הסגר הזה תפס את רוב ההורים חסרי מילים. מה כבר יש לומר, שהרי נאמר כבר הכול על ילדים בקורונה, על הורות בקורונה, על חינוך בקורונה, על זוגיות בקורונה. נאמר כבר הכול על בדידות חברתית, על דיכאון וחרדות, על המוטיבציה הלימודית שיורדת כשלומדים בזום.
החזרתיות הזאת, של סגר, שגרה, בידוד ושוב סגר, המעברים בין עבדות לחירות וחוזר חלילה, ובין ייאוש תהומי לתקווה זהירה, השאירו הרבה מההורים עם תחושת ריקנות, עייפות, וייאוש.
למדנו שתחזוקה רגשית נכונה, שכוללת איזון יומי בין כל סוגי הפעילות, יכולה למנוע הרבה בעיות וצרות בהמשך
הם חוו כבר את כל החוויות, ניסו כבר את כל השיטות, יישמו את כל ההמלצות, ובשלים כעת לשים מאחוריהם את החוויה הזאת ששמה קורונה וכוללת ורסיות שונות של אותו הדבר. ורסיות שונות של ניסיונות להתמודד עם חוסר וודאות, שינויים תכופים בשגרת החיים וילדים שנמצאים כל היום בבית ולא נותנים להוריהם לעבוד.
ובכל זאת, כמו הורים לילד שלישי שמרגישים מנוסים, חכמים ובשלים יותר ביחס לילד הראשון, כך גם כאן. הסגר השלישי או השלישי וחצי (השלישי לא היה אמיתי) מתחיל הערב וכהורים אנחנו מגיעים אליו למודי ניסיונות, חוויות ולמידה אינטנסיבית שנרכשה בדם, יזע ודמעות.
אז מה למדנו מהניסיון, ואיך להשתמש בידע הזה בסגר הנוכחי?
1. למדנו שילדים עירניים מאוד למתרחש סביבם ושאם הם ישמעו ויראו כל היום "חדשות קורונה", ויאזינו כל היום לשיחות מודאגות ופסימיות שלנו המבוגרים מעל ראשם, סביר להניח שזה לא יוריד להם את מפלס החרדה כי אם יעלה אותו.
למדנו שמשתלם וכדאי לשמור עליהם מלשמוע ולדעת הכול בימים טרופים אלה, ולעזור להם להתעסק בעיקר בעולמות שלהם, של חברים, לימודים ועיסוקי פנאי מהנים. הרי אין ערך ממשי לכך שיתעדכנו בכל רגע נתון לגבי המוטציות המבעיתות שמאיימות עלינו מעבר לפינה.
קראו עוד:
2. למדנו שכשאנחנו מאוד עצבנים, מאוד לחוצים, מאוד ממורמרים ומוציאים את זה על הילדים, למשל - מרבים להעניש, לכעוס ולאיים עליהם - הילדים לא מרגישים נינוחים ובטוחים וההתנהגות שלהם נהיית ממש בלתי נסבלת.
למדנו שאם אנחנו יותר רגועים ופנויים לבלות איתם זמני איכות נעימים, מחמיאים להם, מעודדים אותם וקשובים אליהם - זה עושה להם ממש טוב ומשפיע נהדר על התנהגותם.
3. למדנו שאם הם כל היום סגורים בבית או צמודים למסכים בלי לראות אור יום או בלי לראות אף אחד בגילם, הם מתחילים לטפס על הקירות ולהשתגע. הבנו שגם בסגר הכי הדוק אפשר לאוורר אותם בהתאם להנחיות, לאפשר ולעודד אותם לעשות פעילות גופנית, וליצור להם הזדמנויות לפעילות יצירתית וכיפית מחוץ למסך.
הבנו שהלימודים חשובים אבל לא שווה להיאבק ולפגוע בקשר בשביל עוד זום אחד שלא בא להם לעשות
למדנו שתחזוקה רגשית נכונה, שכוללת איזון יומי בין כל סוגי הפעילות (פעילות ספורט, פעילות לימודית, פגישה בחוץ עם חבר אחד אם מותר, זמן משפחה) יכולה למנוע הרבה בעיות וצרות בהמשך.
4. למדנו שקשה להם ללמוד בזום וחסר להם הפידבק האנושי, החום, קשר העין והמילה הטובה. למדנו שהזום משעמם ומעייף את חלקם. הבנו שהלימודים אמנם חשובים, אבל לא שווה להיאבק ולפגוע בקשר בשביל עוד זום אחד שלא בא להם לעשות.
למדנו שאם הם כבר לא יכולים להיות מחוברים לזום ואנחנו מכריחים אותם, הם סתם בוהים ולא קולטים כלום. בקיצור, למדנו שצריך לאזן בין לתת להם מסגרת לימודית סבירה ומסודרת, לבין להבין שאלה אינם ימים רגילים וצריך לדעת גם לוותר, להתפשר, ולקבל אותם באהבה גם כשכבר אין להם כוח ללמוד.
אז עם כל הצידה הזאת לדרך, אנחנו כבר בכלל לא תמימים, ואפילו כבר די חכמים ומנוסים ואולי אפילו נצליח לנהל את הסגר הזה עם הילדים בצורה סבירה למדי, או לפחות נסבלת. מה אתם אומרים?
