בינואר האחרון החליטה יפית בללי-צ'אבס לשתף את העולם בחלק קשה ומכאיב בחייה: אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי שעברה. שנים התלבטה אם לחשוף את זה, ובסופו של דבר החליטה לעשות את הצעד משום שהבינה שהתקופה הזאת עשתה לה טוב, שכן בעקבותיה היא מצאה את הקול הייחודי שלה והגשימה את חלום ילדותה להיות סופרת ילדים.
קראו עוד:
בפוסט שפרסמה בפייסבוק, כתבה: "לפני כ-13 שנה חוויתי משבר נפשי שהגיע כתוצאה מלחץ. משבר נפשי - לא כזה שאומר 'אהלן אהלן' ועובר. משבר נפשי שגורר אחריו אשפוז כפוי של חצי שנה בבית חולים פסיכיאטרי (אומרת את זה בריש גלי!). מספיק חמש דקות של שיחה איתי כדי לדעת את זה עליי. אני לא מתביישת בזה, להפך, זה מה שחישל ועיצב אותי!
"אז עברתי משבר נפשי, משבר קשה מאוד, משבר שכיבה לי את האור בעיניים, משבר שגרם לי לא לרצות לצאת החוצה כדי לא לראות אנשים... שנים לקח לי להרים את עצמי, לפחות לקו האפס, 'להתחיל מהתחלה'. עד היום החיים שלי נחלקים לשניים - החיים שלפני המשבר והחיים שאחרי".
בללי-צ'אבס (31), תושבת חולון, נשואה ואם לשתיים, מספרת שלא רק את חוויית האשפוז היא נשאה שנים, אלא גם את ההתלבטות אם לספר על כך או לא. "רציתי לשחרר את זה ממני, אז עשיתי את זה", היא אומרת. בשנים שלפני פרסום הפוסט סיפרה על האשפוז למי שנפגש איתה לשיחה. "היו כאלו שנעלמו בדרך, למרות שזה לא מידבק" היא מגחכת. אחרי הפרסום קיבלה הרבה תגובות מרגשות. "חלק מהמגיבים היו כאלה שמתמודדים עם דברים דומים ומתביישים בזה", היא אומרת, "ואני הרגשתי שהפכתי לרגע לפסיכולוגית שלהם. מתברר שזה עשה טוב לאנשים".
חשבתי שאני אלוהים
זה קרה בתחילת שירותה הצבאי, עוד בטירונות. "היה סוג של לחץ במסגרת הזאת", היא נזכרת. "אני באה מבית מסורתי, וכשהייתי באה לסופ"ש הביתה, הייתי מרגישה לחץ להספיק הכול לקראת החזרה למסגרת הצבאית, וכל האלמנטים האלו של הלחץ החלו לחלחל".
הסימפטום הראשון הגיע שלושה שבועות אחרי שסיימה את הטירונות, רגע לפני שהחלה את השירות עצמו בחיל הרפואה. "הגעתי לחדר מיון בגלל כאבי בטן חזקים. ככה זה התחיל. זה היה בעקבות לחץ נפשי, אבל לא הבנתי שזו הסיבה. אחר כך המשכתי בשירות שלי - המפקדים היו מרוצים ממני ואני הייתי מרוצה מהשירות".
"שלחו אותי לכל הבדיקות ולכל הרופאים, ואף אחד לא חשב שזה משהו נפשי. אחרי כמה חודשים ההתקף הראשון התפרץ. דיברתי בצורה מביכה, דיברתי שטויות, היו כל מיני התנהגויות לא רצוניות. דוד שלי היה קב"ן בצבא, והוא המליץ לאשפז אותי"
אחרי כמה חודשים החלו שוב כאבי הבטן החזקים. "שלחו אותי לכל הבדיקות ולכל הרופאים, ואף אחד לא חשב שזה משהו נפשי. אחרי כמה חודשים ההתקף הראשון התפרץ. דיברתי בצורה מביכה, דיברתי שטויות, חשבתי שאני אלוהים, היו כל מיני התנהגויות לא רצוניות. דוד שלי היה קב"ן בצבא, והוא המליץ לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי. הייתי שם חצי שנה. זה היה האשפוז הראשון והאחרון שלי".
זה אמנם היה ההתקף הקשה היחיד שלה, אבל הסממנים של הלחץ מלווים אותה עד היום. "מאז אני מטופלת במרפאה פסיכיאטרית ולוקחת תרופות במינון נמוך. אני יודעת לזהות את החולשות שלי ולטפל בהן כדי לא לחזור למקומות האלו. זה משהו שעיצב אותי בחיים. היום אני מרגישה שיש לי ביטחון בגלל המקרה הזה. הרבה אנשים שעוברים משבר כזה מסתגרים ומתביישים, אבל אין להם סיבה. בכל אחד מאיתנו יש איזשהו כתם. בסופו של דבר אנחנו מתחשלים".
רציתי לעזור לילדה שבי
השנים שאחרי ההתקף היו לא פשוטות עבורה: הן כללו טיפולים רבים, כדורים, רופאים – וגם סיוע שקיבלה מהמשפחה, ובהמשך גם ממי שנעשה בן זוגה ואבי ילדיה ושלא חשש להיות לצידה במאבקה ולתמוך בה.
בזמן שבני גילה יצאו לטיול של אחרי הצבא או למדו, היא נשארה בבית הוריה וניסתה לשקם את חייה. באותה תקופה הייתה משועממת, ואמה המליצה לה לכתוב. "הבנתי שאני מגשימה את חלום הילדות שלי, וזה עשה לי טוב. קודם למדתי כל מיני דברים כדי להעסיק את עצמי: למדתי בניית ציפורניים, הנהלת חשבונות, פסיכולוגיה, תפירה - אבל שום דבר לא מילא אותי כמו הכתיבה".
"הפוסט שכתבתי נותן לספרים לי משמעות אחרת. כתבתי, למשל, על נושא החרם: אני אמנם לא עברתי חרם כמו שחווים היום, אבל יותר מחצי מהחברים שלי עזבו אותי אחרי מה שקרה. הנושאים שבחרתי לכתוב עליהם הגיעו מהמקום האישי"
המעבר לכתיבה גרם לה להתחבר לילדה שהייתה, ולהוציא ספרי ילדים. אחד מהם, "הכלב – חברו הטוב של האדם", מקדם ערכים של נאמנות, חברות וחמלה כלפי בעלי חיים. ספר אחר, "תיבת הרגשות", מדבר על אינטלגנציה רגשית. "חברות עם משמעות" עוסק בנושא החרם תוך שימת דגש על ערכי החברות, קבלת האחר ושוויון הזדמנויות.
"הפוסט שכתבתי נותן לספרים לי משמעות אחרת", אומרת בללי-צ'אבס. "כתבתי, למשל, על נושא החרם: אני אמנם לא עברתי חרם כמו שחווים היום, אבל יותר מחצי מהחברים שלי עזבו אותי אחרי מה שקרה. הנושאים שבחרתי לכתוב עליהם הגיעו מהמקום האישי. כנראה רציתי לעזור לילדה שבי להתמודד".
הכתיבה עוזרת לה עד היום, היא אומרת, ומה שחשוב לה עכשיו זה לעורר מודעות למתמודדי הנפש כדי שהם לא יחששו להיחשף ולקבל עזרה. חשוב לה גם שהם יתמלאו ביטחון עצמי: שיהיו גאים בעצמם ובתעצומות הנפש שהם מגייסים לצורך ההתמודדות הנפשית.
