בשעות קשות של סכנה, כשהספינה מאיימת לטבוע - כולנו נושאים עיניים לקברניט. אנחנו מקווים שיש מישהו שאוחז בהגה בקור רוח ויחלץ אותנו מהצרה.
אבל בעודנו מייחלים לפתרונות שיגיעו מבחוץ - אין לנו ברירה אלא לפנות לעצמנו, לחפש את "בעל הבית הפנימי". את הכוחות הנפשיים שלנו ואת המשאבים הזמינים לנו בסביבתנו הקרובה. כל מה שיש לנו שליטה עליו.
עוד על התמודדות עם חרדה:
כפסיכולוגית שמלווה אנשים במשך שנים רבות אני מופתעת לא רק מעוצמת הנפילה של אנשים, אלא בעיקר מעוצמת ההתאוששות, מהיכולת לקום, להתגבר, לפתח תקווה.
אז הרמתי עיניים והזמנתי את האדם עם הכי הרבה ניסיון על הסיפון, לשיחת עומק מלאה בכלים וברעיונות שיעזרו לכם לחזק את החוסן הנפשי שלכם בימי משבר, פרופסור מולי להד, פסיכולוג שנחשב למומחה בינלאומי בטיפול בפסיכוטראומה, המייסד והנשיא של מרכז "משאבים" במכללה האקדמית תל חי.
מודל "גשר מאחד" שפיתח, יוצא מנקודת מוצא שלמרות קשיים, משברים ומחסור - רוב בני האדם מתמודדים ומתגברים על מצוקות ואתגרי החיים.
והוא עצמו אדם שיודע דבר או שניים על צער ואובדן - כמי שהתאלמן מרעייתו בגיל צעיר, וכמה שנים אחר כך שכל את בנו בן ה-23 שנהרג במהלך טיול בדרום אמריקה.
הנה כמה מחשבות שעלו במהלך השיחה שלנו –
1. הכי סיקרן אותי לדעת - איך אדם שחווה בעצמו משברים קשים ורגעי אימה - מתנהג ברגעי הלחץ הנוכחיים. ביקשתי מתכונים.
מולי אמר שהפילוסופיה הפרטית שלו, שנבנתה גם תוך כדי ניסיונו המר, היא ש"זו בחירה לחפש את קרני השמש שיוצאות מבין העננים השחורים", ולכן בכל יום הוא שואל את עצמו האם יש גם הבלחות של אור בשמיים הקודרים ויוצא לחפש אותן באופן יזום.
מחקרים פסיכולוגיים על טראומה וחוסן, מצביעים על כך שהאפשרות לראות בזמן אמת, תוך כדי הסיטואציה הקשה שאתה חווה, גם את כל מה שיכול להקל, לעזור ולהציל אותך, מפחיתה את הסיכוי שתתפתח חוויה פוסט-טראומטית בעקבות האירוע. לכן החיפוש אחר קרני האור הוא לא עניין של "מותרות", למעשה הוא הכרח. צו השעה.
אני חושבת בהקשר הזה על מה שאמר השבוע אורי בורי, כשנשאל על הכעס והאכזבה שלו מהערבים שהציתו את המסעדה שלו בעכו. "הרבה יותר ערבים כאן בסביבתי עזרו לי לכבות את האש".
2. השאלה השנייה והיומיומית שכדאי לנו לשאול כדי למצוא יציבות היא "איך ולמי אפשר לסייע". מולי עושה את זה גם במסגרת עבודתו המקצועית אבל זה נכון לגבי כל אחד מאיתנו גם בדברים הכי קטנים במרחב ההשפעה הפרטי שיש לנו.
מי שטוב בלאפות ובלבשל עבור שכן - שיעשה את זה, מי שטוב בלצלצל ולהרגיע שירים טלפון, מי שטוב בלארח קרובים מאזורי אש - שיזמין אליו, מי שטוב בלהשמיע קול שפוי ולכבות אש - שיעשה זאת. כשאנחנו עוזרים לזולת אנחנו מתחברים גם לעשתונות ולכוחות שיש בנו. וגם לתחושת משמעות וערך.
3. אני נזכרת במכתב שקיבל בעלי מאבא שלו, כשהתגייס לצה"ל, אביו שהיה כבר איש צבא ותיק כתב לו: "בן, צפויים לך גם רגעים קשים לאורך הדרך, הנה העצה שלי, ברגע קשה, תרים את העיניים. חפש מישהו סביבך שקשה לו יותר - ולך לעזור לו. זה ירים גם אותך".
4. זו גם הסיבה שכדאי לעודד את הילדים הקטנים להכניס לממ"ד את הבובה או את הדובי שלהם ולטפל בהם. כשילד מרגיע את הבובה שלו הוא נכנס לתפקיד. הוא משמיע את הקול ה"מתמודד" שלו, ולא את הקול "המתמוטט".
5. סיפרתי למולי שעל אף שיש לי שלושה מתבגרים שהם כביכול "קוליים", בכל אזעקה הדבר היחיד שחשוב להם זה שהכלבים ייכנסו איתנו לחדר. כל תשומת הלב עוברת בדקות המתח האלה לטיפול בכלבים.
מולי מוסיף וממליץ ללטף את חיות המחמד שלנו בימים האלה, ולקחת אותן לחיקנו. האופן שבו פעימות הלב של החתול שלך מסתנכרנות עם אלה שלך, מייצר הרגעה דו כיוונית, ועוזר גם לך וגם לחתול לשחרר את החומר הפלאי "אוקסיטוצין" (הורמון האהבה והרגיעה), סם טבעי שמוריד חרדה.
6. גם חיבוקים אנושיים של מעל 20 שניות משחררים אוקסיטוצין, וכך גם מבט ישיר בעיניים, הקשבה הדדית, צחוק משותף ואורגזמות (תעשו חיים, יש לכם פתקה מהרופא).
7. דיברנו על ההבדל בין "פחד בריא" לבין "חרדה הרסנית". פחד הוא תגובה הישרדותית חשובה שמופעלת בנו כשיש איום חיצוני. פחד מכניס את הגוף שלנו בבת אחת למצב שיאפשר לנו להילחם באיום בכל הכוח, הוא עוזר לנו לשמור על עצמנו.
חרדה, לעומת זאת, נוצרת בתגובה לאיום פנימי, למחשבות שלנו - לתרחישי האימה שאנחנו בונים כשאנחנו מדמיינים את הקטסטרופה שאומנם לא התרחשה עדיין אבל כבר מוקרנת על מסכי התודעה שלנו.
8. חרדה אפשר לגדל ואפשר לגדר.
הנה מה שמגביר אותה - חשיפה מוגזמת לחדשות ולהצפה של עדכונים דרמטיים, שקיעה פאסיבית לתוך הרשתות החברתיות ושיחות בלתי פוסקות עם החברה המודאגת תמיד.
הנה מה שמפחית אותה - עצירה מודעת של המחשבות שעסוקות "במה יהיה", נשימות עמוקות, חשיפה לשמש ולאוויר בחוץ במידה שמתאפשר, שיחה ושהות עם האנשים האהובים עלינו, צחוק משותף, תנועה, ספורט, ריקוד, הסחות דעת ומשחקים.
9. תקופות משבריות מגבירות את תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה שלנו. אפשר להגביר את תחושת "השליטה המקומית שלנו" באמצעות שמירה על השגרה ככל האפשר, ופעולות קטנות מעשיות (כמו סידור מדף, עקירת היבלית בגינה, כתיבת פרק בספר שלכם, עיסוק במיומנות שאהובה עליכם. עם ילדים כדאי לעסוק בפעילויות שמבססות את תחושת השליטה שלהם - ללוש, לצבוע, ליצור, לאפות וזה גם הזמן לתת להם לנצח במשחקים).
10. נכון, לא על הכול יש לנו שליטה, המציאות והגורל חובטים בנו לא פעם ואסונות מפתיעים אותנו ביום שמשי. "אני יוצא מנקודת הנחה שצער סבל וכאב הם לא תקלה בחיים, אלא הם חלק מהחיים, זו הנחת עבודה הבסיסית שלי", אומר לי מולי, קצת לפני פרידה.
"אני יודע גם מהניסיון האישי שלי - שאפשר לגדל תקווה. כשהייתי צריך להתגבר על האסונות הפרטיים שפקדו אותי, פיניתי מקום גם לאחרים לעזור לי".
אם אנחנו "קשיי- מתן", כלומר כאלה שלא מאפשרים לאחרים לעזור לנו, זה מחליש אותנו מאוד.
והנה עוד שאלה שכדאי לשאול את עצמנו: "במי נעזרתי היום?".
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך" - ראיונות ורעיונות של פסיכולוגיה חיובית
