ד״ר אורי גלנטה
רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי סורוקה
"חולה בן כ-46 שאושפז אצלנו במצב קשה מעל לחודשיים שבמהלכם רוב הזמן היה מורדם ומחובר למכונת אקמו. בכל יום דיברתי עם המשפחה. יש לו אישה וילדים קטנים קטנים בגילאי 8, 11, 13 ובמשך חודשיים, כל יום, השיחות שלנו הסתכמו בהמון דאגה על כך שהמצב מאוד קשה ולא מתקדם.
"יום אחד אנחנו רואים במכונת ההנשמה שנכנס מעט אוויר לריאות ויום למחרת נכנס קצת יותר אוויר, ואנחנו חוששים להביע אופטימיות ובאמת להאמין שאולי מתרחש תהליך של החלמה. במהלך כמה ימים אנחנו מגלים שמשהו מתחיל ומתחילים לגמול אותו מהמכשירים. כל יום כזה בתהליך ההחלמה הוא יום מאוד מרגש, וזה מגיע לשיא כשהוא פוקח עיניים ואנחנו שואלים אותו אם הוא זוכר איפה הוא נמצא, אחרי שהוא היה מנותק מהעולם.
"הוא היה מורדם מלפני חנוכה והתעורר אחרי חג שני של פסח. אתה שואל אותו איפה הוא נמצא והוא בקושי מדבר אבל אתה רואה ומבין מהמעט שהוא אומר שהוא זוכר אותך, ואז סוף סוף השיחה הזאת עם האישה ועם הילדים שהבטחתי להם שאעשה הכי טוב שאני יכול כדי להחזיר את אבא הביתה. הרגע הזה שהצלחתי לעמוד בהבטחה".
קראו עוד:
יפעת כהן
אחות ראשית של מחלקת קורונה א', במרכז הרפואי ברזילי
"הרגע המרגש שלי היה דווקא בגל השלישי, כשהגיעה אלינו יולדת בת 32. היא נדבקה בקורונה בשליש השלישי להריונה, ילדה מוקדם מהצפוי ולאחר הלידה הידרדר מצבה והיה לה קשה לנשום. כך יצא שמיד לאחר הלידה היא הופרדה מהתינוק שלה.
"היא הועברה למחלקה שלנו, מחלקת הקורונה, והתינוק הרך, שהיה נקי מקורונה, הועבר לפגייה. זו הייתה לידה ראשונה שלה, לאחר 6 שנות נישואים. זה היה רגע קשה וכואב, ועשינו הכל, אבל הכל, כדי להקל עליה את הקושי שבפרידה.
"בסיוע הצוות המיילדותי העברנו לה כל הזמן תמונות של התינוק וסרטונים. החברות שלה הכינו לה מעמד עם תמונות של התינוק, וכך היא יכלה לעקוב אחר ההתפתחות היומית שלו. כל הזמן היינו איתה ודאגנו לעודד אותה ולשפר את מצב רוחה. אני זוכרת את רגע השחרור מהמחלקה והמפגש הראשון עם התינוק שלה. כולנו בכינו איתה".
ד"ר רמזי קורד
מנהל מחלקת כתר א', בבית החולים שערי צדק
"כשהמנטור שלי הגיע לטיפול אצלי, זה היה עבורי יותר ממרגש. זה רופא קולגה שלימד אותי תקופה ארוכה והתאשפז במחלקת קורונה במצב קשה עד קריטי. זו אחת מהחוויות הקשות והמרגשות.
"החוויה הזאת להתנתק מהאישיות שבה אתה מטפל והיחסים שיש ביני לבינו היה מאוד קשה, גם לו כרופא בכיר. תוך כדי שהוא המטפל שלי אני גם מתייעץ איתו וגם הוא מציע טיפול ותרופות לעצמו, היה פה קושי, כי אנחנו מקיימים דיון יחד עליו, על רופא וחולה שהם אותו אדם. זו היתה חוויה קשה, כי המצב שלו גם היה קריטי, למרות שהוא לא הגיע למצב של הנשמה וכל הזמן הזה הוא היה בהכרה.
"הוא היה מאושפז בין עשרה ימים לשבועיים. בסופו של דבר זו מחלה קטלנית ואין טיפול פלא. אני יודע את הסיכונים ואת הסיבוכים של המחלה ואני מנסה לעשות הכל כדי לא להגיע למצב קשה יותר. היו לילות רבים שלא ישנתי כי חשבתי עליו כל הזמן.
"הרגע שבו הבנו שעברנו את החלק הקשה זה היה רגע מאוד משמח, כשהתחלנו להוריד אחוזי חמצן וקוצר הנשימה השתפר".
פרופ' אלון גרוסמן
מנהל פנימית ב' קורונה בבית החולים בילינסון
"לעולם לא אשכח את בן ה-80 שהגיע אלינו בסביבות חודש ינואר, צלול לגמרי עם תסמיני קורונה ותוך יום מצבו הידרדר. ידענו שהחולים האלו מידרדרים אבל לא צפינו את זה ככה.
"היינו מאוד אופטימיים לגביו, אולם ההידרדרות הייתה מהירה מאוד ופתאומית וביום ראשון הוא כבר נפטר, זה היה מאוד מהיר ודרמטי. אני חושב שהפער האדיר בין השיחה המאוד צלולה שהייתה לי איתו יום לפני לבין ההדרדרות המהירה הזאת, היה מאוד קיצוני מבחינתי וזה נשאר איתי.
"כשסיימנו את סבב הקרונה שלנו, היו לך 80 נפטרים במחלקה שלנו והחלטנו שאנחנו נוטעים עצים לזכר כולם. כל אחד מהצוות בחר מטופל אחד לנטוע עץ לזכרו ביער במודיעין, ולקחנו על עצמנו להתקשר למשפחה שכל אחד נקשר אליה. אני בחרתי להתקשר למשפחה שלו. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל".
ארשיד שיבלי
סגן אח אחראי ביחידה לטיפול נמרץ, המרכז הרפואי העמק
"היו במהלך השנה הזו רגעים של משבר, של כעס, תסכול וייאוש. מכך שאנחנו עושים הכל, חושבים על הכל, נתמכים על ידי הכל, ועדיין אנחנו מאבדים אנשים.
"מבחינתי הרגע שבלתי אפשרי לתאר אותו במילים, היה הרגע שבו גמלנו את חולה הקורונה הראשון מהנשמה. זה היה רגע מאושר שבא אחרי לא מעט חולים קשים שנפטרו.
"לעולם לא אשכח את היום הזה. זה היה ביום רביעי בשבוע, והשעה הייתה עשר ושלושים. אני וד"ר איתמר מנוחין, הוצאנו צינור הנשמה לחולה שהתעורר, שחזר לחיים, שפקח עיניים וראה מסביבו אנשים בסרבלים לבנים עומדים מסביבו ומחייכים. רגע אחרי זה אני ואיתמר מסתכלים אחד על השני, העיניים מצטלבות והלבבות נמסים. בלי לתכנן את זה, בלי לעשות הרבה חושבים, בלי להגיד אף מילה, בלי למצמץ אפילו לשנייה, התחבקנו. חזק כאילו בזה הרגע ניצחנו את המחלה וגאלנו את אחרוני המונשמים.
"זה היה כל כך מרגש כי בתקופה הזאת, בעידן הזה, כל גמילה הייתה חגיגה, כל הצלחה הייתה אבן דרך חשובה מאין כמוה במאבק להציל חיים. אין רגע שמשתווה לרגע הזה. שבו אתה שומע מאדם שהיה מונשם ומורדם 14 ימים - מטופל שסיכוייו לשרוד היו כמעט אפסיים - את המילה הראשונה שיוצאת מפיו, מילה מהולה בקושי קל בנשימה, שיעול קטן והרבה אהבה תוך כדי שהוא אומר פשוט 'תודה'. הרגע הזה היה מאוד משמעותי כי הוא נתן לנו את הכוח ואת האמונה להמשיך להילחם ולא לוותר".
ד"ר אריק עדן
מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים כרמל
"החוויה שלי בתקופה הזו היא של רצף בלתי נגמר של מכשולים על גבי מכשולים. אין מנוחה בין המכשולים, מכה מכאן וחבטה משם. היו חודש וחצי וחודשיים, שכל יום הייתי בבית חולים 12 שעות, בעיקר בגל השלישי היו שלושה חודשים שהיו בלתי אפשריים.
"אני זוכר חולה אחד צעיר בן 34 שהיה מחובר לאקמו ובאותו שלב, עדיין לא היה לנו טיפול נמרץ מסודר אלא טיפלנו בחולי אקמו במחלקת קורונה רגילה. הוא נפטר בגלל תקלה במכשיר האקמו - תקלה שלא הייתה צריכה לקרות אם היינו נמצאים בטיפול נמרץ קורונה. אוזלת היד וחוסר האונים שנבעו מכך שאנחנו גם מטפלים בכמות אדירה של חולים במצב מאוד מאוד קשה ולאורך המון זמן וגם בתנאים שהם מאוד קשים.
"אחרי האירוע הזה ישבתי על איזה פח אשפה בתוך מחלקת הקורונה עם דמעות בעיניים, וביקשתי שיצלמו אותי אומר כמה מילים על המקרה. זה היה פשוט מתוך ייאוש. זה היה חולה שאני לא בטוח שהיה מבריא כי הוא היה מאוד חולה, אבל באותו רגע לא היו לי את התנאים המתאימים לטפל בו, זו חווית תסכול נוראית שלא הרגשתי אותה הרבה פעמים במהלך חיי.
"עברתי לא מעט בחיים, עברתי התמחות בהרדמה וטיפול נמרץ בהדסה בשנות ה-90 והיו גלים של פיגועים קשים באוטובוסים וידעת שאתה מגיע לבית החולים למשהו איום ונורא עם הרבה נפגעים אבל זה תמיד היה ל-12-24 שעות מטורפות וזה נגמר. כאן היה אירוע שלא הסתיים אף פעם.
"ומצד שני היו גם רגעים טובים, כמו למשל כשהגיע אלינו מטופל אחרי שכבר חוסן לפני חודש, עומד על הרגליים שלו ומרגיש טוב והגיע להודות לנו על הטיפול. האינסופיות הזו שיש עוד גל ועוד גל, זה הדבר שההיה הכי מתסכל".
"החוויה שלי בתקופה הזו היא של רצף בלתי נגמר של מכשולים על גבי מכשולים. מכה מכאן וחבטה משם. ומצד שני היו גם רגעים טובים"
20 צפייה בגלריה
הווארד אוסטר. "כשהמשפחות הצליחו להיפרד מיקיריהם, זה היה מרגש"
(צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב)
ד"ר הווארד אוסטר
מנהל מחלקה פנימית א', בית החולים איכילוב
"אני נזכר בפעים הראשונות שבהן הכניסו את משפחות המטופלים לתוך המחלקה כדי להיפרד. היו שלושה ילדים שהכנסנו אותם בפעם הראשונה לתוך המחלקה לראות את אמא שלהם כבת 74. למרות שאמרנו להם שהם נכנסים כדי להיפרד, אני לא חושב שהם הבינו את זה עד הסוף. ידענו שהיא הולכת לעולמה ואמרנו להם אבל הם ראו את זה, כאפשרות להיות איתה ולעודד אותה.
"אני זוכר שהם אמרו לה 'אמא אנחנו כאן לידך', 'תהיה גיבורה, תמשיכי להילחם'. היא נשארה בחיים עוד כמה ימים אבל בסוף נפטרה. מה שמרגש זה הניגודיות בין מה שהיה קודם למה שהתחלנו כאן באיכילוב, כשאסור היה להכניס אף אחד פנימה למחלקות.
"אחרי לא מעט שיחות גם עם פרופסור רוני גמזו הוחלט לאפשר למשפחות להיכנס. כשהמשפחה הזו נכנסה לראשונה היו רגשות מעורבים כי מצד אחד אנחנו מדברים על אמא שלהם שהולכת למות והם נכנסים להיפרד ומצד שני יש הקלה שלפחות הצלחנו לאפשר להם להיכנס ולהיות איתה ברגעיה האחרונים".
ד"ר גילת לבני
מנהלת מחלקת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים
"בחודשים הראשונים של הקורונה התאשפזה אצלנו נערה בת 14 שהועברה מבית חולים אחר. הייתה לה בעיה בלב ובריאות והיא נמצאה חיובית לקורונה. למעשה ,הסתבר רק לאחר מכן שבעייתה העיקרית היא לימפומה, סרטן הדם סביב הלב והריאות.
"אחרי שהיא התייצבה מעט היא הועברה אלינו למחלקת הקורונה והחלה לקבל את כל הטיפולים הכימותרפיים אצלנו בחדר מבודד במחלקה. רק אבא שלה היה איתה כל הטיפולים וזה היה מדהים שהוא לא נדבק.
"במשך כחודשיים וחצי היא הייתה מאושפזת כאן וקיבלה את כל הטיפולים במחלקה בתנאים שהיו קשים לה, לאביה ולצוות המטפל. הייתה לה גם לקות שמיעה והיה מאוד קשה לתקשר ככה דרך המסכות והמיגון, היא הייתה מאוד חלשה ועצובה. אנחנו היינו המשפחה שלה ושל האבא שלה כאן.
"רק כשהיא הגיעה לטיפול האחרון שלה היא הפכה גם לשלילית לקורונה. הרגע המרגש היה שהיא הגיעה חודש לאחר מכן כשאנחנו ללא בגדי מיגון, כשהיא ללא מסכה, אחרי שעלתה במשקל, השיער התחיל לצמוח מחדש כשהיא כבר ילדה בריאה. כשהיא הגיעה, היא פתאום דיברה בשטף וסיפרה לנו שהיא בסדר. זה היה מפגש מאוד מאוד מרגש לראות ולשמוע אותה ולדעת שהיא בסדר".
20 צפייה בגלריה
ד"ר יעל ארבל. "היולדת שהתאוששה וחזרה עם התינוק והבעל לומר תודה. תחושת סיפוק עילאית"
(צילום: דוברות לניאדו)
ד"ר יעל ארבל
מנהלת חדרי הלידה החדשים בי"ח לניאדו
"הייתה מטרה שאנחנו ניתן לנשים היולדות אגף קורונה תחושה שהן יולדות כרגיל כמה שאפשר. לשבת עם אישה כזו שמצבה מוגדר קל עם כל ציוד הקורונה ולתת לה תחושה טובה ולהחזיק לה את היד ולעודד אותה למרות שאנחנו נראים כמו אנשי חלל.
"היו גם מקרים שבהן יולדות הגיעו במצבים של הידבקות קשה בנגיף, כמו מקרה אחד לפני כחודשיים-שלושה של אמא לכמה ילדים, בת כ-30 שהגיעה במצב קשה מבני ברק והתעקשה להתאשפז בבית החולים לניאדו. היא הגיעה למיון קורונה ובגלל המצב הנשימתי שלה היה ברור שחייבים לילד אותה.
"התינוק היה פג כי היא הייתה בסביבות שבוע 34. מהרגע שהיא החלה אצלנו טיפול היא הייתה מונשמת במשך כחודש והילד היה בפגייה. היא הייתה בטיפול נמרץ מונשמת ובין חיים למוות ואחרי כמה שבועות התאוששה והלכה הביתה.
"לפני כשבועיים חנכו בבית החולים את חדרי הלידה החדשים בטקס קביעת המזוזה ופתאום הגיעה האישה עם בעלה והתינוק וכולם זיהו אותה לפי הצלקת שנותרה לה מצינור ההנשמה. האחות הראשית של הפגייה ניגשה אליהם ואמרה לה שהיא שמחה להכיר אותה סוף סוף, כי היא טיפלה כל הזמן בילד שלה ואף פעם לא פגשה באמא. בטקס היא ובעלה הגיעו כדי להגיד לנו תודה שהצלנו את חייה.
"בעלה אמר לנו: 'יש נשמה יתרה במקום הזה ותודה רבה שנאבקתם על אישתי'. זה היה כל כך מרגש. היה מבחינתי רגע של תחושת סיפוק ושליחות ענקית".
האחות ניהל ח'טיב
מנהלת הסיעוד ביחידה להמשך טיפול של כללית במחוז חיפה וגליל מערבי וחברת צוות חמ"ל הקורונה
"במשמרת הראשונה שלי בחמ"ל הקורונה של כללית, עוד בחודש מאי, בתחילת הדרך, יצרתי קשר עם אבי משפחה ששבה מחופשה מחו"ל. הוא נמצא בבדיקה חיובי לקורונה, ללא סימפטומים מדאיגים ואושפז בביתו. המטופל דיווח לי שלפי מד הסטורציה שסופק לו ונועד לבדוק את רמת החמצן בדם, כי התוצאה תקינה ואין לו חום. לא התלונן ולכן לכאורה היה די בכך שאשוב להתקשר שוב בערב. אבל משהו באופן שדיבר עורר דאגה וחשד שהוא מתקשה בנשימה.
"ביום יום אני מיומנת באבחון מצב החולה שאני פוגשת גם מתוך הסתכלות והתרשמות מקרוב. בשיחה טלפונית לא היה באפשרותי לבצע אומדן הסתכלות ולהתרשם מסימנים המעידים על מצוקה נשימתית וזו אחריות כבדה, כי ההידרדרות בקורונה פתאומית ומפתיעה.
"החלטתי לשוב ולהתקשר אליו בשנית, בקשתי שיעשה שוב את בדיקת הסטורציה. גם הפעם היא הייתה תקינה, אך תדירות רטט הקול והרעד במהלך שיחתי עימו גרמו לי לחשוש שהוא סובל ממצוקה נשימתית. מיהרתי לדווח מייד לד"ר ראיד עוביד, רופא החמ"ל על המקרה. הזעקנו נט"ן והמטופל הועבר לאשפוז. כפי שאופייני למחלה זו, מצבו הידרדר במהירות ולמחרת כבר היה צורך בהנשמה.
"בבית החולים ציינו כי הגעתו המהירה לאשפוז היא שהצילה את חייו. המשכתי להיות בקשר עם כל בני המשפחה, שכולם חלו ובהמשך האם אושפזה. הבנות הצעירות נותרו במשך שבועיים לבד בבית, חולות וחרדות. ליוויתי אותן כל התקופה ודאגתי לקשרן עם העובדת הסוציאלית. רגע השיא המשמח, היה במפגש מרגש עם בני שמשפחה שהחלימו לאחר שהאב ששוחרר בתום מספר שבועות בהם ריחף בין חיים למוות".
ד"ר מיטל זיקרי דיטש
רופאה ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי קפלן
"בשנה הזאת בגלל שהצוותים הרפואיים היו כל הזמן במסיכות וסרבלים והתקשורת עם המטופלים ועם המשפחות שלא יכלו ליצור קשר עין עם הצוות, היתה קשה יותר. הכל היה שונה. היה לנו תפקיד גם להיות המתווך של המטופל עם המשפחות והעולם שבחוץ.
"מקרה אחד שהפך לי את הלב הוא של יולדת צעירה בלידה השנייה שלה. היינו צריכים לילד אותה בדחיפות כי המצב הנשימתי שלה החמיר ולהנשים אותה. היו ימים שלמים שהיא התנדנדה בין חיים ומוות. בסופו של דבר, הצלחנו לגמול אותה מהנשמה וכשהיא התעוררה היא הייתה במצב נפשי מאוד לא טוב.
"זה היה כמה ימים אחרי הלידה בתוך סערה של הורמונים ודלקת קשה של הגוף, במצב של בלבול ואי שקט קיצוני ביותר שהיא צועקת ותולשת את הצינורות ולא מבינה מה קורה סביבה. זה היה על גבול הפסיכוזה.
"זה היה בגל הראשון ואני עבדתי שבת אחרי שבת. זה היה ערב שבת ואני אישה דתייה. אמרתי לבעלה שיגיע ונעשה יחד קבלת שבת. זה היה כשעוד פחדנו להכניס פנימה משפחות. בעלה הגיע ושר לה ועשינו קבלת שבת וזה מאוד ריגש אותי. היא הייתה עדיין מאוד גבולית והיה חשש שהיינו צריכים להנשים אותה שוב אבל באותו רגע הברק הזה בעיניים, והלהיטות בה הוא שר, שממש היה פה ממד של קדושה שגם אני התרגשתי מאוד.
"חיבקנו אותה כולנו ורק רצינו למרות המצב הקשה בו היא הייתה להגיד לה שתדע שאנחנו פה בשבילה. היום היא כבר בסדר, והם מגיעים אלינו לא מעט לבקר עם התינוקת".
20 צפייה בגלריה
ד"ר דני קינג. מחלים הקורונה ששוחרר מהמחלקה לביתו בזכות הצוות
(צילום: מרכז רפואי מאיר)
ד״ר דני קינג
מומחה ברפואת ריאות וטיפול נמרץ נשימתי מרכז רפואי מאיר
"אומרים ששנת חיים של אדם שווה לשבע שנות כלב. על אותו משקל ניתן לומר ששנת טיפול בקורונה שווה למספר שנות טיפול במטופלים 'רגילים'. בשנה שחלפה נאלצנו ללמוד מחלה חדשה, מסוכנת ומדבקת. היינו צריכים לחדד את יכולות הטיפול, לסנן מתוך מבול המידע מה נכון למטופלים שלנו, ללמוד לטפל דרך מסכים וטלפונים, ולהפוך לדוברים של מערכת הבריאות בכלל ומחלת הקורונה בפרט.
"מגפת הקורונה חשפה אותנו, צוותי הרפואה לעיני כל. מטבע הדברים בשנה החולפת היו רגעי שיא ורגעי שפל. ביום אחד יכולת לעבור בין הרגשת הצלחה כבירה לעצב עצום. שיחות עם משפחה של מטופל בן 70+ ששואלת מה סיכוייו של אבא להחלים היו קשות ומטלטלות. רצון לטעת תקווה מול צורך להקרין את המציאות.
"אני זוכר היטב את המטופל הראשון שנפטר במחלקה. קראנו למשפחה שהיו בבידוד והיו צריכים להגיע עם אמבולנס וצוות ממוגן כדי להיפרד. ידעתי שעוד צפויים לנו ביקורים דומים רבים ונחרדתי לחשוב כמה עוד יהיו.
"מנגד אני רואה בעיני רוחי את מחלים הקורונה האחרון שהשתחרר ממחלקת הריאות במאיר לפני מספר שבועות. כנגד כל הסיכויים למרות גילו המתקדם, הצורך בהנשמה והצורך בדיאליזה, המטופל יצא על הרגליים לביתו וזאת בזכות העבודה של מטפלים רבים ממחלקות רבות בבית החולים. רגעי השיא האלה הם שנותנים לצוותים הרפואיים מכל התחומים את הכח להמשיך הלאה, עם הקורונה אבל רצוי מאוד – בלעדיה".
"מגפת הקורונה חשפה אותנו, צוותי הרפואה לעיני כל. מטבע הדברים בשנה החולפת היו רגעי שיא ורגעי שפל. רצון לטעת תקווה מול צורך להקרין את המציאות"
שרית אייזנברג
אחות אחראית מחלקת הקורונה כתר א' במרכז הרפואי לגליל
"אחד מחולי הקורונה, שהיה מאושפז אצלנו תקופה ממושכת, במצב קשה ועל סף הנשמה, הגיע לבקר אותנו יחד עם אשתו כחודשיים לאחר שיחרורו. הוא לא זיהה אותנו בהתחלה בגלל שבמהלך האשפוז הוא ראה את הצוות רק מבעד לאמצעי המיגון, ולמעשה זיהה אותנו בביקור רק כששמע את קולנו.
"הוא אמר לנו: 'הייתי חייב לדעת איך אתם נראים כי במהלך האשפוז ראיתי רק את העיניים שלכם מבעד למסכה. היה לי חשוב להודות לכם באופן אישי'. באותו ביקור סיפר החולה שהוא רוצה להתנדב במחלקה ולעזור לחולי הקורונה ולצוות המטפל, ואני חשבתי לעצמי כמה מדהים ומרגש זה שהוא רוצה לחזור לאותו המקום בו חווה את הרגעים הקשים בחייו.
"מאוחר יותר, בהרמת כוסית לרגל חג הפסח, הוא הוזמן לשאת דברים מעל במת ביה"ח וריגש את כולנו כאשר סיפר זיכרונות מהאשפוז. אלו רגעים שאקח איתי כל חיי".
ד"ר לירן לוי
אחראי על תחום השתלות הריאה, בית החולים שיבא
"רק לפני חודשיים הצלחנו לבצע השתלת ריאות ראשונה בארץ בחולה קורונה שנפגע בריאות בשל הנגיף. מה שמיוחד בעיניי בסיפור הזה שמעט מאוד פעמים בתור רופא אתה מרגיש שהצלחת להציל חיים, וזה המקרה הזה.
"מדובר באיש צעיר ובריא יחסית שנפגע מהקורונה וזכה לטיפול מצוין לאורך כל הדרך וזה לא השתפר. בשלב שבו הוא היה, אחרי כל הטיפול שקיבל , בעצם נגמרות כל האופציות ורוב הפעמים החולים לא שורדים אבל מה שמיוחד הוא שהצוות בשיבא התגייס לאתגר שלא נוסה קודם בארץ ונוסה מעט מאוד פעמים בעולם. מדובר הרי במחלה חדשה ויש מעט מאוד השתלות כאלו שבוצעו.
"כשאתה יוצא למסע כזה אתה לא יודע איך הוא ייגמר. היה צוות גדול שהתגייס לעניין ומשפחה מדהימה ששיתפה פעולה וסמכה עלינו במסע הזה וזה חיזק. בעולם הזה של השתלות יש המון חוסר ודאות כי אתה לא יודע אם תהיה בכלל תרומה ומתי. היו המון קשיים בדרך. לקחנו איש מאוד חולה עם סיכון גדול ולמנתחים היה אתגר גדול.
"כשפתחנו את בית החזה חשכו עיננו כי היה המון דם בריאות ובבית החזה, היה מאוד קשה להוציא את הריאות כי היו הצטלקויות והידבקויות רבות. היה לנו ברור שהצעד הזה היה צעד נכון. כולם עבדו מאוד קשה. הוא יצא מהניתוח ולאחריו ההחלמה הייתה מפתיעה לטובה. עם הריאות החדשות תוך זמן קצר התחיל לנשום בעצמו והחל להחלים ולהשתקם.
"היום הוא כבר מתפקד בכוחות עצמו למרות שהוא עדיין במחלקת שיקום שלנו אבל הוא קרוב מאוד לשיחרור. זה היה מרגש כי זו הייתה פריצת דרך ופריצת תקרת הזכוכית. השתלת הריאות פתחה פתח לטיפול נוסף. במיוחד עכשיו, כשבגל השלישי רוב החולים הם צעירים זה נותן עוד פתח לתקווה לאנשים שאחרת לא היו שורדים את המחלה".
ד"ר תומר מארק
מתמחה ברפואה פנימית ועובד בטיפול נמרץ כללי קורונה, אסותא אשדוד
"היה מטופל בן 29 שהגיע אלינו עם מחלת קורונה מאוד קשה. קיבלתי אותו ליחידה לטיפול נמרץ קורונה יום אחרי שאושפז בבית החולים. היה לו קשה לנשום ואני זוכר שהוא היה מאוד מפוחד, תוך שעות ספורות היינו צריכים להנשים אותו, והאשפוז שלו היה מאוד קשה כי הייתה לו קריסה של מערכות נוספות.
"האשפוז היה ממושך ומאתגר. לשמחתנו הרבה, למרות שהוא היה על הקצה, באיזשהו שלב הוא החל להשתפר ומערכות הגוף החלו לתפקד והוא עבר תהליך של שיקום. בהמשך קיבלתי אותו למחלקה הפנימית וזה היה מאוד מרגש לפגוש אותו אחרי חודשיים, שלושה. הוא התעורר והוא זכר את המפגש הראשון שלנו במיון קורונה.
"הוא השנה מאוד במהלך החלמתו. הוא הלך והתחזק וכעבור כחצי שנה חזר אלינו כמתנדב בבית החולים. הוא החליט לחזור למחלקת קורונה כחלק מהתמודדות עם הטראומה של המחלה, ועזר למאושפזים במחלקה. זה היה אחד הדברים המיוחדים ביותר שנפגשתי בהם".
20 צפייה בגלריה
ד"ר משה מתן. "המטופל התעורר וביקש בירה"
(צילום: מיה צבן, דוברת המרכז הרפואי פדה-פוריה)
ד"ר משה מתן
מנהל מחלקת טיפול נמרץ קורונה, פדה-פוריה
"היה לי מטופל בשנות ה-60 לחייו, חקלאי מרמת הגולן, איש חזק ובריא לחלוטין שחלה בגל הראשון בפסח. הוא היה החולה השני הקשה מאוד שהיה לנו והוא הגיע עם אשתו. שניהם היו חולים ונדבקו בבית כנסת. אשתו התאוששה מהר והוא הידרדר מהר.
"כל הזמן הזה אשתו הייתה מאושפזת במחלקה, זה היה לפני ששיחררנו חולים לאשפוז ביתי והיא הייתה איתו כל הזמן. נוצר קשר מאוד חם בינם לצוות. בגלל שהם מרמת הגולן הם לא רצו לעבור לשיקום בבית חולים מרוחק והם עברו הכל כאן. הוא נכנס על הרגליים ויצא על הרגליים אבל בין לבין הוא היה במצב קשה. הוא היה מאוד חולה ומונשם תקופה ארוכה ועבר בשלב מסוים אפילו החייאה.
"כשהוא התאושש חששנו שיהיה לו נזק אולי נוירולוגי. הוא התעורר מבולבל. הוא אמר שהוא רוצה משהו ושאלתי אותו אם הוא רוצה מים, ואז הוא אמר לי שהוא דוקא רוצה בירה, וזה היה רגע מאוד מרגש ואפילו מצחיק.
"זה היה משמח מאוד ואנושי, ומצחיק ובתוך כל המיגון והריחוק זה היה רגע מיוחד כמו מהסרטים. לרוב העבודה היא שגרתית אבל הרגעים האלו הם לא שכיחים בתוך טיפול נמרץ וזה היה רגע יוצא דופן".
ד"ר בוריס איסקוביץ
מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי בבית החולים הלל יפה
"אני רופא בתחום הטיפול הנמרץ כבר עשרות שנים וראיתי לא מעט מקרים קשים, אבל מגפת הקורונה הביאה לפתחי מקרים קשים במיוחד ובעיקר מאתגרים ומורכבים מבחינה מקצועית, ומותר לציין, גם רגשית.
"כשהיולדת, רבקה אברהם הועברה אלינו לטיפול נמרץ כללי אחרי קיסרי חירום שעברה בעקבות מחלת הקורונה שלה שהחמירה, היא הייתה במצב קשה מאוד. מונשמת, מורדמת, מדדים לא יציבים. הטיפול בה היה היקפי, כל הצוות של היחידה שלנו, כמובן, אבל גם מומחים מתחום המיילדות, המחלות הזיהומיות ועוד. בהתחלה המחשבה הייתה לחברה למכשיר אקמו, שלצערי לא בנמצא אצלנו.
"ניסינו במספר בתי חולים, אבל זה היה שיא הגל השלישי של המגפה, וכל המכשירים היו בשימוש. אז עשינו כל מה שניתן עבורה. היא שכבה חודש ימים במחלקה ונלחמה כמו לביאה. במלחמה הזאת אנחנו היינו איתה - מטפלים, מדברים, מעודדים. היו ממש שיחות שלמות של הצוות הסיעודי, שמשכנע אותה שיש לה תינוק יפהפה ושיש לה בשביל מה לקום, להבריא ולצאת הביתה.
"הצוות של הפגייה עדכן אותי כל הזמן במצב התינוק שלה, שלח תמונות. היה מרגש ממש ובעיקר היינו מגיעים כל בוקר ומקווים לעוד שיפור, לעוד התייצבות. הנה היא בהכרה, הנה היא מגיבה, הנה אפשר לנתק אותה מההנשמה, הנה היא מוגדרת מחלימה ומועברת לטיפול במחלקה "רגילה". צעדים קטנים.
"היה יום אחד שהיה מרגש במיוחד. זה היה יום השחרור שלה. כמעט חודש וחצי אחרי שאושפזה במצב קשה ואנוש, היא הגיעה מלווה בבעלה להיפרד מאיתנו. לספר לנו כמה היינו משמעותיים עבורה ושהיא שמעה כל עידוד וכל הסבר. היה חשוב לה שנדע. קראה לנו מלאכים.
"עמדנו אני, פאני ביטון, האחות האחראית, הרופאים, האחיות, המזכירה, המנקה, כולנו, ובכינו מהתרגשות של שמחה. אני גאה בטיפול שלנו, אני שמח שהיא זכתה לטפל בתינוק שלה וחזרה לילדים שלה ולבעלה. לא אשכח את המקרה הזה".
"היה יום אחד שהיה מרגש במיוחד. זה היה יום השחרור של היולדת. כמעט חודש וחצי אחרי שאושפזה במצב קשה ואנוש, היא הגיעה מלווה בבעלה להיפרד מאיתנו. לספר לנו כמה היינו משמעותיים עבורה ושהיא שמעה כל עידוד וכל הסבר. היה חשוב לה שנדע. קראה לנו מלאכים"
רינה משה
מנהלת הסיעוד של מלר"ד בבית החולים יוספטל
"בתחילת מרץ בשנה שעברה כשעוד לא ידענו איך לאכול את הקורונה, היינו מקבלים את המטופלים הראשונים בחדר בידוד בתוך המיון. הייתה הרגשה שאנשים יילכו ברחוב וייפלו פתאום בגלל המחלה, זו הייתה התחושה.
"הגיעה משפחה ישראלית מאיטליה עם ילדים קטנים כשהקטן בן שלוש, והגדול בן 7, והם היו מאוד מפוחדים. גם אני פחדתי. הייתי ממוגנת כולי והם היו רק עם מסכות. כולם נכנסו לחדר בידוד והם היו א-סימפוטומטיים ורק הגיעו כדי שניקח מהם בדיקות לקורונה.
"בהתחלה היינו צריכים לקבל אישור לכל מטופל לקחת ממנו בדיקה, זה היה הליך מסורבל. כולם היו מאוד מפוחדים. היום, כשאני חושבת לעצמי על האירוע הזה שהותיר בי חותם אני חושבת איזה תהליך עברנו מאותו יום. ההתחלה הייתה ממש מסורבלת, אבל הצוות לאורך כל הדרך עבד בצורה מופלאה".
ד״ר כמאל אבו ג׳בל
בית החולים זיו
"הייתה לנו מטופלת שהייתה אשתו של אחד הרופאים שלנו. היא נפטרה מקורונה וזה היה סיפור קשה וכואב. ליוויתי אותם רבות. היא נדבקה בנגיף והגיעה במצב קשה, כולם חשבו שהיא תחלים, היא הונשמה ולא חשבנו שזה יהיה הסוף. בגלל שהיא אשתו של קולגה, זה היה הרבה יותר משמעותי והשפיע עליי מאוד.
"זה מאוד מדכא כי זו גם אישה צעירה, בת 51, שנפטרה ללא מחלות רקע וגם אשתו של רופא שאני מכיר. הכי קשה זה במעמד שבו המשפחות שאיבדו את יקיריהם, עדיין אמרו לנו, לצוות הרפואי, תודה וזה היה קשה כי אין מה להגיד".
