בחודש ינואר הופיעו לראשונה בעיתונות הישראלית הדיווחים על הנגיף המסתורי בסין. אנשי הצוותים הרפואיים בבתי החולים, כמו ישראלים רבים אחרים, בחרו להתמודד עם החדשות המטרידות הללו בדרך טבעית ואולי מתבקשת: הדחקה.
שנה לאחר מכן, כשממדי האירוע כבר ברורים, מספרים בשיחה עם "ידיעות אחרונות" שלושה אנשי צוות שהיו בחודשים האחרונים בלב מחלקות הקורונה העמוסות על השנה הקשה בחייהם.
פרופ' דרור מבורך, מנהל מחלקה פנימית ושתי מחלקות קורונה בבית החולים הדסה עין כרם, הוא אחד הרופאים הבולטים ביותר במשבר הזה. עם חשבון טוויטר פעיל ופופולרי הוא מספר על מה שקורה בבית החולים שנאנק תחת העומס במחלקות הקורונה אולי יותר מבכל מקום אחר. "הדבר הכי חזק בשנת 2020 הוא שכולנו חיים את החיים שלנו כאילו הם ברורים ומוכרים ואין הפתעות, ופתאום יש אירוע שמשנה הכל ומבהיר לך שהחיים הם לא מה שחשבת", הוא מספר. "החיים מלאי הפתעות. והייתה פה הפתעה".
"זו הייתה שנה מטלטלת, רגשית ומקצועית", מספרת ד"ר חפציבה גרין, סגנית מנהל מחלקה פנימית והמתחם התת-קרקעי לטיפול בחולי קורונה בבית החולים בילינסון. "נחתה עלינו ההבנה הזו שאנחנו לא יודעים לרפא הכל, ואנחנו עומדים מול מחלה שאין לנו כלים מולה. אנחנו לומדים, טועים וחוזרים אחורה למקום שהיינו בו לפני מאה שנים, כשמה שקובע זה מהלך המחלה, ואנחנו רק עומדים מהצד. זה היה שוק, וזה עדיין שוק".
"גילינו מורכבויות וקושי ברמות אחרות", מודה איציק ברנט, אח אחראי טיפול נמרץ כללי וטיפול נמרץ במחלקת קורונה בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד. "חולים שקיבלו את המחלה בצורה קשה, בלי מחלות רקע, ובכל גיל אפשרי. לחוות עם המטופלים אירועים ושמחות בלי המשפחות שמלוות אותם – אלו דברים שלא התמודדנו איתם".
מתי הבנתם שקורה פה משהו אחר?
גרין: "לאחר שהרב אברהם ישעיהו הבר נפטר בחודש אפריל מקורונה, נפטר גם ברטון רוז, אחד מגדולי הנפרולוגים בעולם, גם כן מהנגיף. אחת המתמחות שלי במחלקה אמרה שאני כל הזמן שולחת הודעות על אנשים שמתים, וזה 'מתחיל להיות אמיתי'. במקביל החלו להגיע למחלקה הפנימית חולים שהיו שם לבד. הגיע ניצול שואה שהיה מרותק למיטה וכשבאנו אליו ממוגנים הוא לא הבין מה הוא רואה. מבחינתו כאילו התנפלו עליו חייזרים. אין דרך לתקשר עם החולים כי בקושי שומעים עם המסכות. הבידוד והעובדה שאין משפחות ליד, ומנגד אנחנו לא יכולים לגעת וגם לא לחייך אליהם, כי הם בכלל לא שומעים אותנו – זה היה נורא. זה עדיין נורא".
מבחינת ברנט, הטיפול באפיק סוויסה בן ה-22, שהיה לאחד מחולי הקורונה הקשים והצעירים ביותר כבר בשלב הראשון של התפרצות הנגיף, היה אחד הרגעים הראשונים בהם הבין שהקורונה לא דומה לשום דבר שהכיר. "הוא שכב שם, מפוחד, ורצה את אמא שלו", משחזר ברנט. "לטיפול הנמרץ כמעט שלא נכנסות משפחות. במקרים מיוחדים כמוהו היינו מכניסים את אמא שלו להחזיק לו את היד, אבל זה לא היה אפשרי. המהירות של הקריסה בגיל כזה זה משהו שאנחנו לא ראינו עד הקורונה. גם אחרי שייצבנו אותו. לא ידענו מה זה. בחור בן 22 שאנחנו בעצמנו לא יודעים עדיין מה קורה איתו, והוא מידרדר לנו".
5 צפייה בגלריה
ד"ר גרין על אפיק סוויסה: "לא ידענו מה זה. בחור בן 22 שמידרדר לנו"
(צילום: דוברות איכילוב)
גרין: "כשפתחנו את החניון התת-קרקעי הגיעה לשם אישה צעירה עם פיגור עמוק ומחלת קורונה קלה. היא כל כך פחדה ולא הצליחה להביע את זה במילים. חברי הצוות הרפואי עשו משמרות וישבו לידה שעות רק כדי להרגיע אותה. זו אישה שלא הבינה מה היא רואה ונותרה ללא המשפחה שלה. יש חולים שצריכים את הסביבה המוכרת להם, והם היו שם לבד, בלי המשפחה, ובסיטואציה מפחידה. המחלה הזו גרמה לכמה שינויים במקצוע שלנו ובהוויה שלנו כפנימאים שלא חווינו".
הייתם קרובים לקריסה בשנה הזאת?
מבורך: "באיזשהו שלב אני רואה שהטיפול בחולים שהם לא חולי קורונה נפגע. הייתה סיטואציה של קריסה באיטליה, בספרד ובניו-יורק. אני לא חושב שהגענו לקריסה, אבל אני חושב שלא היינו רחוקים משם. כבר הייתה פגיעה בחולים שאינם חולי קורונה. קריסה זה כשמחליטים שחולים מסוימים לא מנשימים, למשל. זה דבר מאוד ברור, שאתה כבר לא נותן את הטיפול הראוי לחולים. שאתה נותן טיפול תת-מיטבי לחולי קורונה או שאינם קורונה, או שאתה לא יכול לקלוט, או שיש לך שחיקה גבוהה בצוות. היו לנו סממנים כאלה, אבל ממש לא הגענו למצב של איטליה, ספרד וניו-יורק. עם זאת, הרגשנו את זה מאוד קרוב. אנחנו היינו על הקצה".
איך השנה האחרונה עברה על המשפחה שלכם?
ברנט: "למשפחה היה קשה. אתה מתחיל את היום ולא יודע מתי תסיים אותו, האם אתה נכנס לבידוד או לא. אתה חוזר הביתה, הילדים רצים אליך לקבל חיבוק, ואי אפשר".
גרין: "אני אם יחידנית לתינוקת בת שנתיים, והיא הייתה המקור של השפיות שלי בתקופה הזאת. בתחילת הסגר נאלצתי למצוא פתרונות כי לא היה גן במשך חודשים, ואני חייבת להיות בעבודה, כולל בסופי השבוע. עשינו אני והוריי החלטה מודעת והגדרנו את עצמנו כמשפחה גרעינית".
בתחילת המשבר מחאו לכם כפיים. הייתם למעשה גיבורים לרגע?
גרין: "המחלקות שהתמודדו בצורה הכי ברורה עם הקורונה הן המיון, הפנימיות וטיפול נמרץ, שנמצאות במצב קבוע של תת-תקינה. אלו לא המחלקות הסקסיות וההירואיות, ועכשיו אנחנו בקו הראשון. היה ברור שמחפשים כוכבים לרגע. אנחנו נלחמים בווירוס שאף אחד לא רואה".
מבורך: "התודה הספונטנית הזאת, שהתחילה באיטליה ועברה לעוד מקומות, עשתה טוב. כשהיה את הפרגון הזה אז באמת כולם הרגישו יותר טוב, וקצת התנפח החזה ובצדק, אבל זה נשכח מהר מאוד. יש איזו הרגשה של מצוקה של חלק מהמשפחות, ולצד תודות מקרב לב יש הרבה תסכול. מטבע הדברים, הוא יוצא על הצוותים".
מה החיסון עושה לצוותים הרפואיים?
מבורך: "החיסון יכול לגמור את המחלה אבל זה לא יקרה כל כך מהר. זה יהיה מאוחר במהלך 2021, אבל יכול להיות שתהיה ירידה בעומס של החולים הקשים משום שהמבוגרים יהיו מחוסנים יותר. כשאני רואה את הדבר הזה, פתאום אני מבין כמה אני מייחל לזה".
