ישראל הינה מדינה מיוחדת. היא צעירה יחסית, אפילו ילדה בקנה מידה של מדינות. ובתור ילדה, היא עברה טראומות רבות, או יותר נכון, ממשיכה לעבור. בתקופה האחרונה במיוחד נוצר רושם שאירוע גורר אירוע, הפתעה גוררת הפתעה ולחץ גורר לחץ. מתקפה בצפון, בדרום או במרכז, אלימות בתוך הארץ, קורונה ומה לא.
אז מה קורה לנו אישית וחברתית בתוך הכאוס הזה? ומה אפשר לעשות?
1. התפוררות
במצבים בהם אדם נמצא בלחץ מצטבר, אירוע גורר אירוע וכולם מכבידים עליו, הוא מתחיל להתפורר נפשית. פתאום ההיגיון והרגש לא מדברים באותה שפה, נוצרים מצבים של "ניתוק" ושל "חיבור". מופיעות תחושות זרות, וקשה לו, לאדם, לעשות אינטגרציה. קשה לחבר את כל החלקים לתמונה גדולה אחת.
האירועים הקשים שקורים מחלישים את הכוחות הבסיסיים שמאפשרים לנו לתפקד כראוי. בדיוק דבר דומה קורה למדינה שלנו. אנו עדים לתקופה קשה של מחנאות וקיטוב, תקופה בה קל מאוד להפריד בינינו וקשה מאוד לאחד אותנו. אנחנו כועסים, מאוכזבים, מאשימים זה את המחנה של זה. בדיוק כמו אצל אדם בודד, גם במדינה נוצרים מצבים של זרות וניתוק, וקשה לכולנו לחבר את כל החלקים לתמונה אחת גדולה. הקפאון הפוליטי דומה במידה רבה לקיפאון האישי שחש אדם כשקורים לו דברים קשים - הוא קופץ מרעיון אחד לאחר, מבלי בעצם שמשהו יצליח או יקרה.
2. הקצנת הקטסטרופה
כאשר יש אירועים קשים חוזרים, טראומתיים בחלקם, הם תופסים לנו את כל תשומת הלב והזיכרון. אנחנו זוכרים בעיקר מה היה רע וכמה היה רע וצופים שהעתיד יהיה קטסטרופלי, שלילי ומאיים. מכיוון שכבני אדם אנחנו מותנים לזכור דברים שליליים באופן חזק יותר מאשר דברים חיוביים, כהרגל הישרדותי, גם השפה היומיומית הופכת להיות חסרת תקווה ומיואשת. בעידן הנוכחי אנו אכן צופים שחורות, ומרבים לדבר על כך בתקשורת וכן עם בני משפחה וחברים.
3. עלייה באלימות
ממש כמו שאנשים במצוקה נוטים יותר למעשים לא רציונליים כמו אלימות, כך אנו רואים גם עלייה חדה במקרי האלימות בארץ. לפעמים נראה שהאלימות המילולית חדרה עמוק כל כך, שמותר לאדם לומר דברים נוראיים על אדם אחר, מבלי לשאת באחריות. ואכן, פוליטיקאים עלולים למצוא את עצמם במצב כזה. אווירה בה האלימות מותרת, מבלי שבאמת אומרים זאת, יחד עם לחץ מתמיד, גורמת ליותר ויותר התקפות בתוך המשפחה ומחוצה לה, התקפות שמגיעות אפילו לרצח.
4. יותר דיכאון וחרדה
הקורונה ולאחריה המבצע הצבאי האחרון הביאו את מרפאות בריאות הנפש לידי קריסה. יותר ויותר אנשים וילדים וגם ילדים רכים, סובלים מסימנים שונים של חרדה. אנשים מתלוננים על כך שהם מוטרדים, חסרי מנוחה, ושהגוף בלחץ עם מועקות, בחילות, דפיקות לב ועוד. חלק מרגישים ירידה באנרגיה, בחשק, בתיאבון ובשינה.
1 צפייה בגלריה
תחת לחץ. אנשים מתלוננים על כך שהם מוטרדים, חסרי מנוחה, ושהגוף בלחץ עם מועקות, בחילות, דפיקות לב ועוד. חלק מרגישים ירידה באנרגיה, בחשק, בתיאבון ובשינה
(צילום: Shutterstock)
5. עלייה בשימוש בחומרים ממכרים
בכל העולם הקורונה גרמה לעלייה בצריכת אלכוהול, גראס, תרופות הרגעה וסמים. כל החומרים הללו יכולים לעיתים לסייע, אבל גם לגרום לנזק גדול ולהתמכרות. ואכן, אנו רואים גם עלייה בהתמכרויות שונות, כולל התמכרויות התנהגותיות (הימורים, אכילה).
מה אפשר לעשות ומה קורה בפועל?
למניעת התפוררות דרושה מנהיגות חזקה. חזקה במובן של מנהיגות שעושה בשביל האזרח מה שקשה לו לעשות - היא רואה את התמונה הכוללת ומעבירה מסר שאומר שכולם חשובים ושהחלטות יתקבלו לפי טובת הכלל. מנהיגות חזקה מעניקה ביטחון לרוב האזרחים דרך מסרים מרגיעים המתבססים על ערכים של כבוד הדדי, כיבוד האחר, ואמונה ב"ביחד". אגב, הורים טובים הם הורים המעבירים למשפחתם מסר כזה בדיוק. בפועל, אנו עדים לבחירות חוזרות ונשנו לצד הרושם שקבוצות מסוימות לוחצות כדי לקבל יותר על חשבון הכלל, ושמי שלא צועק - לא מקבל יחס. גם תרבות הדיון בשפל, ועוד ועוד.
מה הטעם ללמוד חשבון ולא ללמוד לווסת מחשבות ורגשות? מה הטעם להשקיע כל כך הרבה בלתת לילדנו ולעצמנו חינוך, אם בסופו של דבר ללא ויסות מחשבתי ורגשי אנחנו מרגישים רע ולא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלנו?
דרוש גם טיפול בנטייה לחשוב באופן שלילי, וזה צריך להיות ארוג בתוך המערך החינוכי שלנו למבוגרים ולילדים. מה הטעם ללמוד חשבון ולא ללמוד לווסת מחשבות ורגשות? מה הטעם להשקיע כל כך הרבה בלתת לילדנו ולעצמנו חינוך, אם בסופו של דבר ללא ויסות מחשבתי ורגשי אנחנו מרגישים רע ולא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלנו? בפועל, מערכת החינוך הכללי סובלת ממחסור תמידי, ולפעמים מתקשה לעמוד במשימות הלימוד, לא כל שכן במשימות מורכבות יותר כמו ויסות.
הפחתת רמת האלימות מתחילה באיפוק אצל מנהיגים, אנשי תקשורת ופובליציסטים. איפוק - תכונה לא מוערכת מספיק בישראל, ודווקא היא זו שיכולה לעזור לנו במצבים קשים לא לגרום נזק לעצמנו או לאחרים. בפועל, אין רושם של איפוק בקרב מנהיגינו. זאת ועוד, שירותי הרווחה שנועדו לעזור לאנשים למנוע התפרצות או לעזור לקורבנות האלימות, מקוצצים - והעובדים הסוציאליים קורסים תחת העומס.
טיפול בדיכאון ובחרדה וכן בהתמכרויות דורש יותר אנשי מקצוע לתחום. מהיכרות אישית כמזכיר החברה לבריאות הנפש בקהילה, יש כיום מעט מדי תקנים, וגם אם יש תקנים, השכר אינו מפצה על העבודה הקשה של טיפול בנפגעי דיכאון וחרדה. התוצאה היא שאנשי מקצוע פשוט לא באים לטפל במסגרות ציבוריות. מנהלי מרפאות בריאות הנפש באזור הדרום מדווחים גם הם כי אנשי המקצוע עצמם מתחילים להרגיש את אי השקט, וגם האנשים שאמורים לעזור למי שסובל, כבר תשושים ושחוקים בעצמם.
יש צורך בעיבוי המרפאות בקהילה, ובהנגשת טיפול רב יותר למגוון רחב של פונים ובאופן מיידי. כבר היום ישנה המתנה ארוכה מאוד, גם אם כבר פניתם לטיפול. ובפועל? כך צוטט נשיא המדינה בביקור בדרום לפני מספר ימים: "לא יעלה על הדעת שילדים ובני נוער תושבי הדרום, בכלל זה העוטף, שסובלים ממצוקות נפשיות, גם בשל החיים בצל איום בטחוני במהלך שני עשורים, וגם בשל מגפת הקורונה, ייאלצו להמתין בין שמונה חודשים לשנתיים לקבלת מענה נפשי. לא ייתכן שיהיו פערים בין המענה הנפשי הניתן לתושבי הדרום לבין המענה הנפשי הניתן לתושבי מרכז הארץ. זו תעודת עניות לכולנו. אסור לעשות איפה ואיפה. כל אדם בישראל זכאי למענה נפשי ראוי. בלי קשר למקום מגוריו. בלי קשר למצבו הסוציו-אקונומי. לא יעלה על הדעת שהמצוקות הנפשיות מתרבות, הביקוש לעזרה הולך ועולה, והמענה רק הולך ומצטמצם. חייבים לתגבר ולחזק את מערך בריאות הנפש - מיידית. לעזור לעוזרים לעזור. לתמוך בתומכים".
מה אנחנו יכולים לעשות?
המשפחה שלנו צריכה להיות קודם כל הממלכה שלנו. במשפחה אנחנו צריכים להנהיג באופן שנותן דוגמה. לתת כבוד, להמתין, להתאפק. מותר לטעות, מותר גם להתנצל. לשים לב לחשיבה שלילית, להגביל צפייה במסכים, לרבות חדשות, ולהרבות בפעילות מאחדת בתוך הבית. לפנות לטיפול אם אחד מבני המשפחה צריך זאת. תקוותי היא, שאם כולנו נדע לעשות זאת, כל אחד בביתו, בסופו של דבר מדינת ישראל תיאלץ לעמוד לצידנו. מנהיגות עם דוגמה אישית, מסרים של אינטגרציה, עיבוי שירותים חברתיים ונפשיים, עיבוי מערכת החינוך ולימוד ויסות רגשי מגיל הגן.
ד"ר אילן טל הוא פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית
