שמונת החודשים שבהם אנחנו נמצאים בבית, יחד עם הילדים, הולכים ונותנים בי את אותותיהם. תוסיפו לכך את עדכוני החדשות הבלתי נגמרים, חוסר הידיעה אם יהיה סגר בחנוכה, החורף המתקרב, ותבינו מדוע כל זה הפך אותי לחסרת סבלנות לחלוטין.
ולכן, התחלתי לפנטז על היעלמות נוסח הודיני, טיסה אל הלא נודע או התנדבות להאכלת צבים בגלפאגוס. לצערי התברר שכל הרעיונות האלו אינם ניתנים לביצוע. אה, כן, וכרגע גם לא מחפשים מתנדבים לטיסה לחלל. בדקתי.
מהר מאוד הבנתי שהדבר היחידי שנותר לי לעשות הוא ניסוי חדש, שבו אשים את הסמארטפון על מצב טיסה, מדי יום, למשך שלוש שעות. מה שנקרא: היעלמות נוסח קורנה. תהיתי לעצמי, האם בעולם הגלובלי שלנו, אפשר באמת להתנתק? והאם ההתנתקות הזאת היא דבר מומלץ, כזה שמרחיב את הלב והנשמה או שדווקא בכלל לא?
ביום הראשון לניסוי, בשעות הערב, שמתי את הנייד על מצב טיסה, ומיד באותו הרגע הרגשתי שלווה. הכול היה כל כך רגוע שהחלטתי שאני הולכת צעד נוסף עם העניין, ומתעלמת בהפגנתיות מהחדשות. וכך, במקום לצפות במתח בשאלות מתי יהיה חיסון, האם חוזרים ללימודים, ומתי החנויות נפתחות, פשוט שקעתי במהלכי השח של "גמביט המלכה", ונהניתי מכל רגע.
למחרת בבוקר פתחתי את הנייד, וגיליתי מגוון הודעות בנוסח: "את חיה?", "מה קורה?", "הכול בסדר?", וגם הודעה אחת מלחיצה במיוחד מאמא שלי שכתבה בדרמטיות: "צלצלי אלי!". הסתבר שאמא שלי הייתה כל כך בשוק מזה שלא ניתן להשיג אותי שהיא החליטה שהיא חייבת לשמוע את קולי, לדעת שאני בחיים, ושהכול בסדר.
לטורים הקודמים:
למחרת אחר הצהריים, לאחר יום עבודה מתיש בבית, שכלל גם ניסיונות להבין חלק משיעורי הבית של הזאטוט בגיאומטריה, וניסיונות כושלים לחזור ולהתחבר לזום - החלטתי שמגיעה לי טיסה. לכן יצאתי מהבית, שמתי את הנייד על מצב טיסה והלכתי לי לעבר השקיעה, או ליתר דיוק, עשיתי הליכה בפארק.
בסופו של דבר מצאתי לי מקום מרוחק, והרגשתי שאני מתחילה סופסוף להירגע. המחשבות שרצו מרתון בראשי החלו לקבל צורה הגיונית יותר, הנשימה הפכה לממוקדת יותר, והרגשתי שאני נהנית מכל רגע. שעתיים לאחר מכן, כשחזרתי לאוטו הרגשתי שמשהו מציק לי. שחררתי את מצב הטיסה וההודעות קפצו בזו אחר זו: "אמא, את אוספת אותי?", "אמא, אני בגינה, את באה?"
"אמא שלי הייתה כל כך בשוק מזה שלא ניתן להשיג, והיא הייתה חייבת לשמוע את קולי כדי לדעת שאני בחיים"
ההודעות המשיכו לקפוץ מול עיניי, עוד הודעה, ועוד הודעה. ובסופו של דבר הודעת המחץ בקבוצה המשפחתית של המתבגר שכתב: "אמא , איפה את? אני נוסע להביא אותו". חישוב מהיר הראה לי שכל הדרמה הזאת אירעה לפני כשעה, ולאחר שווידאתי שהילדים בבית, ולו רק על מנת להתמודד עם נקיפות המצפון אמרתי לעצמי שגם לאמא מותר לשכוח מדי פעם, וכי ככה ילדים הופכים לעצמאיים. עכשיו לא נותר לי אלא לנסות להאמין בכך בכל כוחי.
ביום השלישי לניסוי הגעתי הביתה, אחרי שעות שבהן הנייד שלי היה במצב טיסה, גיליתי להפתעתי שאני שומעת קולות מהחצר. הבית היה שקט ורגוע, ואני נדרכתי. הלכתי מסביב לבית בזהירות כשאני אוחזת בנייד בידי.
ליתר ביטחון גם חייגתי 100 והשארתי את האצבע על סנד. כשנכנסתי לחצר, עקב בצד אגודל, גיליתי את הסטודנטית שלי וכמה חברים. "היוש אמא", היא אמרה בשמחה, "אנחנו מזמינים אוכל, רוצה?" הבטתי בה המומה, מנסה להבין מה קורה. "ככה החלטת שאת מזמינה לחצר אנשים?" סיננתי, "מישהו אמר שזה בכלל מתאים עכשיו?"
"מה?", הסטודנטית נראתה מופתעת, "כתבתי לך שעוד מעט באים אליי, ומכיוון שלא ענית חשבתי שהכול סבבה". "כן, הכול סבבה", מלמלתי לעצמי תוך שאני מנסה להסדיר את נשימתי, ולהסביר לנציגת המשטרה למה בטעות אני מחזיקה אותה כבר כמה דקות על הקו.
ביום הרביעי חיכיתי לתשובות בקשר לכמה ענייני עבודה. התלבטתי מה לעשות אבל מכיוון שניסוי זה ניסוי, כשהערב הגיע סגרתי את הנייד. הפעם התחושות היו אחרות לגמרי. הרגשתי שאני נעשית עצבנית יותר ויותר, וכשהילדים ניסו לדבר איתי הייתי חסרת סבלנות לחלוטין.
לאחר חצי שעה פתחתי את הנייד, רציתי להיות מחוברת כאן ועכשיו. עד מהרה תחושת חוסר הסבלנות הפכה לשיטוט ברחבי הפייסבוק, האינסטגרם ואפליקציית החדשות - דבר שרק הלך והחמיר את העצבנות שלי.
"חשוב שנהיה מודעים לעצמנו ולילדנו, ונבדוק מתי נוח לנו לקחת פסק זמן ומתי עדיף דווקא להישאר מחוברים"
כשהזאטוט שאל אם אני רוצה לשחק מונופול או לצפות ביחד בפסטיגל, התשובה שלי הייתה קצרה וחדה ממה שהתכוונתי: "ממש לא!", עניתי, "ולמה בכלל אתה ער בשעה כזאת?"
הוא הביט בשעון ואמר לי בשקט: "השעה רק שמונה בערב", ואני סיננתי איזה משפט על שעון החורף הזה שמדכא את כולם עוד יותר, וגורם לי להרגיש מדי ערב כאילו כבר 12 בלילה.
באותו הערב הניסוי שלי אמנם הסתיים, אך ההחלטה להמשיך לשים את הטלפון על מצב טיסה, כדרך לשמירה על השפיות, הפכה לחלק קבוע מחיי. הבנתי שבתקופה ההזויה הזאת חשוב מחד להתנתק, ומצד שני אין כללים קבועים. ומכיוון שהכל כל כך רגיש ומשתנה במהירות, חשוב שנהיה מודעים לעצמנו ולילדנו, ונבדוק מתי נוח לנו לקחת פסק זמן ומתי עדיף דווקא להישאר מחוברים.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, כתבת בערוץ ההורים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"
