לפני 20 שנה בדיוק, בחול המועד סוכות, נשמעו יריות הפתיחה של האינתיפאדה השנייה. צלף פלסטיני ירה ב־17 אוקטובר 2000 לעברו של רב"ט שמעון אוחנה, שוטר משמר הגבול, בשכונת גילה בירושלים. כדור פילח את ליבו. רב"ט אוחנה הובהל מונשם, ללא דופק, מדמם למוות, ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם.
חודשים נלחמנו על חייו בכל הדרכים האפשריות, בידיעה שהסיכוי שישרוד לאחר מוות קליני והחייאה עם פגיעת לב קשה, הוא כ־0.3 אחוזים. זו הסטטיסטיקה להישרדות למי שקליע חדר לליבו.
במקרה של אוחנה, כמו פציעות אחרות רבות שבהן טיפלתי, טמונה התורה כולה: כיצד יש לפעול בתנאי אי־ודאות כדי להציל חיים. ואנחנו, עם סגולה שחווה אירועים מדממים, מלאי אי־ודאות, היינו אור לגויים, כתבנו את התורה בספרות המקצועית, הדרכנו ולימדנו אחרים כיצד לנהוג ולהציל חיים. אז איך ייתכן שאנחנו לא מסוגלים לנהל את הפנדמיה הזו?
אנחנו נמצאים באירוע רב־נפגעים, שמתנהל באיטיות ודומה במאפייניו לאירועים כאוטיים שחווינו. אז למה אנחנו מבולבלים, מבלבלים, מופתעים ומפוחדים? טראומה היא טראומה, שכוללת בין השאר טרור לא קונבנציונלי, כימי, ביולוגי, רדיולוגי, גרעיני וסייבר.
לקצר את שלב הכאוס ולהתחיל לפעול
כבר בנובמבר 2019 היינו צריכים להיות ב"שלב ההכנה". להכין את הציוד המגן, המסכות ומכונות ההנשמה. להכין את הצוותים הרפואיים שמסכנים את בריאותם וחייהם ומקריבים את משפחותיהם. את המעבדות, ערכות בדיקה רבות ואת בתי החולים. היינו צריכים לתכנן את ניתוב החולים לבתי החולים השונים ולא לייעד לכך רק בית חולים אחד.
פיזור החולים היה צריך להיעשות על ידי כל כוחות ההצלה ובכללם איחוד הצלה, ולא על ידי גוף מונופוליסטי אחד שהוחלט מסיבות שאינן מקצועיות כי הוא ינהל את האירוע.
השלב הבא הוא שלב הכאוס. שלב בלתי נמנע שמתרחש בכל פיגוע המוני. החוכמה היא לקצר אותו עד כמה שניתן. במקרה של זירת פיגוע, שלב זה נמשך 10־15 דקות, עד שכוחות ההצלה מגיעים ומבינים מה קורה בזירה. ואם נשליך את השלב הכאוטי על הקורונה, הרי שאנחנו עדיין בעיצומו, נעים בין סגר לפתיחה לסגר, עדים להחלטות פוליטיות ולא מקצועיות, שיקולים סקטוריאליים ולא שיקולים רפואיים טהורים.
ההשתלטות וההתגברות מובילים לשלב הרה ארגון, בו מתקבלות התובנות לגבי חומרת הפצועים ופינויים לבתי החולים. ואם בקורונה עסקינן, הרי שמדובר בחולים מבוגרים עם מחלות רקע, שיש לטפל בהם באופן מיוחד כדי להציל אותם, תוך הבנת הנסיבות ונטילת הסיכונים.
במציאות שלנו התערבבו שני השלבים האלה, מצב שהופך מורכב יותר ומחמיר את אי־הוודאות, מצב שהוביל את המנהיגים להחלטות תזזיתיות, לחוסר שקיפות ולאיבוד אמון הציבור. מצב שהוביל להכרזה על גל שני של תחלואה. אנחנו לא ב"גל שני" של תחלואה, אנחנו בגל שני של מנהיגים, גל שבו מתייחסים לאנשים כאל עמודות אקסל, שנראות על מסכי פלזמה. כך לא מקבלים החלטות.
חלק מחוסר הוודאות נובע גם מהירתמות הציבור. לכן, "החוזה" בין ההנהגה והציבור לא ראוי שיהיה מן הפה אל החוץ, ואיננו יכול להתחיל או להתחדש באמצע אירוע. את האירוע צריך לדברר אדם אחד, שקול, מקצועי, אחראי, שמדבר בגובה העיניים, יודע להסביר, להוביל, לשכנע. אין מקום למסרים מפחידים שמתגלים כמוגזמים ולא נכונים ומתפוגגים אל האוויר יותר מהר מנגיף הקורונה.
לבסוף יגיע שלב הפקת הלקחים והמסקנות, כולל מסקנות אחידות שהן אבני יסוד לבדיקת הצלחתו של הטיפול.
לסיום ובנימה אופטימית, אצטט מדבריו של זאב ז'בוטינסקי: "אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר". זוכרים את רב"ט אוחנה? הוא חי ומתפקד, נשוי ואב לילדים.
פרופ' ריבקינד הוא כירורג בכיר, מומחה לטראומה, לכירורגיה דחופה ולרפואת חירום, מהמרכז הרפואי הדסה עין כרם
