הרוב המכריע של חולי הקורונה מטופל על ידי עמיתיי, רופאי המשפחה בקופות החולים. אנו מכירים אותם בבריאותם, מטפלים בהם בעת מחלתם ועוקבים אחריהם זמן רב לאחר שהשתחררו מהבידוד בביתם או מבית החולים. כפנימאי העוסק ברפואת משפחה שנים רבות, במקביל לתפקידי ניהול ולהוראת ניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטה, ומתקשורת עם מאות רבות של עמיתים, אני מבקש להציע, מתוך תצפיות אין ספור, את קיומה של מחלה חדשה: מחלת הסגר המלא = Total lockdown disease.
כדי להגדיר מחלה יש להראות שיש לה סימנים אופייניים, סיבות, מהלך, סיבוכים ואם אפשר גם טיפול.
סימני מחלת הסגר הם: חרדה, דיכאון כתוצאה מבדידות ואובדן מקום עבודה, השמנת יתר ופציעות ספורט מחוסר פעילות גופנית או לחליפין שינוי כפוי באופיה, סימפטומים פסיכוסומטיים כמו כאבי ראש וכאבי בטן, יציאה מאיזון של מחלות כרוניות כסוכרת ויתר לחץ דם, איחור בהגעה לטיפול דחוף במצבים מסכני חיים כהתקפי לב ושבץ מוחי, ואי ביצוע בדיקות סקר וכתוצאה מכך איחור באבחון מחלות קשות כסרטן.
מהלך המחלה: המחלה מתחילה עוד טרם הטלת הסגר כתוצאה מחרדה ואי ודאות מה תהיה החלטת קבינט הקורונה בעוד שעה, מגיעה לשיא בתקופת הסגר ופגיעתה מתמשכת הרבה לאחר סיום הסגר, חודשים רבים ואפשר גם שנים.
מסיבוכי המחלה שראוי לציין: דיכוי מערכת החיסון (וזאת שיש התפרצות של מחלה מדבקת), אלימות במשפחה, תסמונת פוסט טראומה, אובדנות, עלייה באשפוזים הפסיכיאטריים הכפויים ותמותה מוגברת מכלל המצבים שתוארו לעיל.
הגורם למחלה הוא מעשה ידי אדם לחלוטין: הסגר הכללי החוזר שמטילה ממשלה שאיבדה את עשתונותיה לנוכח התפרצות קורונה, מחלה מדבקת בהיקף וברמת חומרה קלה עד בינונית שפגיעתה הקשה היא כמעט אך ורק במבוגרים ובעלי מחלות רקע. הסגר המלא, שכלל את סגירת מערכת החינוך וכל פעילות המסחר, התרבות והפנאי, הגביל באופן דרקוני את התנועה של כלל האוכלוסייה לתקופה ממושכת והשאיר אנשים רבים ספונים בבתיהם, מה שהוביל באופן ישיר להתפתחות מחלת הסגר בהיקף נרחב ביותר.
חשיבה מחדש כדי לטפל במשבר
כידוע, הטיפול המועדף בכל מחלה הוא מניעה וטיפול בסיבות לה, ולא טיפול בתסמיני המחלה. במובן הזה נקרתה בידינו הזדמנות נדירה לטיפול מונע יעיל במיוחד ובעל סיכויי ריפוי של 100%. הטיפול הוא קבלת החלטה לנהל את התפרצות הקורונה בדרך אחרת, שניזונה מהבנה של עולם התוכן של מגפות ומהערכת סיכונים ריאלית, במסגרתה סגר מלא אינו חלק מארסנל הצעדים האפשריים.
דע עקא, הטיפול כרוך בשינוי תפיסתי ותודעתי בקרב קובעי מדיניות ומקבלי החלטות, אנשים שמטבעם הינם בעלי אגו מפותח ואמונה בצדקת הדרך, עליהם נפלה מוראה של המגפה עוד מחודש מרץ, פחד משתק שהוביל לראיית מנהרה וחשיבה קבוצתית ( Group thinking ) בקבלת ההחלטות. נדמה כי נשכחה מהם הגדרת מהי בריאות של ארגון הבריאות העולמי: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה".
על מנת לסייע למקבלי ההחלטות להגמיש את חשיבתם ולהרחיב את הפרספקטיבה מוצע להם לצאת מהחמ"לים ומול הפלזמות, לרדת לשטח, למרפאות, לבתי החולים, לבתי הספר ולחנויות, ולשוחח עם אזרחים, מטפלים ומטופלים. אחרי זה טוב יעשו אם לא ימהרו חזרה לחדרי הדיונים האינסופיים אלא ייצאו לטבע, לאוויר הפתוח בו אין צורך לעטות מסכות, ינשמו עמוק וימנעו מקבלת החלטות ליום יומיים.
בפסק הזמן החיוני הזה שיקחו מקדחת ה"הנחיות" אפשר לעשות תרגיל מחשבתי במסגרתו יחזרו בזמן לשנת 2019 ויהרהרו: לו היו אומרים להם בשנת 2019 שבשנת 2020 תפרוץ בעולם ובארץ מחלה ויראלית ברמת החומרה של הקורונה, האם היה עולה בדעתם לנקוט נגדה צעדים דרקונים כסגר מלא, שמחירם יהיו מחלת הסגר המלא, אבטלה, ריסוק עסקים, ושעלותם למשק 160 מליארדי שקלים ?
מה שאנשים אלה היו עושים בשנת 2019 זה לפתוח את תוכניות המוכנות לאירוע ביולוגי חריג, אשר הוזנחו ונשכחו. מה רואות היו עיניהם ? שחומרת התפרצות הקורונה אינה מגעת אף לתרחיש המקל ביותר עבורו הוכנו התוכניות, שלבתי החולים בישראל יש יכולת רבה לתגבר את קיבולתם לקליטת חולים כדי למנוע אי ספיקה, ושסגר מלא מעולם לא היה חלק מאפשרויות התגובה שהוכנו למקרה של קטסטרופה גרועה בהרבה.
או אז אפשר שמפלס החרדה שלהם עצמם היה יורד: הדופק המהיר מואט, הפה היבש מתלחלח, והראייה מתבהרת לראות שאפשר להתמודד עם מגפת הקורונה באמצעים פחות מזיקים, ולהגיע לשיווי משקל של היגיון בריא בין התחלואה לבין ההגבלות, ובין מחלת הקורונה למחלת הסגר. ביחד עם חיזוק של האמון הציבורי ההכרחי בעת משבר וחיזוק של מערכת בריאות שהוחלשה במשך שנים, ההתמודדות עם משבר יכולה להיות מוצלחת בהרבה.
פרופ' יהודה אדלר בראיון לאולפן ynet על הכישלון בניהול המשבר:
(צילום: אבי חי)
האתגר המרכזי בניהול משבר הוא תפיסתי ותודעתי. שינוי תפיסתי בקרב אנשי הרפואה, בתוספת חיזוק עמוד השדרה שלהם לעמוד על דעתם מול הדרג הפוליטי יביאו להצלחה של הטיפול המונע הן במחלת הסגר והן במחלת הקורונה. לדרג הפוליטי, ששרוי אף הוא באימה, בלבול או לוקה בכוונות לא טהורות לא תהיה ברירה אלא לשאוב ביטחון מאנשי המקצוע ולשנות את התנהלותו הכושלת בניהול המשבר.
בדרך זו תתמסמס גם החשיבה הדיכוטומית ההולכת והמתפתחת כאילו זה או חיסון המוני או סגר מלא. המציאות מורכבת מגווני גוונים: חשיבה דיכוטומית זו אינה מציאותית ואף הרסנית. מצדדי הסגר טוענים שסגר מוריד תחלואה. ובכן, הקונצנזוס הרפואי היום הוא שסגר מפחית תחלואה באופן זמני בלבד, וכי הוא אינו מפחית את התחלואה והתמותה ממגפה בסופו של דבר. ובכלל, ממתי נלחמים במחלה אחת באמצעות גרימת מחלה אחרת, שתוצאותיה כנראה קשות יותר ?
לסיכום, מחלת הסגר היא מחלה שעל פניו נראה שתפוצתה, סימניה ותוצאותיה קשות ממחלת הקורונה. הוצג טיפול למחלת הסגר שיעילותו צפויה להיות גבוהה מאוד, עלותו נמוכה, וניתן לאשרו על כן בהליך מהיר יותר אף מאישור החיסונים החדשים לנגיף הקורונה. יש עוד צורך לאסוף נתונים על שכיחותה של מחלת הסגר ותוצאותיה וראוי כי אלה יוצגו לציבור בתקשורת על בסיס יום יומי כמו שמוצגים מספרי החולים בקורונה, אך די ברור שהמחלה פוגעת בכלל אוכלוסיית המדינה, יותר אף מאשר החולים בנגיף הקורונה.
דווקא משום כך הטיפול המונע בדרך של הימנעות מסגר מלא צפוי להיות יעיל מאוד. הגבלות ככל שיש בהן צורך נכון שיתבססו על הגיון מקצועי בריא ועל יישום נחוש ומעשי ויכולות ביצוע משופרות. בעת הזאת דרושה אמירה ברורה של אנשי הרפואה והחלטת ממשלה מיידית להסיר החלטה על סגר כללי נוסף משולחן הדיונים והשיח הציבורי. עדיין נותר יהיה למערכות הבריאות, הרווחה והחינוך, לטפל בנזקים ארוכי הטווח של מחלות הסגר הראשון והשני, שייתכן ויימשכו שנים.
הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי, מרצה בחוג לניהול מצבי חירום ואסון, אוניברסיטת ת"א, לשעבר רופא מחוזי, מנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים, ממקימי צוות הטיפול במגפות
