. המזריק הרגיע שלא מרגישים כלום, והוא כמובן שיקר, מרגישים דקירה קלה וזהו.
אחר כך לא כאב לי בכלל וחזרתי לחלה שחיכתה לי במכולת והכנתי דגים עם טימין מהגינה ושתלתי עגבניות למרות שאפילו קקטוסים מפלסטיק מתים אצלי, ובערב רציתי ללבוש סוודר ולא הצלחתי להרים את היד. בלילה התגברו הכאבים בזרוע והבויפרנד הביא לי אדוויל בהתנשאות כי לא כאב לו כלום למרות שעשינו ביחד. למחרת הכאבים שככו עד שנעלמו לגמרי, אבל המשכתי עם פרצוף סובל כדי להבריז מאימון, משטיפת כלים ומכל דבר שהצריך תזוזה מהספה.
האם זו היתה מקריות שנעמדה לידי אשה שהודיעה על החיסונים או שהיא 'נשלחה' כי הייתי צריכה את החיסון הזה? האם זו הייתה מקריות שאשה שהכרתי בקושי 24 שעות נתנה את המספר שלי לגבר זר ובכך תרמה לזוגיות של למעלה משלוש שנים? האם זו מקריות שהיא והבויפרנד חולקים אותו תאריך לידה? האם זו מקריות שלילדה של הבויפרנד קוראים... גאיה?... או שאולי זה סתם מוזר.
החיים זה מה שקורה כשצריך סימן
לפני כמה שנים הייתי אמורה להיפגש עם אשה טורבו, שעובדת גם מתוך שינה. במקום להגיע לפגישה היא הגיעה למיון עם חיידק אלים וחוברה לצינורות. כשהתחלתי עם "אוי ואבוי, תהיי בריאה", היא הפסיקה אותי ואמרה: "שומרים עליי. יכול להיות שאם הייתי בריאה הייתי נכנסת למכונית ועוברת תאונה. זה סימן בשבילי לעצור רגע".
אני מאמינה שהיא צודקת, כי אין מי שיוכיח שהיא טועה. 'צירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי', אמר אלברט איינשטיין, והמציאות מוכיחה פעם אחר פעם שדברים מסתדרים בדיוק כפי שהם אמורים.
בכל פעם שהתבאסתי מגברים, מענייני קריירה, מהחיים עצמם – ידעתי שאני צריכה לשחרר ולעבור הלאה. גם כשהייתי בשיא התסכול, היתה בי ידיעה עמוקה שמשהו טוב יותר עושה את דרכו אליי ואני אליו. לא ידעתי מה, מי, כמה זמן, אבל ידעתי שאם אני משחררת, משהו חדש ייכנס לחלל הריק.
במקרה או שלא, החיסון עבר בשלום ללא תופעות לוואי, אם כי אני חושדת שהילדה לא חושבת כמוני. אתמול היא שלחה מסר נרגש בוואטצאפ המשפחתי: "אני מרגישה צורך לשתף את כולם במה שאמא אמרה לי הבוקר, 'אל תזרקי את הקפסולות של הקפה, אני רוצה לדשן איתן את מה ששתלתי'. עכשיו תגידו שהקורונה לא משנה אנשים".
מעניין מה יקרה בחיסון השני. אולי אכין מקרמה.
סופ"ש נעים,
גאיה קורן
